ספורי עבר של מאמן (1) – הפציעה / מנחם לס

 

headshot_2_Dr._Menahem_Less

 Menahem (Mel) Less, 1971

ספור ראשון: הפציעה

תנו מבט במאמן. הייתם רוצים שהוא יהיה המאמן שלכם או של ילדיכם? כמאמן הייתי מתוח יותר מחוט גיטרה חשמלית, ואם היה לי אחד כמו K-700 הייתי תולה אותו אחרי יום האימונים הראשון. הייתי מין קומבינציה של מייקל ג'ורדן וקובי בריאנט, אך גם לארי בירד וג'ון סטוקטון. אני מדבר על אישיות כמובן, לא יכולת.

הייתי בנזונה שרצה רק לנצח, אבל היו בי גם תכונות טובות ששמרו על שפיותי, ובס"ה עם כל השלילה, היה גם חיוב, אחרת לא היו מגיעים 16 (לפחות) מתוך סגל של 21 של הקבוצה שניצחה את האליפות ב-1974, כולל אחד מישראל. לאן 'מגיעים'?

ובכן, בשבת הבאה, ה-6 לספטמבר, אוניברסיטת אדלפי החליטה לעטר את קבוצת 1974 אלופת המכללות (DIV II) לכבוד יובל ה-40 של הנצחון. זה יקרה במחצית המשחק בין אדלפי לסאות'רן קונטיקוט – אותה מאמן אחד השחקנים הטובים שלי מקבוצת 1974 תומי לאנג, והיא היתה גם הקבוצה נגשה אימנתי את משחק הכדורגל הראשון שלי, והוא הנושא לסיפור הראשון היום.

זאת היתה קבוצה מאד מיוחדת במינה שבהרבה מידות עיצבה אותי כאדם, והשפיעה על חיי עד עצם היום הזה. בין "החוויות" שעברה הקבוצה?

*נסו משחק נגד הניו יורק קוסמוס.

*נסו משחק אימון נגד 'נבחרת שאר העולם'.

אני לא מתבדח ולא מגזים. שיחקנו נגד הקוסמוס והתאמנו במין משחק נגד  'נבחרת  שאר העולם'. הכל בספורים הבאים.

מדוע החלטתי לעשות זאת? יובל ה-40 של הזכייה באליפות הוא הזדמנות טובה, וכן חשבתי שמאחר ואנשי הצוות והגולשים מכירים אותי בעיקר בקונוטציה מיוחדת במינה של כתב ספורט ושונא לייקרס, (ומעט בתור מדען יעני, פרופסור לביומכניקה), חשבתי שיהיה נחמד לתאר בפניכם נידבך נוסף באישיותי, ולספר לכם בכמה סיפורים יומיים עד השבת הבאה על עצמי כמאמן – חלק חשוב מאד בחיי – ורובד שאני מגלה לכם כאן (או בכל מקום אחר) לראשונה. מין הזדמנות להיזכר בעבר, להישתפך מעט, ולכתוב על דברים שאף פעם לא כתבתי עליהם.

ספור ראשון: הפציעה

כיצד הייתם מרגישים אם שלוש דקות אל תוך המשחק הראשון שלכם בקריירה כמאמן מכללה, שחקן שלא רצה לשחק – ואתה התחננת בפניו שישחק עד שהוא נישבר והסכים – מנתר לכדור גבוה ובמקום בכדור מתנגש מצח במצח עם שחקן יריב, וכשהוא שוכב על גבו מכסה את פניו, אתה מסיר את ידיו לראות את חומרת הפציעה, ומגלה חור של כשני סנטימטרים במרכז מצחו, וכל כיס עינו נמצא מחוץ לשקערורית העין?

עוד נחזור לזה, אבל עלי להתחיל מהתחלה.

השנה 1967. אוניברסיטת אדלפי שוכרת אותי כאסיסטנט פרופסור תוך התחייבות שתוך שנתיים אני מסיים את הדיסרטציה ומקבל את תואר ה-PH.D מפן סטייט יוניברסיטי.

סמסטר ראשון של הוראה; הכנת מערכי הרצאות, ותחילת עבודת המחקר שלי שתיארך שנתיים: הכנת מכשור, מצלמות לצילום מהיר, אורות סטרובוסקופיק, ארגון קבוצת המחקר, ומה לא. עסוק מעל הראש.

