משכמו ומעלה – קארים עבדול ג'אבאר / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

משכמו ומעלה – קארים עבדול ג'אבאר / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

אחד יחיד ומיוחד

יש לי היפותיזה שאומרת שאחד הסממנים לגדולתו, וייחודיותו, של אדם, היא שאם לא היה מגיע לתחום, דווקא לא היינו שמים לב. למה הכוונה? שכאשר מישהו כל כך מיוחד, הוא יוצא מהקטגוריות הרגילות באופן שקשה היה לדמיין אותו, ואז, בעצם, לא היינו שמים לב ל"חלל" שנוצר בהעדרו.

תחשבו למשל על ההוק-שוט – בעולם בלי קארים, אם מישהו היה אומר משהו כמו "תשמעו, יש לי רעיון, למה שלא ניקח שחקן גבוה וארוך, ובמקום להיכנס לסל שזה קשה וכואב, ובמקום לזרוק מבחוץ שזה אחוזים נמוכים, הוא פשוט יעמוד ככה בחצי כיוון לסל, ויזרוק עם היד ככה בקשת", הרי ישר היו מסבירים לו שזה לא יצליח, ואמנם מדי פעם שחקנים עושים את זה, אבל זה לא משהו שאפשר להשתמש בו בעקביות. וכולם היו מהנהנים בהסכמה וממשיכים להתחפר ליד הטבעת, ומבחינתם בצדק גמור – הרי אם שימוש תכוף בזריקה המוזרה הזו היה אפשרי – "אתה לא חושב שמישהו כבר היה עושה את זה? האקים? דייויד רובינסון? שאקיל? זה פשוט בלתי אפשרי".

קל מאד לדמיין עולם שבו סנטר רזה למדי לא משחק עד גיל ארבעים ברמות הגבוהות ביותר. טבעי לגמרי לדמיין עולם שבו קארל מאלון אמנם לא זכה בטבעת אבל "ברור שהוא קלע הכי הרבה נקודות – אף אחד לא היה כל כך מוצלח כל כך הרבה שנים. וגם היה לו את סטוקטון", ובו אוסקר רוברטסון לא זכה באליפות מאחר ולרוע מזלו נקלע למילוואקי.

למעשה, תולדות העולם ללא קארים מתקבלות על הדעת הרבה יותר מאשר איתו.

והדברים כוחם יפה לא רק בנוגע לקארים שחקן הכדורסל, הן ב-UCLA והן בנ.ב.א, אלא גם, ואולי אף ביתר שאת, בנוגע לקארים כאדם וכדמות ציבורית.

ייחודיותו של קארים כאדם באה לידי ביטוי, בין השאר, בסירובו לשחק בנבחרת האולימפית ב-68', בהתאסלמותו, בשינוי שמו, ביחסיו הקשים עם התקשורת, בבקשת הטרייד שלו ממילווקי שהייתה חריגה לזמנה, ביכולתו להסתגל בהצלחה לדומיננטיות של אוסקר רוברטסון הוותיק כמו גם לזו של מג'יק הצעיר, באורך הקריירה שלו, בהישגיו, בתחומי העיסוק שבחר לאחר הפרישה, באופיו השקט, ביכולתו הוורבלית, בהשכלתו, בסקרנותו, וברצונו ללמוד, לדעת, להיות מעורב, ולהשפיע על החברה והתרבות האמריקנית.

קשה לומר שקארים מושתק על ידי התקשורת והחברה האמריקנית, בכל זאת מדובר באדם מפורסם שמרבים לשאול את דעתו ולשמוע אותה, אך "גוף העבודה" העצום והכל כך ייחודי הזה אמור היה, לדעתי, להפוך את קארים לדמות בולטת, אהודה, ובעיקר מדוברת, הרבה יותר ממה שקרה וקורה בפועל, ויחסית לתשומת הלב שמושכות אגדות אחרות בליגה.

אני יכול לחשוב על מספר סיבות לכך ובהן:

אישיות – קארים הוא איש קצת מוזר. מופנם, סגור, סגנון דיבור איטי ושקול, ונראה היה, בעיקר בצעירותו, שהוא סולד משיחה ומגע עם אנשים אחרים. סוג של קוואי, הייתי אומר. אפילו במראהו – בניגוד לרוב הספורטאים הבנויים לתלפיות – קארים, בוודאי כיום, רזה להפליא וארוך גפיים, מעין גמל שלמה אנושי.

מדיניות תקשורתית – קארים, בגדול, "לא משתתף במשחק". אין לו עניין של ממש בקידום עצמי, והוא לא סוטה מדרכו על מנת לקבל תשומת לב. לא תמצאו אותו משחרר הצהרות בומבסטיות, מגיע לכל אירוע של הליגה, או מייעץ למועדונים או שחקנים בהווה. למעשה, הוא אינו מרבה ל"שגרר" את הנ.ב.א, כדורסל, או ספורט בכלל.

תוכן, מדיום ושפה – קארים מתבטא בעיקר בנושאים חברתיים והיסטוריים. רובם ככולם אינם פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, וחלקם מעוררים מחלוקות עמוקות ונוגעים בנקודות רגישות בחברה האמריקנית. קארים ממעט יחסית בהופעות טלוויזיוניות ומתמקד בז'אנר כבד, מסורבל, כמעט ארכאי – כתיבת ספרים. קארים אמנם מדבר וכותב באנגלית, אבל עושה שימוש במילים שאני לא מכיר ביחס גבוה בהרבה מכל ספורטאי אחר דובר אנגלית שאני שומע וקורא.

בסופו של דבר, אני חושב שבקארים יש משהו שמעורר קצת חוסר נוחות – ברמה האישית, התקשורתית ולעתים גם הפוליטית – שמקשה על התקשורת והקהל הרחב להתחבר אליו באותה קלות שבה הם מתחברים למרבית "בני מינו" כוכבי הליגה לדורותיהם.

אז רציתי לסמן מספר מאפיינים, תכונות וערכים שמאפיינים את האיש הענק, תרתי משמע, הזה, ויכולים לשפוך אור, לפחות בעיני, על גדולתו וייחודיותו של הסלבריטי היחיד בעולם שאני "עוקב" אחריו בפייסבוק.

יסודות הקארימיזם

עקביות

20 עונות בנ.ב.א, 1560 משחקים, 57,446 דקות משחק, 38,387 נקודות, 17,440 ריבאונדים, 5660 אסיסטים, 1160 חטיפות, 3189 חסימות. רוצים את זה בממוצע למשחק? קיבלתם – 24.6 נק' ב-36.8 דקות משחק, eFG של 55.9% בקריירה. 11.2 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 0.9 חטיפות, ולא פחות מ-2.6 חסימות למשחק.

ב-18/20 עונות הגיע לפלייאוף. 19 פעמים אולסטאר, 27 תארי all league (בחירה לאחת מחמישיות העונה, או שחקן ההגנה של העונה או רוקי העונה), כלומר ממוצע של כמעט בחירה וחצי לעונה. קצת יותר מ- 5% מעבר לקשת כתוצאה משלשה אחת בלבד מתוך 18 ניסיונות, כלומר פחות מניסיון שלשה לעונה, הם נתונים שמצביעים גם הם על עקביות 😉.

מספר העונות בהן קארים היה בטופ-20 בליגה בקטגוריות שונות עלול להתיש את הסטטיסטיקאי המסור ביותר, ומראה שלא הייתה זו רק קריירה ארוכה אלא שקארים היה בטופ למשך חלק עצום ממנה . גבירותי ורבותי, אלו מספרים הזויים.

יצירתיות

קארים מספר שהחל להשתמש בהוק-שוט כבר כשהיה בן 15, אבל רק בתקופתו ב-UCLA אסרה הNCAA על הטבעות. המהלך, שיוחס לרצון להפחית את הדומיננטיות של האיש הגדול, אילץ את קארים לפתח כלים התקפיים חדשים והעצים את השימוש בהוק-שוט.

עם המעבר לנ.ב.א, שבו לא חל איסור על הטבעות, אפשר היה לשער שקארים ישוב להטביע בעוז על כל הדרדסים שמסביבו, אבל לא איש כקארים ינטוש את הכלי האפקטיבי שפיתח, להפך – קארים המשיך ב"אופטימיזציה" של ההוק-שוט והפך אותה לקליעה שנחשבה כשתי הנקודות הבטוחות ביותר בכדורסל משך שנים ארוכות.

לא הצלחתי למצוא את אחוזי הקליעה של קארים בהוק-שוט. מישהו חישב ומצא שבפלייאוף של 83' התוצאה הייתה 50% ובסך הכול, כולל קליעות עונשין לאחר עבירה, 1.06 נקודות לפוזשן. אם ניקח בחשבון שזה היה בפלייאוף, תחת שמירה של ארטיס גילמור ומוזס מאלון, ושקארים היה בן 35, נראה שאפשר להניח שאחוז הקריירה היה גבוה יותר. וכאמור, למרות ההצלחה האדירה שלו, אף אחד אחר לא הצליח לשחזר אותה, ממגוון סיבות שנידונות גם כאן.

צניעות

כאן אין מספרים להתבסס עליהם, ונסתפק במראה עיניים – אדם שקט, מדבר בנועם, ממעט לדבר על עצמו בכלל ועל הישגיו בפרט, ועם זאת מרבה לשבח קולגות ולהצהיר על הערכתו לפועלם של אנשים אחרים.

בתחילת הסרטון הבא קארים מסביר את העדר השימוש בסקייהוק בקרב שחקנים אחרים בכך שהם מעדיפים לחקות אתלטים מסוגם של ג'יי וג'ורדן (ולא בכך שהסקייהוק מחייב כשרון שככל הנראה אינו נפוץ), לאחר מכן הוא מוסיף שלו אישית לא היו כישורים נוסח ג'יי וג'ורדן, ולכן נאלץ לפתח את הסקייהוק והיא זו שהביאה אותו להישגים. קשה לי לחשוב על תיאור צנוע יותר, כמעט על גבול השגוי, של אדם את עצמו ואת זולתו.

גם "נאומו" בעת שנבחר כ-HOF משקף צניעות וחוסר קידום עצמי, בוודאי אם נשווה אותו לשאקיל, ג'ורדן ואחרים.

באופן כללי יותר, קארים נראה אדם לא קטנוני, חסר אגו, נטול רהב, חסר קנאה, שתכונות מעין אלו, המאפיינות לעתים אנשים בכלל וכוכבים בפרט, פסחו עליו. לקארים הייתה מערכת יחסים קרובה עם מוחמד עלי, ולאחר מותו של האחרון קארים ספד לו.

To the African-American community, he was a black man who faced overwhelming bigotry the way he faced every opponent in the ring: fearlessly. At a time when blacks who spoke up about injustice were labeled uppity and often arrested under one pretext or another, Muhammad willingly sacrificed the best years of his career to stand tall and fight for what he believed was right. In doing so, he made all Americans, black and white, stand taller

I may be 7’2" but I never felt taller than when standing in his shadow.

קארים על מוחמד עלי

למעשה, הדברים שאמר קארים נכונים במידה רבה גם לגבי עצמו, כפי שציין לברון בהספדו לעלי

The reason why he's the GOAT is not because of what he did in the ring, which was unbelievable. It's what he did outside of the ring, what he believed in, what he stood for, along with Jim Brown and Oscar Robertson, Lew Alcindor — obviously, who became Kareem [Abdul-Jabbar] — Bill Russell, Jackie Robinson. Those guys stood for something. He's part of the reason why African-Americans today can do what we do in the sports world. We're free. They allow us to have access to anything we want. It's because of what they stood for, and Muhammad Ali was definitely the pioneer for that

לברון על מוחמד עלי

ובנימה אחרת – לאחר פרישתו של קובי, קארים יצר עבורו סרטון משעשע בשם Dear retirement.

רב תחומיות ובינלאומיות

יחסית לשאר אגדות הליגה בהחלט יתכן שזו תכונתו הבולטת ביותר של קארים. חלק גדול מהכוכבים משתלב בתעשייה באופן כזה או אחר (אימון, יעוץ, תקשורת), חלקם הופכים לאנשי עסקים, וחלקם פותחים בקריירה ציבורית (הסנטור ביל בראדלי, ראש העיר סקרמנטו קווין ג'ונסון, והנשיא ה-49 של ארצות הברית, לברון ג'יימס).

קארים יצא מאזור הנוחות הזה. קארים מרבה לתרום לקהילה השחורה אליה הוא שייך, אבל הוא גם "אזרח העולם", והרחיק מעבר לגבולות ה"שבט שלו" אל מחוזות אחרים ורחוקים – אם זה בהתאסלמותו, אם זה בפלירט שלו עם אמנויות הלחימה ותרבותן בסרט של ברוס לי, ואם זה בכך שבילה שנה בשמורה אינדיאנית. גם הנטייה שלו להיסטוריה משקפת זאת – הוא לא עוסק רק ב"זמן שלו" אלא מרחיק אל זמנים אחרים שאולי נתפסים על ידי רבים כ"לא רלבנטיים" עבורם.

כך למשל באתר הרשמי של קארים הוקצה דף ייעודי למי שהוא מגדיר כגיבוריו, בו מוקדש ערך אישי ללא פחות מ-40 איש ואשה, וביניהם פעילים חברתיים, מדינאים, מוזיקאים, וסופרים, חלקם שחורים וחלקם לבנים, אמריקאים, בריטים, צרפתי, ואף מלומד מצרי שייעץ לפרעה לפני אלפי שנים.

שילוב רצינות והומור

אם הגעתם עד כאן, אין צורך להסביר על הרצינות, אבל באופן מעניין, קארים, בדרכו הגמלונית והמוזרה, בהחלט ניחן בחוש הומור ובסוג מסוים של רוח שטות. האיש הקודר הזה השתתף במגוון סרטים ותוכניות טלוויזיה במהלך השנים, בדרך כלל כאיזו בדיחה פנימית, לעתים תכופות על חשבונו.

זכורה כמובן השתתפותו בקומדיה Airplane

כמו גם השתתפותו בסרט של אמן הלחימה ברוס לי

ואפילו השתתפות ב"רוקדים עם כוכבים" נרשמה לו, ובגיל 71!

מאבק

סכין בין השיניים – אין, טראש טוק – אין, פוזות מיותרות – אין, התלהמות וצעקות – אין, אפילו חוש הומור יש, כך מתברר, אבל אל תתנו לכל אלה להטעות אתכם – קארים הוא אחד מגדולי הלוחמים בכל הדורות. לא רק 20 שנה של כדורסל ברמות הגבוהות ביותר מעידות על כך, אלא גם, ואף ביתר שאת, התאסלמותו ומאבקו למען הקהילה השחורה. החלטות אלו עלו לקארים במחיר אישי גבוה, בוודאי בכל הקשור להכנסות מחוץ לפרקט. אמריקה נוטה להעדיף את גיבוריה צעירים, חייכנים ואופטימיים, ולא מוסלמים, קודרים, וביקורתיים.

מה שכן, בערוב ימיו זכה קארים בפידבק עצום על פועלו ומאבקיו, ב-2012 כשמונה לשגריר מיוחד מטעם משרד החוץ האמריקני, וב-2016 כשזכה לקבל את מדלית החופש הנשיאותית, העיטור האזרחי הגבוה ביותר בארצות הברית, מהנשיא אובמה. לדעתי זה אירוע שמצביע יפה על מיהו ומהו קארים, אז בואו נעשה על זה זום-אין לרגע.

אם בוחנים את כל 123 האנשים שזכו במדליה במהלך כהונתו של אובמה, נציגים מכל תחומי החברה והתרבות האמריקנים, מוצאים שלושה ספורטאים בלבד – שחקן הבייסבול יוגי ברה, הטניסאית בילי ג'ין קינג וביל ראסל אחד. ועם זאת, בשנת 2016, השנה השמינית והאחרונה של הנשיא אובמה בבית הלבן, והפעם האחרונה שהוא יכול להעניק את מדלית החופש הנשיאותית נוספו שני ספורטאים, שניהם שחקני כדורסל – מייקל ג'ורדן וקארים עבדול ג'אבאר – שהיוו כמעט 10% מ-21 הזוכים באותה "שנת הזדמנות אחרונה".

"מה היה נגרע מהעולם" אם בתנאים של תחרות כל כך עזה היה נבחר רק כדורסלן אחד? שום דבר. אף אחד לא היה מתלונן. אף אחד גם לא היה מתלונן אם הכדורסלן היחיד שנבחר היה מייקל ג'ורדן. גם אובמה עצמו, תושב שיקגו משך שנים ארוכות ואוהד הבולס, לא היה מתלונן על כך. אז איך אפשר להצדיק בחירת כדורסלן נוסף? בעקרון – אי אפשר. בפועל, התשובה היא קארים עבדול ג'אבאר.

אני חושב שהשוואה בין אופן ההצגה של קארים לזה של מייקל מבהירה את הנקודה – מייקל מקבל את המדליה בעיקר על הדברים שעשה על הפרקט, ובצדק. קארים מקבל את המדליה בעיקר על הדברים שעשה מחוץ לפרקט, ובצדק.

קארים עבדול ג'אבאר ופרשת הבלש הבריטי

אין הרבה דברים משותפים לקארים ולכותב שורות אלו. לא הגיל, לא הרקע, ותאמינו או לא – אפילו לא ההישגים (ולא, זו לא רק העובדה שקארים לא הבקיע את שער הניצחון בגמר טורניר הכדורגל ביום הספורט של מחלקת מחקר בחיל האוויר בשנת 1994, ואני כן). אבל מתברר ששנינו מעריצים מושבעים של הבלש הבריטי שרלוק הולמס.

קארים מונה את ארתור קונאן דויל, הסופר שהביא לעולם את שרלוק הולמס, בין גיבוריו, ומספר:

Sir Arthur Conan Doyle (1859-1930) is a favorite of mine because Sherlock Holmes is such a compelling character.

I started reading his works on my first NBA road trip. That’s when I became aware of the power of observation, not just in solving crimes on a foggy Scottish moor, but also in terms of being more aware of the subtle shades of meaning in things and people. Holmes is the perfect teacher of critical thinking, forcing you to examine the most obvious objects, circumstances, and even conversations to understand that more is always going on than meets the uncritical eye

Holmes’ adventures are just pure suspenseful entertainment. No one can compare with Holmes

לא זו אלא אף זו – בשנים האחרונות קארים כותב ספרים הממשיכים ומפתחים את עלילותיו של שרלוק הולמס, ושל אחיו, הפחות ידוע, מייקרופט הולמס, המחזיק בתפקיד מפתח בשירות המודיעין הבריטי.

על כן, גייסתי את הבלש המפורסם על מנת להמשיך ולפענח את הדמות המסתורית שבחרה לעצמה את השם קארים עבדול ג'אבאר, ולדעתי אכן קיים דמיון בין השניים:

שכל וחכמה

השכל הוא זה המוביל את שניהם בדרכם. מדובר באנשים רציונליים, שאינם נוטים לחשוף את רגשותיהם או לעסוק בהם בפומבי. יתרה מזו, שניהם, בדומה לחלק ממשנתו של אפלטון, רואים בשכל את הסגולה החשובה ביותר של האדם. השכל עבורם הינו מידה שיש להעריך אותה, לשבחה, ולפתחה. השכל – ולא הכסף, המעמד החברתי או הפופולריות בחברה – הוא מה שחשוב, ולכן הם מתמקדים בו ומתייחסים באדישות יחסית ל"נכסים" אחרים הנתפסים כבעלי משמעות על ידי סביבתם.

ידע

השכל לבדו אין בו די. יש צורך להכיר את העולם וללמוד אותו. הולמס לומד כל דבר בעל ערך לעבודתו, החל מסוגי טבק שונים ועד טביעות נעליים. קארים לומד את ההיסטוריה של הקהילה השחורה על כל היבטיה ומפרסם ספרים על חיילים שחורים במלחמת העולם השנייה, אתלטים שחורים, וממציאים שחורים. במסגרת ספריו על האחים הולמס, קארים מרחיק עד טרינידאד של לפני 150 שנה, מקום מוצאה של משפחתו.

Problem Solving

עם שכל וידע אפשר לעשות הרבה דברים. הולמס וקארים מתמקדים דווקא בפתרון בעיות וחידות. הולמס, בפתרון מקרי פשע, קארים בפתרון בעיות חברתיות, אבל בשני המקרים מדובר בבעיות. אנשים יכולים להתעלם מבעיות, לחכות שיפתרו מעצמן או להניח למישהו אחר לשבור עליהן את הראש, אך לא שני גיבורינו. מעבר לעיסוק שלו בפתרון בעיות חברתיות, קארים גם עוסק בהולמס… ואף השתתף בכתיבת העונה האחרונה של "ורוניקה מארס", בלשית אמריקאית צעירה. העיסוק בפתרון בעיות מתיישב היטב עם השכל והידע, ולמעשה מצדיק אותו וגורם לו – אין מדובר רק בלימוד תיאורטי לצורך הנאה בלבד אלא גם בצורך מעשי מאד.

עיסוק בטוב הכללי ולא בעצמם

הולמס מתעמת עם פושעים שלא פשעו כנגדו, וקארים בוודאי אינו סובל כיום באופן אישי מהמצוקות הנפוצות בחלקים גדולים של הקהילה השחורה או האינדיאנית בארצות הברית. הבעיות שגיבורינו מתמקדים בפתרונן אינן כאלו שמאיימות עליהם באופן אישי, להפך – כמעט כל זמנם ומרצם של הולמס וקארים מוקדש לעיסוק בבעיות המטרידות את הזולת. אותו זולת עימו הם אינם ששים לדבר, ובוודאי שלא להעניק לו חיבוק, אבל הם עדיין מוכנים לפעול, לקחת סיכונים, ולהקריב מעצמם על מנת לסייע לו.

קארים מכר לאחרונה חלק גדול מהטבעות והגביעים בהם זכה במהלך השנים, עבור כ-3 מיליון דולר, שתרם לקרן הצדקה שבבעלותו. רק לחדד – החוזים בתקופת קארים היו נמוכים בערך פי 10 מהיום. למעשה החוזה האחרון שלו בלייקרס, ב-89', עמד על כשניים וחצי מיליון דולר בשנה, בערך משכורת רוקי בימינו אנו. 3 מיליון דולר הם סכום משמעותי גם עבורו.

זה לא מובן מאליו. שני אנשים קצת מאותגרים חברתית, אנשי שכל וידע שאין להם עניין ב"קטנות" האנושית, יכלו ללכת לכיוונים אחרים לגמרי. הולמס יכול היה להפוך לפושע, וקארים לסתם עוד איש עשיר שמוכר נעליים, אבל שניהם שוחרי טובת האדם והחברה. שניהם רואים את האפשרות לעשות הבדל, לעשות צדק, ובוחרים בה.

בתשובה לשאלה מדוע עשה זאת, ענה קארים: "כשמדובר בבחירה בין אחסון של טבעת אליפות או גביע בחדר, לבין מתן הזדמנות לילדים לשנות את חייהם, הבחירה היא די פשוטה. מכיוון שהחיים שלי עדיין מתרחשים ומתפתחים, אני פחות קשור אישית לאותם פריטים מאשר לרצוני ליצור היסטוריה חדשה לעצמי, והזדמנויות חדשות לאחרים."

חוסר מנוחה

למעט תקופות מסוימות בהן שקע בתוך עצמו, הולמס פעיל, נמרץ ובמובנים רבים חסר מנוחה. קארים, כיום בשנות השבעים לחייו (!), אחרי שהתאושש מסרטן הדם (!!), ועבר ניתוח מעקפים מרובע (!!!), אינו שוקט על שמריו וממשיך בפעילותו החברתית, בכתיבת ספרים, ואף בריקוד, מסתבר. נראה שזה לא רק עניין של נסיבות וערכים – משהו פנימי עמוק מניע את שני גיבורינו ואינו נותן להם מנוח.

הצלחה

הולמס המבריק מפצח כמעט כל פרשה ותעלומה הנקרית על דרכו. זה תמיד מרשים אבל צריך לזכור שהסופר לצידו. אצל קארים, במציאות, העסק מורכב יותר וכמובן שניתן להצביע גם על כישלונות ואכזבות, אבל לדעתי אם נסקור את כל פועלו, על הפרקט ומחוצה לו, הרי שמדובר בהצלחה מסחררת, ראויה להערכה ולחיקוי.

לסיכום, אני יכול להבין את האמירה בתמונה האחרונה – "אני אדם רגיל" – כ"אני לא רק שחקן כדורסל", ואז גם לקבל אותה. אבל גם כשחקן כדורסל, וגם כ"אדם רגיל", אני חושב שקארים עבדול ג'אבאר הוא משכמו ומעלה.

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 44 תגובות

  1. מיקי, זהו פוסט שאני, כבעל האתר, גאה בו כפי שלא הייתי גאה באף פוסט אחר מתחילתו של האתר בבעלותי.
    פוסט נפלא. מצויין. אין לימ מושג מהיכן אתה מוצא את התמונות, הסרטונים.
    אין לך עצמך מושג כמה מצויין הוא הפוסט הזה.
    מגיעצ לו להיות הפוסט הראשי בספורטס אילוסטרייטד.
    אניט מדביק אותו ל-24 השעות הבאות.

    ולעניין קרים עצמו, אני מכירו עוד כשהיה לו אלסינדור, שחקן תיכון במנהטן. הסיבה שהוא לא 'מקובל' ואולי 'פופולרי' היא בגלל עובדה פשוטה אחת: הוא היטה שחור מיליטריסטי עוד מצעירותו. הוא היה 'גזען' נגד לבנים. ב-UCLA זה היה ברור, וג'ון וודן היה חברו 'הלבן' היחיד, והקשר היחיד שלו לעולם הלבנים.
    רק אחרי השריפה האיומה בביתו, והאהבה שנישפכה כלפיו מכל הצדדים, כולל 'העולם הלבן' האכזר קצת ריככה אותו.
    בשנים האחרונות – הייתי אומר ב-20-25 השנים האחרונות הוא 'התרכך' והוריד מעט ממחסום ההגנה שלו, שממש הפחיד עתונאים עכמעט לכל אורך הקריירה שלו.

  2. אני מסכים עם כל מילה שמנחם כתב. פוסט אדיר.
    ולא רק בגלל שקארים הוא אולי הספורטאי האהוד עליי ביותר (על ומחוץ לפרקט), אלא בגלל הכתיבה, התחקיר, היקף היריעה, והעובדה שזה פוסט קולח ומושך לקריאה מהמילה הראשונה עד למילה האחרונה.
    שאפו.
    .
    מילה על כתיבתו של קארים –
    בדומה למה שניתן ללמוד מאישיותו, גם את כתיבתו ניתן לתאר במילה "מורכב". קראתי את אחים לנשק, ניכר שהרצון להישאר נאמן לדיוק ההיסטורי, גם אם זה על חשבון השטף של הסיפוריות, היה הקו המנחה. זה ספר לא מתנצל היורד לפרטים, הן של המלחמה, והן של מאבקם של השחורים באותה התקופה לקבל את הזכות להילחם בגרמנים.
    (במילים אחרות – מומלץ רק לחובבי הסוגה)
    .
    על יכולתו של קארים על הפרקט –
    לדעתי העובדה שזכה בפיינלס MVP, הן ב-1971, והן ב-1985, מלמדת עד כמה ארוכה ומשמעותית הייתה הקריירה שלו. אני זוכר כילד צופה בשידורים החוזרים של ה-NBA בערוץ המזרח התיכון, ולא היה שחקן שנחקק בזיכרוני כיותר מרשים, יותר "מאיים" (כבר אז תמיד בחרתי באנדרדוג. והליקרס, היו הכל חוץ מאנדרדוג), מאשר קארים. אחר כך למדתי להבין שזה עוד היה קארים בחלק הפחות דומיננטי של הקריירה.
    .
    השורה התחתונה?
    תענוג גדול, לקרוא פוסט כזה בשבת בבוקר.
    תודה גדולה, מאנו!

  3. טור מצויין מיקי. אני חושב שמה שמיוחד בקארים זה שהוא הלך בדרך שהוא בוחר ולא נתן לאחרים להתוות עבורו אותה.

  4. עם כל זאת אתה קצת עושה גלוריפקציית יתר כאן.
    ההוק שוט הייתה זריקה בשימוש די נרחב בשני העשורים הראשונים של הליגה.
    גם החרם ב1968 היה לא רק של קארים אלא של הרבה מהשחקנים השחורים המצטיינים באותה תקופה במכללות.
    בכלל קארים היה טיפוס שניתן די בקלות להוציא משיווי משקל.

    1. גלוריפיקציית יתר בהחלט יתכן, אבל ספציפית בנוגע להוק-שוט, קשה לי למצוא סיבה להיכחדות הזריקה הזו שאינה קשורה לחוסר היכולת לבצע אותה באופן מוצלח. אני בוודאי לא אומר שהיא צריכה להפוך לנשק עיקרי, כמו אצל קארים, אבל נשמע לי הגיוני להוסיף אותה לארסנל של שחקנים גבוהים והעובדה שזה לא קורה מעידה לדעתי גם על יכולתו.

      1. לדעתי הסיבה היא בדיוק היכולת לבצע אותה באופן מוצלח. איך לומר – אני די בטוח שגם קארים לא קבר אותה ב50%.
        תזכור לאתגר אותי כשיגיע הזמן (אתה תדע).

        1. אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון.
          .
          אם הכוונה היא שאחרים לא יכולים לבצע אותה באופן מוצלח – טיעון הגיוני לגמרי, ועדיין הייתי חושב שחלק מהם ינסו, לפחות לפעמים. חבר'ה כמו רודי גובר, ג'ארט אלן ושאר שרוכים ארוכים נשמעים לי מתאימים. לפחות היינו שומעים שהם ניסו באימונים ולא הצליחו, כמו ששחקנים "עובדים" על הזריקות שלהם מרחוק.
          .
          אם הכוונה שהיום, עם השינוי באופי המשחק, ההוק-שוט מייצגת איזה סוג של מיד ריינג', ועוד אחד קשה, ולכן לא כדאי לאמץ אותה מבחינת אנליטיקס – גם מבין.
          .
          בנוגע לקארים ספציפית – לא יודע מה היו אחוזי הקליעה "אז", יתכן שגם בפחות מ-50% היא עדיין הייתה קליעה יעילה, אז גם את זה אני יכול לקבל. מה שנשמע לי פחות סביר הוא שזו הייתה "טעות", כלומר שהזריקה הזו לא הייתה יעילה אז, גם אצל קארים, אבל בכל זאת השתמשו בה. לא נראה לי שריילי, מג'יק ואחרים היו מפספסים את ה"טעות" הזו משך שנים רבות כל כך.

          1. אז כן, זו הטענה גם לגבי קארים.
            ראיתי משחקים שהוא סיים עם 1מ-10 איתה.
            נראה לך שריילי זרק זין על אנלטיקס? הוא ספר ניצחונות.
            כאמור כשיגיע הזמן תזכיר לי
            (אל תדאג אתה תדע בדיוק מתי).

            1. נשמע לי מוזר – לא צריך להיות מאסטר אנליטיקס כדי לזהות קורלציה בין 1/10 לבין הפסדים… אבל אין בעיה, אמתין בסבלנות לרגע שבו יוסר הווילון.
              .
              הממ… אני מתחיל לחשוש שאתה מבשל איזו הוכחה סטטיסטית על כך שתרומתו המצטברת של מאנו לספרס הייתה שלילית ושפופ מאמן פחות טוב מדן שמיר. אין צורך ברמזים מקדימים אבל אם אכן כך רק תיתן איזו התרעה רבע שעה לפני, ככה שנספיק להכין את הנפש למהלומה.
              .
              אוי לא… זה פוסט המשך על המורי-אסיסט??? אני מודיע לך כבר עכשיו שאם אתה מוכיח סטטיסטית שווסטברוק הוא השחקן היעיל בליגה, אני מערער על כך לבית הדין הגבוה לסטטיסטיקה וטוען שזייפת את המספרים בדיו סתרים! אוי לא…

            2. חשוב לשמור על יכולת ההרתעה…

    2. לעניין הגלוריפיקציה… ניתן גם להזכיר שאת הספרים שלו הוא כותב בעזרת סופר משנה מקצועי. במילים אחרות הוא בא עם רעיון אפוי ברמה זו או אחרת ומישהו אחר יושב ימים ולילות וכותב דפים על גבי דפים. הוא ממש לא הסלב הראשון שעושה את זה.
      אם קובי לא היה מועלה לדרגת קדוש לאחר מותו הייתי גם אומר שזה קצת דומה לסרט שהוא ״יצר״ וזכה באוסקר.

      1. ועדיין, איש חמוד להחריד. היה גם בפרק של הביג בנג תיאורי – אל תשאלו אותי למה ראיתי את הסדרה הנוראית הזאת (תשובה – אני צופה בהרבה יותר גרוע מזה) אבל הוא היה מעולה שם.

      2. אכן יש לו שותף כתיבה – ריימונד אובסטפלט. אבל לפי הבנתי זה יותר מקרה של "לורד ומילר" מאשר "סטן לי וכל מאייר אי פעם שכתב עבורו הכל", כלומר שהם באמת שותפים די שווים לכתיבה.

  5. פוסט מעולה מיקי
    .
    לי יותר מהכל בולט שקארים לא מבקש קרדיט. הוא תורם בלי שיש לו רווח משני. באמת אישיות ייחודית

      1. דווקא הולמס היה שחצן לטעמי. סוג של ג'ורדן של הבלשים. נכון שהוא לא חי חיי רהב, והבין כמו פרנק אנדרווד מהו כוח אמיתי אבל הוא אהב מאוד מאוד להתפאר בעיניי ווטסון ידידו, ותמיד נהנה להדגיש עד כמה הסקוטלנדיארד נחותים (כמו שאתה בטח מבין ירד לי ממנו במהלך השנים. בניגוד לקארים)

  6. פוסט נפלא! מתחבר לכל המילים החמות של מנחם והאחרים פה, תודה רבה. תענוג אמיתי לשבת בבוקר.
    קארים הוא אחת הדמויות היותר עמוקות ומורכבות בהיסטוריה של הליגה. מבחינת גדולה היסטורית כשחקן הוא לדעתי קצת פחות מהמקום הראשון, כי בשתי הקבוצות בהן זכה באליפויות הוא לא היה הכוכב הראשי, אבל כאדם ודמות עם השפעה חברתית הוא לא רואה אף אחד בליגה, עד היום. הלוואי שהוא ימשיך לתת השראה עוד הרבה שנים.

    1. לדעתי אתה טועה כאשר אתה כותב שקארים לא היה הכוכב הראשי ב-2 הקבוצות בהן זכה באליפויות.
      .
      באליפות ב-71' הוא בהחלט היה הכוכב הראשי, ובפער.
      הוא סיים את העונה הרגילה עם 31.7 נק' (57.7% מהשדה) למשחק, לצד 16 רב', ו-3.3 אס' כאשר הוא גם העוגן ההגנתי של הקבוצה (באותה שנה לא ספרו גגות, אבל היו לא כאלו לא מעט). אוסקר רוברטסון סיים את העונה עם 19.4 נק', 5.7 רב', ו-8.2 אס'.
      .
      אותו הדבר נכון גם לאליפות של 80'. נכון, יש את הסיפור של מג'יק, והמשחק הנהדר שלו בו הוא שיחק כסנטר,
      אבל את אותה עונה קארים סיים כ-MVP כאשר יש לו ממוצעים של 24.8 נק' (60% מהשדה), 10.8 רב', 4.5 אס', 3.4 גגות.
      מגי'ק סיים את אותה עונה עם 18 נק', 7.7 רב', 7.3 אס'.
      בפלייאוף של אותה עונה, הפער היה אפילו גדול יותר. קארים סיים את הפלייאוף עם 31.9 נק' למשחק, 12.1 רב', 3.9 גגות.
      למג'יק היו 18.3 נק', 10.5 רב', ו-9.4 אס', אבל זה לא משנה את העובדה שזו הייתה "הקבוצה של קארים".
      .
      זה נכון שככל שעברו השנים, מג'יק הפך לשחקן החשוב בקבוצה (גם באליפות ב-85', אז קארים זכה ב-MVP),
      אבל לטעמי, הטענה שלך, משנמכת שלא בצדק את חלקו של קארים בהצלחת הלייקרס.
      (וזה לפני שנכנסים לחלק שלדעתי הוא הכי חשוב –
      האגו. הוא נתן מקום למג'יק לצמוח בלייקרס. לא חסרים כוכבים שבחיים לא היו מאפשרים לרוקי לפרוח כמו שמג'יק פרח)

  7. טור מצוין על שחקן שלא היה כמותו (כנראה הג’ואי אם בכלל יש דבר כזה) ואדם נדיר ומיוחד במינו.
    בהחלט נון קונפורמיסט במרחב של הליגה.
    ״. . . בחור וטוב ואין איש מבני האמריקאים טוב ממנו משכמו ומעלה גבה מכל העם״
    אני פחות שלם עם ההשוואה לשרלוק הולמס אבל שיהיה. אהבתי את הקטעים ההומוריסטיים שלו ובעיקר את טיסה נעימה

  8. מנחם די מיצה את זה בתגובה הראשונה.
    ענק
    אין מילים (כמו קארים)
    אותי תמיד שיעשע שהוא בחר בשם ג'באר כי אצלנו בשכונה היו קוראים ככה למי שהיה גדול פיזית
    🙂

  9. מאמר מצוין! על לייקר אגדי. וזה תמיד תמוה לי למה הוא לא מוזכר באותה נשימה עם הגדולים ביותר? האם לברון השיג יותר?
    בכל אופן לפי אופיו קארים יותר מתאים למיניאפוליס לייקרס מאשר לשואו טיים

  10. פוסט נפלא על שחקן גדול. תודה רבה. מתחבר מאוד לדבריו של מנחם בהתחלה.
    לגבי הסקייהוק – כתבתי את זה גם ב"פוסט שנות ה-70" שפורסם לפני יומיים, וזה מתחבר גם לסוג הזריקה הזו: צריך לזכור שבימינו כל נושא המשחק עם הגב לסל למעשה נכחד – ולדעתי לא בגלל היעדר יכולת. אני "מאשים" את היכולת האתלטית המשופרת של ההגנות להתכווץ ולעזור, ולא לאפשר כידרורים ארוכים בפוסט עד ההגעה לעמדה נוחה לזריקה. גם הסקייהוק סובל מהעניין הזה.
    אבל שוב – גם כאן יש איזושהי כוכבית ו"הנחה" שאני נותן לטיעון הזה. הרי גם בשנות ה-90 ומעלה לא היה סקייהוק, אז מה העניין? מה שאותי הפתיע בזריקה הזו הוא שהיא לא אומצה דווקא ע"י נמוכים. הרי קארים יכול לזרוק מעל כולם גם ג'אמפ שוט רגיל. דווקא המונטרז הראלים והצ'ארלס בארקלים היו צריכים לאמץ אותה. דווקא הגארדים הנמוכים. מאוד מוזר לדעתי. אין לי על זה תשובה חכמה [במאמר מוסגר – בתור ילד נמוך מאוד, השתמשתי בזריקה הזו לא מעט עד גיל נוער, ויחסית בהצלחה גדולה – אחרת היו חוסמים כל זריקה שלי…]

    1. אחלה תגובה, תודה רבה ינון.
      .
      שאלה מעניינת, בנוגע לנמוכים. לא יודע לענות עליה, אולי הם מעדיפים להתבסס על מהירות וחדירות או על קליעות מבחוץ, אבל אישית גם אני עשיתי כמוך, ובהצלחה מרובה. מרובה יחסית אלי כמובן, אזור ה-20 אחוז לכל היותר, אבל עדיין יותר טוב מלחטוף גג. מה היו האחוזים שלך? (אני אוסף נתונים כדי לבנות קייס "נגד" הפוסט הממשמש ובא של גילרי 😉

      1. מיקי
        זו היתה תקופה של לפני האנליטיקס…
        אני פשוט זוכר עד כמה תיסכלתי את החברים עם הדבר הזה שאי אפשר לחסום (למרות שפעם אחת כן חסמו אותי, בחור שהגיע אחכ לשייטת…). ממרחק הזמן ועם הנמכת סובייקטיביות, אני מעריך שקלעתי בין 40 ל 60 אחוז (מה שאומר שאני זוכר שקלעתי 75% ואני מנמיך קצת).

  11. טור מעולה מיקי, נהנתי מאוד מהקריאה.
    התחלתי לעקוב אחרי הליגה שנתיים אחרי הפרישה של קארים. למרות ההחלטה שלו לזוז הצידה הוא מרגיש נוכח וזה מעיד על הגדולה של המורשת שלו. גם אצלנו הכינוי ג׳אבר או ג׳אברית הוצמד מיד לכל גבוה/ה.

  12. באיחור קל ואופנתי (גם בעידן הזום אפשרי עוד לאחר. אני קצת מתגעגע לתקופה שהיה אפשר להגיד "אני לא מאחר. השעון שלי פשוט מדויק יותר משלך" גם אם איחרתי ביממה שלמה), אין שחקן שיותר ראוי לכבוד של הפוסט הזה מאשר קארים. במיוחד על החלק שמחוץ למגרש. הליגה והעולם צריכים יותר ממנו.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט