ה-Germanator, אחד השחקנים האהובים עלי בכל הזמנים. קריירה ארוכה מאוד, בעצם הוא מחזיק בשיא עונות באותה קבוצה, 21, אחת יותר מקובי בראיינט. 

שנה וחצי אחרי שהגיע, דאלאס מאבריקס נרכשה ע"י מארק קיובן, יהודי נחמד שזה עתה התעשר אחרי מכירת האתר שלו, יאהו (אז, בתחילת שנות האלפיים, התעשרות בזכות אתר אינטרנט היה באמת משהו חדש, זהו הזמנים לפני גוגל, כן) . מאז בעצם נוביצקי וקיובן נהיו סוג של צמד בהובלת הקבוצה.

כאמור, דירק שיחק בליגה במשך שני עשורים, זה טבעי שהקריירה חוותה עליות וירידות. ההתחלה הייתה המצוינת כאשר כבר בעונתו החמישית, דאלאס הגיעה לגמר האזורי, הראשון שלה מזה 16 שנים, בו היא הפסידה לסן אנטוניו. (סך הכול שתי אגדות כדורסל נפגשו ל-6 סדרות פלייאוף, 4-2 לטובת דאנקן) 

ב-2006 הם נפגשו עוד פעם בחצי גמר המערב, באחת הסדרות המעניינות והדרמטיות שהיו. סן אנטוניו חזרה מפיגור 3-1 בסדרה למשחק מספר שבע אצלה בבית, אותו דאלאס פתחה בסערה והובילה ב-20 הפרש ברבע השני. הספרס סגרו את הפער ברבע האחרון וג'ינובילי העלה אותם ליתרון שלוש, ראשון במשחק כולו כמה שניות לסיום (!!), אבל אז דירק השווה בסל ועבירה (של אותו ג'ינובילי) ובהארכה, דאלאס איכשהו הצליחה ליצור פער ול-נ-צ-ח. 

מי שרוצה, מוזמן לראות את המשחק במלואו (קיץ, מה יש לכם לעשות)

בסיום אותה עונה, דאלאס אמנם הפסידו בצורה קצת מאכזבת למיאמי בגמר, אבל סך הכל נראה היה שבעונה הבאה, הם יעשו את הצעד הנוסף. בהחלט, עונת 2006-2007 דאלאס סיימו באופן משכנע עם המאזן הטוב בליגה, דירק היה המועמד המוביל לתואר MVP והכל היה מוכן למסע עוצמתי שיסתיים באליפות מרגשת… 

כחחחחחח. בטח. 

אתם יודעים מה חשיבות המאטצ' אפים בכדורסל? אם לא, תראו את הסדרה הזו. לדאלאס לא הייתה תשובה לביירון דוויס, סטפן ג'קסון הסתדר מצוין בהגנה על דירק והתוצאה הסופית הייתה 4-2 ללוחמים וטקס קבלת תואר MVP עצוב במיוחד. עד כמה העניין הזה של אי התאמה נקודתית מבחינת העמדות אפשר לזהות לפי הקלות בו גולדן סטייט עפו בסיבוב הבא נגד יוטה ג'אז. כולם כמובן זוכרים את הדאנק הזה של ביירון דיוויס על אנדריי קירילנקו, אבל הסדרה כולה הייתה חד צדדית לחלוטין.   

עליות וירידות, אמרנו. הקיץ הזה נוביצקי העביר הכי רחוק מכדורסל  – דיג באוסטרליה. נראה שהשיקום המנטלי עזר ודירק חזר להיות הסקורר הדומיננטי ומנהיג הקבוצה.   

ארבע שנים הבאות דאלאס אמנם המשיכה להגיע בקביעות לפלייאוף, אבל אלה היו השנים של דשדוש מסוים. קיובן פירק את הקבוצה שהגיעה לגמר ב-2006 – דווין האריס הוטרד לטובת ג'ייסון קיד ב-2007, המאמן אייברי ג'ונסון פוטר אחרי הפסד בפלייאוף ב-2008 והוחלף בריק קרלייל, ג'וש הווארד חצי סולק אחרי מספר תקריות מבזות ב-2010. 

כך הגענו לעונת 2010-2011. פתאום דירק מצא את עצמו מוקף בחבורת role-players מנוסים שכל אחד שם ידע איך לחפות עליו בהגנה + תוספת נשק לא קונבנציונלית ג'יי. ג'יי. בראה. הפעם הם סוף סוף לא עצרו רק בסיבוב השני, בו הם העיפו בסוויפ את האלופה לוס אנג'לס לייקרס ואחרי שהתגברו בגמר האזורי על ה- OKC הצעירים, התייצבו שוב מול אותה מיאמי, הסופר טים הראשון של לברון ג'יימס. 

לא הרבה אנשים אז נתנו סיכוי לדאלאס – מול קבוצה של 3 סופרסטארים התייצבה יריבה המונהגת ע"י אירופאי לא אתלטי מידי מוקף בשחקנים כמו ג'ייסון קיד בן 38 וטייסון צ'נדלר, for God's sake, אפשר להשוות את הצוות המסייע של דירק לזריקה של שון מריון. 

ובכן … כבר אמרנו, סדרת פלייאוף הרבה פעמים זה סיפור של מאטצ' אפים. אז מבחינת אותם מאטצ' אפים, ד'שון סטיבנסון ושון מריון הקשו מאוד והצליחו להאט את וויד ולברון, דירק נתן סדרת פלייאוף על עם מספר רגעים בלתי נשכחים בלקאצ' ובסופו הביא לדאלאס את האליפות הכי מרגשת ב-20 השנים האחרונות. כמה שניות לפני סיום המשחק השישי, כאשר האליפות הוכרעה, דירק ירד מהמגרש לבד עם דמעות בעיניים. 

קבוצת האליפות התפרקה עוד באותו קיץ של 2011. שנים אחרי האליפות ועד לפרישה ב-2019 (עוד 8 שנים, לא מעט), דאלאס לא הצליחה באמת להעמיד קבוצה תחרותית ופעם הבאה שמאבריקס עברו סיבוב בפלייאוף כבר היה אחרי הפרישה של נוביצקי, בעידן של לוקה דונצ'יץ'.

למה שינה את המשחק?

האירופאי הראשון שקיבל תואר MVP, האירופאי הראשון שהוביל קבוצה תחרותית. אז בסדר, לא נגזים, זה לא שאם לא דירק, אז לא היינו מקבלים יוקיץ' או דונצ'יץ', החברה האלה מוכשרים מידי והליגה כבר פתוחה מידי לזרים, אבל עדיין, מישהו היה צריך להיות שם, אז זה היה דירק נוביצקי. היו כמה אירופאים שנבחרו גבוה מאוד בדראפט בזכות ההשוואות שלהם לנוביצקי – דרקו מיליצ'יץ' (כן כן, ההוא בתמונה למטה, אחת התמונות הפחות מביכות שלו שרצות באינטרנט) ואנדראה ברניאני. היה הוגן אילו היו מפרישים חלק מהשכר שלהם לדירק.

בנוסף, אין ספק, ברמה הלאומית המשחק שלו פתח את גרמניה לכדורסל, מדינה בה הענף לא היה כל כך פופולארי לפניו. עכשיו אנחנו צופים את גל השחקנים הגרמניים בליגה, שהיו ילדים בזמן משחקיו של דירק בדאלאס. לא יודע אם היינו מקבלים את האחים ואגנר ללא דירק נוביצקי.

כמה אלמנטי משחק שמזוהים איתו – את ה- fadeaway המפורסם על רגל אחת כולם מכירים, זה הפך סימן ההיכר שלו

בנוסף, נזכיר את הקליעה משלוש בתור טריילר, אלמנט שדירק פיתח בשלב מאוחר בקריירה. כעת, אנחנו רואים בעיקר ג'.ג'.ג'. משתמש בו.

נקודה אחרונה – קצת אכזבה

כאמור, אחרי עונת האליפות ועד לפרישה, במשך שמונה עונות, דאלאס לא עברה סיבוב פלייאוף ובשנתיים האחרונות בכלל לא הגיעה לפלייאוף. הרבה פעמים שמענו על העשור האבוד של לוס אנג'לס לייקרס בגלל הדעיכה האיטית של קובי בראיינט, אבל לפחות לייקרס קיבלו בזכות זה בחירות דראפט שאותן בסופו של דבר הם תרגמו לאנתוני דייויס שהביא את האליפות בבועה. במקרה של דאלאס, לא היה להם כמעט בחירות דראפט. 

בעניין הזה אני נוטה להאשים את מארק קיובן. אז הוא לא מאמין בלבנות דרך הדראפט, זה לגיטימי. לאורך השנים הוא בנה סביב דירק דרך שוק השחקנים החופשיים או דרך הטריידים. העניין שבאותן שנים הוא כל הזמן פספס! זה לא יאומן, כל שנה הוא הביא שחקן שהיה שנה שנתיים אחרי השיא שלו – לאמאר אודום אחרי השנים בלייקרס, ג'אמיר נלסון אחרי אורלנדו, דרון וויליאמס אחרי הנטס, ד'אנדרה ג'ורדן … זה מאוד מאוד חבל ששנים האחרונות של דירק הוא היה בקבוצה לא תחרותית! 

בריאות לכולם, מקווה שנהנתם. 

כמו כל הפוסטים שלי, גם פוסט זה מוקדש לבת האהובה שלנו, מיכל ז"ל.