קורס קינזיולוגיה. אני שם לב לסטודנט שיושב בשורה האחרונה ולא מוציא הגה. כעבור שלושה-ארבעה שבועות הוא ניגש אלי בסיום ההרצאה ושואל אם הוא יכול לשוחח איתי כמה דקות. שמן אלן ברגמן – מיד ידעתי שהוא יהודי – והוא מספר לי סיפור שלא הייתי מודע לו: קבוצת הכדורגל הפסידה את 11 משחקיה הראשונים, והקבוצה עומדת בפני פירוק מחלט. הסטודנטים/שחקנים מתמרדים נגד המאמן ג'ים פדל, שהוא גם האתלטיק דירקטור של האוניברסיטה, ואחרי אימון אתמול 12 שחקנים החליטו שהם לא מופיעים יותר.

מסתבר שלפדל לא איכפת מהקבוצה. הוא לא מופיע לאימונים וכל מה שהוא עושה זה לתת לראשי הקבוצה כדורים ומבקש שיארגנו משחק אימון. שחקן אחרי שחקן פורש, כולל שני שחקנים שהחליטו שהם לא נשארים אפילו במחיר הסטפנדיה לכדורגל שלהם. אחד מהם הוא ג'והני ביקלהופט. בקבוצה נשארו ארבעה שחקנים על סטפנדיה, ועוד שניים – שאחד מהם הוא אלן. הוא מספר לי שבשבת יש משחק נגד סאות'רן קונטיקוט, והשחקנים שנשארו בקבוצה מינו את אלן שיפנה אלי בבקשה שאקח את הקבוצה ל-7 משחקיה האחרונים.

 

adelphi3

אני מסביר שאני מאד עסוק, ושההצעה באה כהפתעה גדולה מדי, ולי אפילו אין מושג מה זה "קולג' סוקר". הוא מתחנן ממש, ואז אני מגיב, "תן לי לדבר עם ג'ים פדל".

היום הוא יום חמישי. אני ניכנס למשרדו של פדל. מסתבר שהוא עצמו לא ידע שקבוצתו התפרקה וששני שליש מהקבוצה לא יופיע לאימון אחה"צ. הוא שואל אותי, "REALLY?" ואני עונה, "REALLY". הוא מספר לי כיצד המאמן שהוא שכר הודיע ברגע האחרון שהוא החליט לא לאמן, והוא – ג'ים – נאלץ לקחת את הקבוצה בעל כורחו. "מל", הוא אומר לי, "אין לי הרבה מושג בכדורגל, ואין לי זמן או רצון לאמן. פשוט לא היתה לי ברירה".

ואז הוא אומר, "אם אתה לוקח את הקבוצה אני משלם לך את מלוא המשכורת אפילו שעברה כבר שני שליש מהעונה!"

כשאתה ואשתך (גם רינה ז"ל לא סיימה עדיין את ה-PH.D שלה וגם היא היתה עסוקה מעל הראש עם מחקרה, ועם תינוקת בת 6 חודשים – סיגל) עובדים, לומדים, הורים לתינוקת, ונכנסים למשכנתא גדולה על בית בגרדן סיטי, כל פרוטה נוספת היא חבל הצלה. אמרתי לעצמי, "אאמן את 7 המשחקים האחרונים, אקבל משכורת של כל העונה, ושלום על ישראל". גם התחינה ממש של אלן נגעה ללבי.

הגעתי לאימון ב-4. הכרתי רק את אלן ועוד שני שחקנים שהיו תלמידים במחלקה לחינוך גופני. 6 שחקני כדורגל. הם אומרים לי שעלי להשיג את "ליטל ג'והני" שהוא השחקן הטוב בקבוצה, והלב שלה. "אם תצליח לשכנע את ג'והני, אולי האחרים יחזרו". ערכתי אימון מקוצר,  ומהרתי למגורי הסטודנטים לשוחח עם ג'והני.

סיפור ארוך ומסובך. אחרי שעה של שיכנועים וכמעט תחנונים, ובסוף בקשה קשה עם 'איום' – "ג'והני, אתה סטודנט לחינוך גופני ועליך לקחת קיניזיולוגיה ותורת המחקר אצלי. לא הייתי מציע לך לא לחזור לקבוצה!".

-"אתה מאיים עלי? אם כן אז אני בטוח לא חוזר!".

-"ג'והני, אני לא מאיים. אתה יודע שאין קשר בין לימודים ומשחק. מצטער שהזכרתי את השטות הזאת!".

הוא מחייך. אני חושב שהוא האמין לי שאין קשר בין השניים. הוא אומר לי, "אוקיי. אני חוזר. אבל ישנם לי כמה בקשות…".

הוא מסביר לי את המצב, ומגלה לי שבקבוצת הלקרוס ישנו שחקן ג'ימי דולן שהיה שוער כדורגל בתיכון, ועוד 4-5 ששיחקו כדורגל בתיכון "והם הרבה יותר טובים מאלה בקבוצה אך הם לא הסכימו לשחק תחת ג'ים פדל".

אני עובד מחדר לחדר במגורי הסטודנטים. משכנע את ג'ימי דולן לבוא לאימון ביום ששי. הוא בא איתי לשכנע את שחקני הלקרוס האחרים. לאימון של יום ששי יש לי 15 'שחקנים', כמה מהם לא שיחקו כדורגל כמה שנים. עם ג'ימי דולן ראיתי מיד שיש לי יהלום. אחרי שנתיים איתי הוא הופך לשחקן מקצועני ב-NASL (בקבוצה של סיאטל), אך  זה ספור אחר.

שבת.  אני מזמין את כל השחקנים להופיע ב-8 בבוקר לביתי (גרנו 2 בלוקים מהאוניברסיטה) לארוחת בוקר. רינה מכינה לנו ארוחת בוקר ישראלית על הכיפאק. אחרי ארוחת הבוקר אני יושב עם השחקנים ומסביר להם על לוח נייד קטן כיצד משחקים כדורגל. היכן אני רוצה שיעמדו, כיצד אני רוצה שיגנו, וכיצד אני מבקש שיתקיפו.  כולם יושבים פעורי פה. ג'והני עוזר לי. הוא שיחק כדורגל בליגה הגרמנית-אמריקאית בניו יורק כמה שנים, והוא היחידי המבין מעט בכדורגל של אז.

השיטה המקובלת אז היתה 4-3-3. 'סוויפר' מאחור ושלושה מגינים לפניו; שלושה שחקני מרכז שדה, ושלושה חלוצים. רק הולנד של קרויף שינתה זאת ב-1974. העמדתי מין הרכב, והבטחתי שנשתפר ממשחק למשחק. "כל מה שאני מבקש היום הוא להשתמש בשכלכם, לעזור אחד לשני, להילחם על כל כדור, ולא להתבאס יותר מדי מכמה גולים שבוודאי נחטוף כי אנחנו קבוצה של טירונים, נגד סאות'רן קונטיקוט שהיא מס' 18 במכללות".

 

adelphi21

ADELPHI PANTHERS

 

ב-12 בצהריים התאספנו ליד בניין האתלטיק דיפרטמנט הראשי ליד האיצטדיון שם חיכה לנו האוטובוס, בשעה שמאות צופים החלו להיכנס כבר לאיצטדיון למשחק פוטבול של 'אדלפי' נגד אוניברסיטת ברידג'פורט.

באוטובוס חילקתי חולצות, ול-11 בהרכב הראשון עם חולצות ממוספרות 1 עד 11,  אני מסביר שהסטרייקר הוא מס' 9 וכן הלאה. אני ממנה את ג'והני להיות ראש הקבוצה. נותן לו גופיה מספר 6. מחליט מי יבעט את הפנדל אם ניזכה באחד (ג'והני). מסביר באוטובוס כיצד להגן בקרנות נגדינו, ומה אני מבקש בקרנות לטובתנו. דברים בסיסיים ביותר שלא היה לנו זמן לשוחח עליהם לפני כן. אני מסביר להם גם כיצד אני מבקש שיגרבו את הגרביים כך שלפחות ייראו כמו שחקני כדורגל, ומה אני רוצה שיעשו בחימום לפני המשחק  – שוב, שייראו, לפחות כמו קבוצת כדורגל.

כולם ללא יוצא מין הכלל ב'היי' עצום וגבוה ביותר.אני מבקש שיירגעו. "TAKE IT EASY" אני אומר להם. "לפחות במשחק הראשון. אנחנו לא באים לנצח. אנחנו באים לנסות לשחק משחק שיהיה מאורגן בצורה כל שהיא, ושיכין אותנו לקראת המשחק הבא. אני לא מדבר על נצחון בכלל. כל מה שאני מבקש הוא שתנסו לזכור את ההוראות שלי, ולנסות לשחק ללא רגשי נחיתות!".

המשחק מתחיל. ג'ימי דולן בועט כדור גבוה, ג'הוני ושחקן סאות'רן קונטיקוט מנתרים, ושלוש דקות אל תוך המשחק ג'והני שוכב על גבו מחזיק את שקית עינו אל תוך השקערורית, עם חור עמוק במצח.

*******

סאות'רן קונטיקוט היתה בשלבי בנייה של איצטדיון חדש, והמשחק נערך במגרש 'הביתי' שלהם לעונה זאת, שהיה האיצטדיון לכדורגל של אוניברסיטת 'יאל'. לי לא היה אפילו עוזר מאמן, וכמובן שלא היה לי טריינר. הטריינר של ס.ק חבש את ראשו של ג'והני , ושוטר SECURITY מיד הזמין אמבולנס מבית החולים הנפלא של 'יאל' שלמזלנו היה כחצי קילומטר מהמגרש. אני צורח לאלן ברגמן "אלן, אתה המאמן" וניכנס לאמבולנס.

מנתח ראש ועצבים קוריאני מדבר אלי בספיד עצום ואני לא מבין מילה. מסתבר – עם עזרה  מהאחות שעבדה איתו – שהוא חייב לדבר עם הוריו של ג'והני. אני שואל את ג'והני למספר הטלפון של הוריו. הוא עונה בגמגום שהוריו מבקרים את אחותו בניו ג'רסי. מה מספר הטלפון שלה? הוא מגמגם.

אני מבין מהמנתח (עם עזרה מאחות כמובן) שישנן שתי ברירות: לוותר על העין, או לנסות לחברה מחדש בניתוח שעלול לגרום לנזק מוחי. אני מצלצל לג'ים פדל. הוא במשחק הפוטבול של אדלפי ולא מוצאים אותו. חשבתי שאולי יש לו ישנו טלפון חרום, או מספר אחותו של ג'והני.

אחרי כמה נסיונות ג'והני ממלמל מספר, וכשאנחנו מנסים אותו, האחות עונה. הוריו שם. הם מבולבלים לחלוטין ואומרים לי לומר למנתח שיש לו רשות לעשות מה שהוא מוצא לנכון, "אבל תגיד לו בבקשה שיחשוב כאילו שג'והני הוא בנו". הם יגיעו לבית החולים בניו הייבן תוך שלוש שעות. המנתח הקוריאני חייב לשמוע זאת מההורים עצמם. אני מסביר להם. הם אומרים לו "GO AHEAD. עשה מה שנראה לך הכי הגיוני".

אני לא זוכר אפילו מה הרגשתי כשדברתי עם הוריו. אני האחראי מס' 1 לזה שג'והני שיחק היום. לפני יומיים הוא היה מחוץ לקבוצה.

*******

העין מוחזקת ע"י קבוצה של ששה שרירים:

 

 

 

עצם המצח שנישברה כלפי פנים חתכה את ארבעת השרירים העליונים, ושק העין הוחזק ע"י שני שרירים בלבד, ולכן העין נראתה כעין "נופלת". לי העין נראתה איזה שלושה סנטימטרים מתחת למיקומה הרגיל.

כשהוריו של ג'והני הגיעו הוא עדיין היה בחדר הניתוחים. אמו ואביו רק חיבקו אותי. בינתיים הם לא ידעו שאני הסיבה הראשית למה שקרה. אילו יכולתי לקבור את עצמי הייתי עושה זאת.

כעבור עוד שעה (כמעט ארבע שעות ניתוח) הקוריאני יוצא עם עוד רופא קוריאני המדבר אנגלית מובנת יותר.

המנתח הצליח "להחזיר" את עצם המצח למקומה (העצם לא נישברה; עצם המצח היא יותר גמישה משאר העצמות והיא רק 'התעקמה' לכיוון פנים המוח, אך כנראה שלא פגעה בתאי מוח, והמנתח הצליח לתפור ולחבר את השרירים הקרועים. העין הוחזרה למקומה.

הפרוגנוזיס?

דבר לא יהיה ידוע לפחות כחודשיים בהם עינו תהיה חבושה בשחור כדי לא לאפשר לקרני אור לחדור ולגרות את השרירים. אחר כך – במקרה הטוב ביותר – תהיה לו ראייה כפולה משך כמה חודשים. ישנו סכוי די סביר להחלמה מסויימת, וסיכוי קטן – אך אפשרי – להחלמה מלאה.

*******

הפסדנו את המשחק 4-1. לא ביישנו את עצמנו. כמובן שחזרנו ללא ג'והני שנשאר ב'יאל יוניברסיטי מדיקל סקול' 6 שבועות. בקרתי אותו כל יום-יומיים, וכן עשו כל חברי הקבוצה. שלוש שעות נסיעה כל כיוון.

כדי לקצר ספור ארוך, ג'והני החלים לחלוטין עד הקיץ, וחזר לשחק בעונה הבאה, עונת הג'וניור שלו. שנה אחרי  כשג'והני היה סניור, היו לי כבר שני שחקנים מנבחרת ישראל בקבוצה – רובי יאנג ואמנון ארונסקינד. רובי שיחק רק שנה אחת לפני שהגיע ב-1968 באולימפיאדת מקסיקו, ואמנון שיחק בנבחרת עד 1965. הוא המשיך במכבי ת"א. אליהם הצטרף עוד שחקן מהלאומית – אז ליגת העל – שוקה  פלגי, חבר קבוצתו של רובי בהפועל חיפה וחברו הטוב ביותר. לג'והני היה התענוג לשחק בקבוצה שלפתע היתה בין עשר הטובות במכללות. אך לפני כן יש לי עוד ספור לספר לכם, הסיפור על מה גרם לי להחליט שאני רוצה להמשיך לאמן את אדלפי.

על זאת מחר.

*********

שתי הערות:

1. את ג'והני עיטרתי בעיטור 'השחקן שלי לעד כל זמן שאני מאמן'. הוא היה מין 'חבר בלתי רשמי' בכל סגל קבוצה, וכמובן בסגל שניצח את האליפות ב-1974, והוא יהיה כמובן חלק חשוב במפגש הקבוצה בשבת. הוא הפך למין עוזר מאמן בלתי רשמי שלי, והופיע לכמעט כל משחקינו הביתיים כל שנות האימון שלי! אנחנו בקשר הדוק עד עצם היום הזה. ונא לא לשכוח: נגד מי משחקת אדלפי? נגד סאות'רן קונטיקוט!

2. אחרי הפציעה המחרידה הראשונה שבמזל גדול הסתיימה בטוב, היתה לי רק עוד פציעה אחת רצינית בעשר שנות אימון. הפציעה השנייה תהיה חלק חשוב מסיפור 3 או 4!

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  5. מומי שאוהב חציל בטחינה

    30 אוג 2014 10:52:59

    איזה סיפור יא פרופסור
    סחתיין על התמונה איזה שפם אפנדי אורגינל . עם המתיחות של היום וכזה שפם לא היו נותנים לך לעבור בנבת"ג בלי אישור של משרד הביטחון.

    מזל גדול לג'וני שחזר לעצמו . מומי מכיר סיפורים על חבר'ה שאכלו אותה בגלל שלא שילמו חובות . שום מנתח קוראיני לא היה מציל אותם.

    הכי חשוב תהנה במפגש עם החבר'ה . אם תרצה מומי יקמבן לכם הנחה במועדון חשפנות של חבר בג'רסי

  6. מולי

    30 אוג 2014 10:58:38

    מנחם, כל אימת שאני דומע מסיפור, אני מכניס את הסופר לרשימת המועדפים שלי. אתה שם כבר מזמן.

    ובקשר ל-מה שלמדת המהפציעה: אתה למדת מהי אחריות וזה אכן אלמנט שלא הכנסתי ולא משום שהוא לא אמור להיות קיים אלא משום שבמציאות הוא נדיר וזה אלמנט האחריות של המאמן.

  10. עגל

    30 אוג 2014 21:21:46

    מנחם אתה מספר סיפורים במיטבו, וגם יש לך הרבה מה לספר.
    הלוואי שהיה לי את הכשרון הזה. מחכים לעוד טורים כאלה.

  17. אשך טמיר המקורי

    31 אוג 2014 21:01:44

    סיפור מרתק

    בתמונה: (בחר את הנכון ביותר)
    1. בולדוג אנגלי
    2. טוני קליפטון ביום רע
    3. האלטר-אגו הרצחני של ג'ורג' קוסטנזה

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט