קארים עבדול ג'באר פרש ב-1989, עשור לפני שנולדתי. הוא אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המשחק, ואחד המסוקרים בתולדות הופס. מנחם כתב עליו, גיא כתב עליו, גילרי כתב עליו, מיקי ועוד רבים שכנראה לא מצאתי משיטוט מהיר בגוגל. הכתבה של מנחם הייתה אחת הכתבות שגרמו לי להתחיל לצרוך ולקרוא ספורט, והוותיקים שביניכם אולי זוכרים את הכינוי "סקייהוק" איתו רצתי מגיל 9 עד 13 בערך, עד שעברנו מהאתר הקודם לוורדפרס שהופס יושב עליו בעשור האחרון. הכתבה של עידו גילרי על הסקייהוק מצוינת גם כן, והסתייעתי בשתיהן בכתיבת הכתבה הזאת.

נכתבו על קארים הררי מילים. הוא גם כתב חלק בעצמו. 38,387 נקודות, שש אליפויות, 6 תארי MVP, עשר בחירו לחמישיית הליגה הראשונה, שלוש אליפויות מכללות ומדליית חירות נשיאותית אחת, זה מרגיש כאילו אין יותר מדי מה לחדש על קארים עבדול ג'באר. אני, ככותב, לא ראיתי אותו בזמן אמת וכל הדימוי של קארים (בין אם מכתבות או אינספור משחקים ביוטיוב) נשען על המיתוס שהוא הגבוה עם משקפי הגוגלס. יש דימוי כזה של קארים גם אצלכם, קוראי וקוראות הופס. למרות זאת, אני חושב שיש סיפור אחד שלא סופר כמו שצריך והיה אחד הרגעים המכריעים בתולדות הכדורסל. הסיפור על הליגה שאסרה על הטבעות בגלל שקארים היה טוב מדי.

הליגה הייתה ה-NCAA, ליגת המכללות האמריקאית, באותן שנים נחשבת במיוחד ורחוקה מאוד ממה שהיא היום. בין 1967 ל-1976 היא אסרה על הטבעות, לא מעט בגלל הדומיננטיות של לו אלסינדור, לימים קארים עבדול ומאז ומתמיד ג'באר. אלסינדור היה אחד השחקנים המבטיחים ביותר בהגיעו לתיכונים, כשמכללות שדגלו בהפרדה גזעית היו מוכנות לשבור את החוקים שלהן בשבילו. בסופו של דבר, מי שהיה "הפרוספקט החם ביותר מאז צ'מברליין" בחר ב-UCLA. הוא נאלץ לשחק עם קבוצת המשנה בהתאם לחוקי המכללות דאז, ובמשחקו הראשון במכללה הבוגר קלע 56 נקודות, שבירת השיא. UCLA שלו סיימה עם 0:30, אלסינדור עם 29 נקודות למשחק, ויומיים לאחר האליפות שלו נאסר עליו להטביע. בגובה 2.18 מ' הוא היה אתלט יוצא דופן, משהו כמעט נשכח בהתחשב בכך שברוב סדרות הגמר מול הסלטיקס כבר היה מעל גיל 35.

הדאנק, באותם ימים, נחשב לחוסר כבוד. סאץ' סנדרס, שזכה בשמונה אליפויות עם בוסטון בסיקסטיז, אמר ש"אם שחקן היה מנסה להטביע, המגנים היו מנסים לפצוע אותו. זה היה חוק לא כתוב". שנים לפני כן, ההטבעה הראשונה בהיסטוריה תוארה בידי חתן פרס פוליצר ארתור דיילי כ"עוגיה שמתגלגלת לתוך קפה". אנשים לא ידעו איך לאכול את ההטבעות, במשחק שמטרתו היא לזרוק כדור לסל ולא לקפוץ הכי גבוה ולהכניס אותו פנימה. היו הטבעו ב-NBA עצמה, כולל כאלה של ביל ראסל ששיחק עם סנדרס, וילט צ'מברליין ואלג'ין ביילור, אבל זה נתפס בידי מקבלי ההחלטות כ"יתרון גובה. לא כישרון כדורסלני". מיותר לציין שאז, ב-1967, היה רוב מוחץ ללבנים. מרטין לותר קינג נרצח כשנה לאחר מכן, וחוק לו אלסינדור נכנס לספר החוקים של ארגון המכללות.

אלסינדור עצמו אמר בזמנו לשיקגו דפנדר ש"החוק הזה מרגיש לי כמו אפלייה. רוב השחקנים שמטביעים לסל שחורים". הוא זכה באליפות ב-1967, ושנה לפניו זכתה הקבוצה ההיסטורית של מכללת טקסס ווסטרן – חמישה אפרו-אמריקאים שניצחו חמישה לבנים. הכדורסל הפך ל"שחור" יותר ויותר, וזה נתפס בתור ניסיון של קברניטים מיושנים לקבע את ההגמוניה שלהם. אם לו אלסינדור לא יכול להטביע, היתרון האתלטי שלו קטן יותר. בהתחשב בכך שאז הדאנק לא נחשב כבעל אלמנט בידורי בעיני מקבלי ההחלטות, ושבזמנו הגזענים בצמרת התעלמו ממה שהיה לשחקנים השחורים להגיד, האיסור קם ונהיה.

לו היה צריך להמציא את עצמו מחדש, וחזר לכיתה ה'. הוא נזכר בקליף הייגן ובג'ורג' מיקאן, אבות ההוק-שוט, ובזריקה היחידה אותה "היה יכול לזרוק מול ילדים מבוגרים ממנו בלי לקבל אגרוף בפנים", במילותיו שלו. טווח הזריקה גדל מפעם לפעם, עד שהוא הפך לכלי נשק משמעותי, כזה שנכנסה בכ-50.2% מהקריירה שלו כעבדול ג'באר לפי הכתבה המצוינת של עידו. כך נוצר הסקייהוק, שקיבל את הכינוי הזה מהשדרן של מילווקי באותן השנים. מדובר בזריקת וו, הוק רגיל שקיים גם היום, אבל מהירה יותר וגבוהה יותר.

"כשאתה זורק סקייהוק, אתה גורם לאנשים לחכות בזמן שהם רואים אותך עולה מחצי המרחק. אם הם היו מחכים יותר מדי הם היו קופצים לחסום לפני שהייתי מגיע, זה היופי. אתה נמצא בשליטה מלאה כי אתה יכול לשחרר את הכדור מהר ולחשב כל אפשרות לפני שיש להם דרך להגיב". בהתחשב בכך שבשנים הגדולות ביותר הוא שיחק ליד מג'יק ג'ונסון וג'יימס וורת'י, יריבות הלייקרס לא היו יכולו להרשות לעצמן לשחק עם שמירה כפולה עליו.

הסקייהוק עצמו כמעט ונעלם מהעולם. זאת זריקה קשה, כזאת שמאמני נוער ברובם יהיו נגדה, ולא זריקה מספיק חזקה בשביל שתוכל להכנס משלוש. קשה לדמיין מצב שבו מגיע לחיינו סנטר בגובה 2.18 מ' שמפציץ סקייהוקים מחוץ לקשת, אבל דבר אחד נשאר – נקודת שחרור גבוהה. סנטרים זורקים שלשות כחלק מהמהפכה שעברה על הענף ולא קשורה לקארים, האיש שסיים את הקריירה עם 1 מ-18 מהשלוש ב-1,560 משחקים והעביר כמחצית ממנה לפני שהקשת נכנסה לליגה, אבל הוא היה הגבוה הראשון שזרק מחצי מרחק ובגובה כל כך גבוה שאי אפשר לחסום. האם בלי קארים היינו רואים את דירק נוביצקי זורק כשהכדור במרחק 2.87 מ' מהקרקע?

קארל אנתוני-טאונס אמר פעם ש"איש לא לימד אותי איך לזרוק סקייהוק". הוא לא ניסה, המשחק עם הגב לסל נעלם גם כן בעידן שלוש הנקודות, ואז הסקייהוק נעלם. גבוהים שזורקים שלשות ומנסים להגיע לנקודת שחרור גבוהה ככל האפשר עדיין איתנו, אבל בדרכים אחרות. בעונה שעברה ויקטור וומבנייאמה קלע שלשות בסטפ-בק ב-45.3% מופרע מחוץ לקשת, וכשהשחרור שלו מגיע ל-2.98 מ' (9'9) אין אף אחד בנמצא שיכול לחסום אותו. האם הכדורסל היה מתפתח באותה דרך אם קארים לא היה מפתח את אותה זריקה בלתי חסימה בדרך לכמה אליפויות? קשה לדעת, אבל זה רק צד אחד של ההשפעה של חוק אלסינדור.

נחזור ל-NCAA. ליגת המכללות האמריקאית ראתה את לו אלסינדור זוכה בעוד שתי אליפויות גם בלי להטביע, שבע שנים תמימות אחרי שאלסינדור סיים את המכללות – תקופה בה הוא זכה באליפות, שינה את שמו לעבדול ג'באר ועבר ללייקרס. עולם הכדורסל חיפש את עצמו אחרי השנים של וילט צ'מברליין וביל ראסל, ה-NBA נפלה לשפל חסר תקדים בלי כוכבים של ממש ועם תדמית של ליגה מלאת מסוממים. ארגון המכללות הספיק להתאושש מה"זכרונות של קארים", לפי הבכירים בו, ומהחשש שיקום עבדול ג'באר חדש ויטביע את דרכו לתהילה. העובדה שעבדול ג'באר עצמו הצליח להמציא את עצמו מחדש ולזכות בשתי אליפויות מכללות בלי אותה הטבעה. בין אם אתם מסתכלים עליו כסמל שחור או סתם כשחקן כדורסל היסטורי, מעניין לדמיין עולם בו איסור ההטבעות הזה נשאר עד היום. לא בטוח שמישהו מאיתנו היה רואה בכלל כדורסל.

מוקדם יותר באותה שנה, 1976, חמישה אנשים עמדו בשורה באולם ספורט חצי ריק בדנבר. ג'וליוס ארווינג, דיוויד תומפסון, ארטיס גילמור, ג'ורג' גרווין ולארי קיאון ראש בראש, כדור אדום-כחול-לבן ביד בהפסקת המחצית של משחק אולסטאר וניסון לעשות רגע אחרון שיכניס את הליגה הזאת להיסטוריה. התקופה שהתחילה באיסור ההטבעות בקולג'ים נגמרה בתחרות הדאנק הראשונה.