ספורי עבר של מאמן (2): הנצחון שהרעיד את עולם המכללות / מנחם לס

ADELPHI 25

ג'ימי דולן – 59 'SAVES' – שיא NCAA

 

ג'יימס דולן היום – 30 שנות הוראה ואימון בתיכונים בקונטיקוט

***********************************

(זהו הסיפור השני על עברי כמאמן, לקראת פגישת קבוצת הכדורגל של אדלפי יוניברסיטי שנת 1974 בשבת ה-6 לספטמבר, לציון יובל ה-40 של האליפות)

*************************

הנצחון שהרעיד את עולם המכללות

הפציעה בעין של ג'והני היתה פקטור נוסף – כאילו הייתי זקוק לעוד סיבות – שאני מאמן את ששת המשחקים הנותרים של העונה וזהו. הפציעה זיעזעה אותי עד עמקי נשמתי: המראה שלו מחזיק בידיו את 'כיס העין' שמא תיפול חילחל אותי וצימרר אותי יומם ולילה. למעשה עברו כמה שנים עד שהפציעה פסקה מלהרטיט ולהחריד אותי. העובדה שאני הייתי זה שלמעשה השפיע עליו לחזור ולשחק אחרי מרד השחקנים לא עזרה.

אני, פרופסור צעיר בן 30 בתחילת הקריירה, ועדיין עובד על עבודת המחקר שלו, פתאום מצאתי את עצמי עסוק יומם וליל עם קבוצת כדורגל שרק לפני כמה ימים בקושי ידעתי על קיומה. חיכיתי רק שהעונה תסתיים עוד שלושה שבועות, אחרי ששת המשחקים האחרונים.

באימון יום שני (המשחק והפציעה קרו בשבת, ויום ראשון הוא יום מנוחה מסורתי במכללות, מלבד משחקי פוטבול וכדורסל בדיביזיה ה-1A) אני מגיע כמה דקות לפני 4, וכל השחקנים כבר מתמתחים ומתחממים על הדשא. למעשה חמישה נוספים הופיעו ושאלו אם זה לא מאוחר להצטרף. לכולם היה בקראונד כדורגל מליגות ילדים ונוער, וכמה שיחקו כדורגל תיכונים.

אז, כשאני מאמן קבוצה שברובה היתה קבוצת טלאים בה 8 מהשחקנים היו נבערי דעת לחלוטין כשהמשחק נגד סאות'רן קונטיקוט היה המשחק הרציני הראשון ששיחקו בחייהם, כל המרבה הרי זה משובח. חשבתי, 'לך תדע', אולי בין  המתנדבים אמצא משהו. שלחתי אותם מיד למחלקה הרפואית לעבור בדיקות רפואיות, "ואז נדבר".

בין השחקנים באימון היתה התלהבות בלתי רגילה. אני העברתי בתחילת האימון דו"ח על מצבו של ג'והני, ואיש לא דיבר או הזכיר אותו יותר, אבל הוא היה במחשבות כל אחד מאיתנו. האימון כלל דברים בסיסיים ביותר: העמדת חומה…יצירת מצבי ניבדל…(למעשה היו ששאלו אותי מה זה בדיוק ניבדל)…הוצאות חוץ…קרנות…

אבל ידעתי שהתקווה היחידה שישנה לי לצאת איכשהו בחיים מששת המשחקים האחרונים היא יצירת קבוצה לוחמת, פיזית, לא מוותרת הנלחמת על כל כדור. שחקני הלאקרוס שהסכימו לנסות כדורגל היו האתלטים הטובים ביותר שלי. אדלפי תמיד היתה 'POWERHOUSE' בלקרוס, ולונג איילנד היא אחד מאזורי הלקרוס המעולים ביותר בארה"ב (האזורים האחרים הם בולטימור וסביבתה, וסיינט לואיס וסביבתה. המצב, אגב, לא השתנה עד היום למרות שלקרוס הפך משחק פופולרי ביותר בתיכונים המשוחק בכל עשרות אלפי בתי הספר התיכוניים ברחבי המדינה). שחקני לקרוס הם גדולים בגופם – המשחק הוא פיזי ביותר – ואמיצים. זה משחק קשה ומסוכן של'סיסים' אין בו מקום.

היו לי ארבעה שחקנים על מילגות (פחות ג'והני הפצוע) שאחד מהם, וולנטין ('וואל') דיאגז מפנמה, היה ממש שחקן כדורגל. שלושת האחרים – סטיב סיבליקי, ג'ון קוולסקי, וג'ון סמית' – שיחקו כדורגל תיכונים, אבל מילגות?  זה היה המצב כשאף שחקן כדורגל לא רוצה לשחק עבור אוניברסיטה שהיא אחת המפגרות ביותר בכדורגל. אז רק הברארה הגיעה, אפילו כמה מאלה שהיו על מילגות.

יום שלישי. אני מגיע לאולם הכדורסל (שם היתה גם המחלקה לביומכניקה שלי) ב-8 בבוקר, ורואה כמה משחקני משחקים כדורגל עמודים. זה דבר שאף פעם לפני כן לא קרה. באימון אחר הצהריים השחקנים מבקשים שאשיג עבורם סרטי כדורגל. אז – ללא אינטרנט וללא קסטות – כל סרט היה על צוללויד 18 מ"מ ושקל שלושה קילוגרמים. לא היו לי סרטי כדורגל. בערב לקחתי את רכבת לונג איילנד ריירוד המגיעה לפן סטיישיון במנהטן, ממש מול הספרייה הראשית. במחלקה לסרטים מצאתי סרט שהוסרט על פלה, מהימים שהיה ילד ששיחק כדורגל עם אשכולית, ועד המונדיאלים בשבדיה ב-1958 ובלונדון ב-1966. מצאתי עוד 2-3 סרטים. תקופת השימוש שניתנה לי היתה 21 יום, ויותר מזה לא הייתי צריך.

adelphi13

ב-10 בערב הגעתי לאוניברסיטה עם הסרטים, והשחקנים שביקשו אותם כבר סידרו מכונת הקרנה, ואני זוכר שלפחות תריסר משחקני היו שם ב-SOCIAL HALL של בית המגורים, מוכנים ומזומנים לחזות בכדורגל אל תוך הלילה.

את שלושת המשחקים הבאים הפסדנו, אבל לא בויישנו. הרגשתי התקדמות וודאית ממשחק למשחק כשהשחקנים מתחילים להרגיש יותר ויותר בטחון. בימים ההם היו שני מרכזי כדורגל ראשיים במכללות – אזור סנט לואיס (בגלל המהגרים הגרמנים הרבים, סנט לואיס תמיד היתה HUB של כדורגל), וניו-יורק – שוב, בגלל המהגרים ובעיקר הקריביים וההיספנים. כמעט כל הקבוצות בקונפרנס של אדלפי היו  חזקות ביותר, ביניהן לונג איילנד יוניברסיטי שדורגה מס' 1 במכללות, ניו יורק יוניברסיטי שדורגה שנייה (סנט לואיס יוניברסיטי היתה מס' 3), הרטוויק קולג' מאפ-סטייט ניו יורק היתה רביעית, וסיטי קולג' חמישית.

ואז הגיע המשחק השביעי שלי כמאמן, נגד לונג איילנד יוניברסיטי הגדולה. זה היה המשחק האחרון של העונה להם ולנו, והם הגיעו למשחק בלתי מנוצחים ומדורגים לפני ניו יורק יוניברסיטי בחמישיית המכללות המובילות בארה"ב. אדלפי – זאת לא ידעתי אז אבל מצאתי לאחרונה – היתה מדורגת 324.

המשחק היה חשוב ביותר ללונג איילנד יוניברסיטי כי רק קבוצה אחת מניו יורק מוזמנת לטורניר ה-NCAA, וזו תחרות בין LIU ו-NYU. לונג איילנד יוניברסיטי זקוקה לנצחון קטן והם בפנים. "נצחון קטן"? עתוני ניו יורק כתבו על אפשרות של תריסר שערים.

בדחילו ורחימו אנחנו מגיעים לאיצטדיון LIU שהוא כבר מלא באדם. LIU ממוקמת במרכז דאונטאון ברוקלין, והיו לה 8,000-9,000 צופים כל משחק. לנו באדלפי? אולי 50, ורובם הורים של שחקנים. ראש קבוצתם הוא דוב מרכוס – שם לא ידוע לכם, אך לדעתי אחד משחקני הכדורגל היהודים הגדולים מכולם. זוהי גם דעתו של רובי יאנג שהיה קפטן נבחרת ישראל במקסיקו ב-1968, שהגיע לאדלפי שנה אחרי וזכה לראות את דוב מרכוס בגדולתו. מין גאון כדורגל שגדל בתקופה הלא נכונה ובמקום הלא נכון. הוריו היגרו מישראל כשהיה בן 3 או 4, הוא ידע עברית, והוא היה כוכב-על. אני לא בטוח, אבל ייתכן שהוא שיחק בישראל כמה שנים בלאומית אחרי סיום לימודיו כאן. היה להם גם את שחקן הכדורגל מס' 1 במכללות – ריינולד גאבוש, ועוד 5-6 שחקנים ששיחקו בנבחרות ג'מאייקה, טרינידד-טובגו, והאי ארובה.

 

adelphi 32 beckenbaur

דוב מרקוס  מימין – ששיחק גם בקוסמוס – ליד בקנבאוור כשהגיע לשחק עבור הקוסמוס

 

לונג איילנד יוניברסיטי היו POWERHOUSE שדרס כל מי שעמד בדרכו.

 

קבוצת הכדורגל של לונג איילנד יוניברסיטי, מס' 1 במכללות אז

כשעלינו למגרש זכינו רק בצחוקים ולעג. גינויים וגיחוכים על הצורה שהיינו לבושים, על הצורה שהתחממנו, ואז עקיצות, התבדחויות, ואפילו גידופים והשמצות על ה-"WHITE BOYS" מלונג איילנד (כפי שכבר כתבתי, לונג איינלנד יוניברסיטי ביתה הוא דאונטאון ברוקלין).

לפני שריקת הפתיחה אני מזכיר לשחקני שוב: "להתרכז בהגנה ללא 'בונקר'…להסתכל רק על הכדור ולא על הטעיות הגוף של הקוסמים מג'מאייקה וטרינידד…לנסות להגיע לכל כדור ראשונים… לטאקל בתבונה, וחזק…לא להתרגש ממסירות FANCY של LIU; הם יכולים למסור כמה שהם רוצים, אבל עליהם עדיין להכניס כדור לשער.

המשחק מתחיל. עוברות עשר דקות ו-LIU משתעשעת עם הכדור בחצי המגרש. אני צועק לשחקני לא לרדוף אחרי הכדור. עוברות 20 דקות כשב-18 מהן LIU מחזיקה בכדור, אך כמעט לא מסכנת את השער שלנו. הרמקול מודיע ש-NYU מובילה 0-2 נגד אוניברסיטת פנסילבניה, וכאן 0-0.

מאמן LIU ג'ו משניק מתחיל לצרוח על השחקנים להתחיל לשחק.

הלחץ עלינו גובר. ג'ימי דולן השוער – פנתר ממש בגובה 1.92 שהוא גם אחד משחקני הלקרוס הטובים במכללות, ו-"FIRST BASEMAN" של אדלפי בבייסבול עם ממוצע חבטות של 488. – שהיה חלק מהעונה מס' 1 במכללות – קולט כל כדור גבוה. הוא מתחיל להציל אותנו כש-LIU מתחילה לפרוץ לשער. ממש לפני המחצית הוא מציל שני כדורים שברור לי שמעט מאד שוערים בעולם היו מצילים. הג'ימי הזה הוא אחד האתלטים הטובים שראיתי מימי עם זמן תגובה שאין שני לו, אינסטינקטים שרק ליחידי סגולה יש, טיימינג מצויין, חוש מצויין היכן לעמוד.

מחצית. 0-0.

אני מזהיר את שחקני שהמחצית הראשונה היתה אפס לעומת מה שמחכה לנו בשנייה. פתאום גרג נרקו – אחד משחקני הלקרוס שהפכתי למגן ימני, טנק ולא בנאדם ולוחם שגדול ממנו לא אימנתי ולא יצא לי לראות – נעמד ואומר, "GUYS, WE CAN BEAT THEM. הם לא משהו כזה מיוחד. שמתי לב שהם פוחדים מטאקלים קשים. הם פרימדונות. כל מה שאנחנו צריכים זה לחימה של עוד 45 דקות".

גרג הוא הטיפוס השקט והביישן שלא מדבר הרבה. רק עולה על הדשא והופך לרוצח מהלך על שתיים. כשהוא מסיים את מילותיו הבלתי מצופות פתאום כל השחקנים נעמדים, יוצרים מעגל, ומישהו צועק "בואו נעשה זאת עבור ג'והני!". השחקנים נראים לי כמתאבדים ההולכים לתת הכל במחצית השנייה. אני מנסה להרגיעם…איש לא מקשיב לי בדיוק.

המחצית השנייה היתה קרב ארוך מתמשך אחד בין שחקני כדורגל מעולים ומנוסים, נגד חבורת טירונים שכל מה שהם יודעים זה לנסות להגיע לכדור, ולבעוט בו כמה שיותר רחוק. ג'ימי דולן נותן הצגת שוער שגדולה ממנה לא ראיתי בכל ימי חיי, וראיתי הרבה כדורגל (היו לו בסיום המשחק 59 'הצלות', אז שיא אדלפי ושיא NCAA שאין לי מושג אם הוא עדיין קיים).

הקהל יוצא מדעתו. הרמקול מודיע ש-NYU מובילה 0-3 ו-LIU  חייבת , ממש חייבת  לנצח, או שהקבוצה מס' 1 במכללות לא תוזמן לטורניר ה-NCAA.

השעון מתקתק…במכללות השעון במזכירות (שהוא גם המפעיל את השעון הענק באיצטדיון) ולא השופט, קובע את סיום המשחק. אני מסתכל…שומו שמיים, רק עוד 9 דקות… היש סכוי? היש סכוי?

השחקנים נופלים מהרגליים. אני מחליף את אלה שהם WASTED לחלוטין, וכאן כשזה קורה שעון המשחק נעצר. 90 דקות בהמכללות הן 90 דקות, ולא איזה 55 דקות כמו בכדורגל שלכם. אתה לא יכול 'לבזבז' זמן בחילופים.

עוד שלוש דקות!!!אלוהים…יש סכוי. עוד הצלה מהפתנתאון של ג'ימי המכוסה בוץ, ומפיו יוצא ריר.

עןד 1:47 שניות…התקפה כמעט אחרונה של LIU…עוד הצלה של ג'ימי שמיד מתרומם מהזינוק, ובועט כדור גבוה כמעט יחד עם ההצלה כי בזווית עינו הוא רואה את וואל דיאגז כמעט לבדו על קו האמצע.

הכדור מגיע לוואל…הוא כ-5-6 מטרים לפני כל שחקן LIU לפני קו החצי ולכן אין ניבדל, וארבעה מהם שועטים לעברו כשהוא מכדרר לעבר שער LIU.

השוער יוצא לקראתו. וואל בועט בריצה. כדור דרדלה כזה שבקושי מתגלגל. אבל הוא מתגלגל מאחורי השוער לכיוון השער. הכדור מתגלגל לאיטו לעבר השער והשוער רץ אחריו…השוער מגיע לכדור כשהוא כבר בקו השער, ואז הוא – השוער – והכדור, נעצרים ברשת.

מה קורה כאן???

מה קורה כאן???

ניצחנו? אנחנו הולכים לנצח? הכל מתבלבל בראשי. אני צורח לשחקנים בכל כוחי רק להרחיק את הכדור.

37 שניות לסיום…לונג איילנד יוניברסיטי "0"…אדלפי יוניברסיטי "1"…

לא ייתכן ממש. לא ייתכן דבר כזה.

"SURREAL…SURREAL…" (כמו חלום) , אני זוכר שמלמלתי לעצמי באנגלית .

LIU בועטת כדור גבוה לעבר השער וכולם רצים. ג'ימי דולן עם חיוך על פניו תופס בקלות את הכדור הגבוה…הוא מסתכל על השעון. עוד 12 טיקים…הוא נע צעד, ועוד צעד, ואז בועט את ה-PUNT הארוך בחייו. כשהכדור מקפץ נשמע הבאזר לסיום המשחק.

טרוף על הדשא.

אני בתוך מערבולת שחקנים. מנסה לצאת ולא יכול, ואני יודע שג'ו משניק רוצה ללחוץ את ידי. אני משתחרר מהערימה ומגיע במהירות לג'ו משניק. כל מה שהוא אומר לי זה "UNBELIEVABLE!". אני מגיב "סורי, ג'ו". לא עלה בראשי כל דבר אחר לומר. LIU, קבוצת המכללות מס' 1 הפסידה למספר 324, ועם ההפסד איבדה את ההזמנה לפלייאוף.

אני לא זוכר הרבה מהנסיעה הביתה. המהומה, ההיי, ההפתעה האדירה, הפציעה של ג'והני  – הכל היה יותר מדי אפילו עבורי.

אנחנו בכותרות הראשיות של עמוד הספורט בניו יורק טיימס, דיילי ניוז, ופוסט, וכשאתה בניו יורק טיימס – אתה בכל העולם.

ג'ים פדל – האתלטיק דירקטור של האוניברסיטה, והמאמן שהחלפתי, מצלצל אלי הביתה: "מל", הוא צועק, "מה עשית? ARE YOU CRAZY? מה קורה כאן? לא יאומן!!!".

יום ראשון. הטלפון בבית לא מפסיק לצלצל. נשיא האוניברסיטה…הקומיסיונר של אזור 'נסאו' בלונג איילנד…עתונאים מניוזדיי ולונס איילנד פרס מגיעים לראייני בבית יותר מאוחר.

מה קורה כאן? אני אפילו לא רוצה לאמן…

ביום שני כשכל השחקנים מגיעים לאסיפת הקבוצה האחרונה לפרידה, עיני מלאות דמעות. בעמקי ליבי אני יודע שאני לא מסוגל לא לאמן את הבחורים האלה בעונה הבאה.

ג'ים פדל אפילו לא שואל אם אני רוצה להמשיך לאמן. הוא רק אומר לי "אני מכפיל לך את המשכורת!". לא שהשתכרתי הרבה, אבל אז, בימים ההם של 1967-8,  העלאה מ-$1,100 ל-$2,200 היתה משמעותית, במיוחד שהייתי עושה זאת גם בחינם.

*******

בשבועות הבאים אני מקבל צלצולים מהמכללות החזקות ביותר בכדורגל. 'הארטוויק' מצלצלת. "נישמח לארח אתכם…". הארטוויק? נשמע לי כמו קסטה בחוף הכרמל.

"SURE! WHY NOT?!", אני עונה. הם ייארחו אותנו במלון של ארבעה כוכבים בעירם איטקה ניו יורק.

ואז 'מונטקלייר סטייט' מצלצלת…'פרלי דיקנסון יוניברסיטי'…פן סטייט…אלה המכללות החזקות ביותר בכדורגל.

כולם חושבים שלאדלפי יש קבוצת כדורגל. אני מסכם עם כולם.

************************

כשאני מראה לג'ים פדל את רשימת הקבוצות שנגדם נשחק בעונה הבאה, כל מה שהוא אומר לי הוא "YOU BETTER GET YOURSELF A SOCCER TEAM"!

וזה בדיוק מה שהחלטתי לעשות.

*********************

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  4. Berch

    31 אוג 2014 09:35:20

    פגז של סיפור. משעמם לא היה 🙂
    בגלל דברים כאלה אנשים אוהבים ספורט…

    שאלה קטנה – ב PDF שנדב פה מעלי צירף רשום שהשיא של Goalkeeping saves per game הוא 44 של אחד ג'ון סנטוס מ 1959.
    לא קראתי ?

    1. מנחם לס

      31 אוג 2014 16:31:38

      גם אני התפלאתי כשלא ראיתי זאת ב-FDF.
      אבל השנה היתה 1967 ואז הכל היה פחות מסודר ומאורגן מהיום. וה-59 הצלות שלו היו בכל העתונים. ישנם עוד שיאים שלא כתובים שם, כגון 7 השערים שכבש נמרוד דרייפוס במשחק אחד נגד ויסקונסין בפלייאוף של-1975 (אולי גם הנצחון 1-7 במשחק על המקום השלישי בפלייאוף מכללות הוא שיא שערים), או השער תוך 7 שניות מתחילת המשחק שכבש רוני אטנזיו בפלייאוף ה-NCAA נגד פדרל-סיטי יוניברסיטי מוושינגטון.
      יכול מאד להיות שגם הרקורד שלי כמאמן (משהו כגון 130 נצחונות ו-35 הפסדים) חייב להיות אחד הטובים.
      בהמאמר שיבוא אכניס את הרקורד הרשמי שלי.

  6. אמנון

    31 אוג 2014 16:11:18

    נהדר. נדמה לי שבאותה תקופה שיחק במכללות נמרוד דרייפוס שהיה בהפועל ת"א רוב הקריירה. ידוע לך משהו?
    אני חושב שהמכללות היתה דרך נוחה להשתחרר מקבוצה דרך הסגר של שנה .

    1. מנחם לס

      31 אוג 2014 16:23:21

      נמרוד דרייפוס???
      הוא מגיע מחר לניו יורק להיות חלק מחגיגות ה-"40 שנה". הוא היה השחקן הטוב ביותר שלי 4 שנים רצופות.

      1. מנחם לס

        31 אוג 2014 16:24:46

        אגב, זה היה ל-פ-נ-י הפועל ת"א. ז"א הוא שיחק בהפועל ת"א שנה, הגיע לאדלפי ל-4 שנים, נישא, חזר ארצה, ואז התחילה התקופה הגדולה שלו בהפועל ת"א.

  9. עגל

    31 אוג 2014 19:42:57

    סיפור גדול !
    איזה כשרון, חבל שאין לי גם קצת
    אנחנו מחכים להמשכים. למרות שכדוראל הוא משחק משעמם אצל מל זה נשמע כמו סרט מתח

  12. אלרועי

    31 אוג 2014 20:52:55

    תענוג של כתבות.
    בתור אזרח גאה מחוף הכרמל שמח שהכנסת אותנו לכתבה (לא כל כל הבנתי את ההקשר אבל העיקר שאנחנו מוזכרים).
    סרט דחוף

  13. מנחם לס

    31 אוג 2014 20:56:26

    אתה יודע שלחוף הכרמל קראו פעם "קיאט ביץ"? אני מדבר על 1942-1947. אבל הוא תמיד יהיה שני לחופי בת גלים הקטנים.

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט