אני רוצה שתחשבו על שלוש רשימות.

הרשימה הראשונה היא של פוינט פורוורדים. נדמה לי שהראשון שנחשב לכזה היה לארי בירד, אבל אחריו היו גם סקוטי פיפן בשיקגו ואנתוני מייסון בדיוק באותה תקופה בניו יורק. קצת אחריהם הגיע גרנט היל היישר לדטרויט וכריס וובר היישר לאורלנדו… כלומר, גולדן סטייט, והיה גם טימאק והאח הידו עד שבא אחד שם פרטי לברון, שם משפחה ג׳יימס וטרף את הקלפים. אבל בתווך היה עוד פוינט פורוורד של ממש. מוסר בחסד עליו, והמנהיג הבלתי מעורער של אחת הקבוצות הסימפטיות של המזרח בסוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים (סימפטיות = לא באמת מאיימות על האליפות, אבל חמודות כאלה. היו עוד קבוצות כאלה באותה תקופה כמו מילווקי למשל של ריי אלן ואחרות).

הרשימה השניה היא של שחקנים שהפכו את השלשה שלהם לכלי חשוב ויותר מכך בארסנל שלהם, למרות אחוזים בינוניים, ועם זאת תמיד קיבלו רשיון לזרוק. ברשימה הזאת תמצאו שחקנים קצת פחות מפורסמים, צ׳אק פרסון, ג׳וני ניומן, ג׳ק סיקמה (אבא של לוק, נדמה לי). חשוב מהם, וגם דומיננטי מהם היה וורנון מקסוול המשוגע (מוטיב שעוד יחזור על עצמו כאן קצת). גם ג׳ון סטארקס זרק יותר שלשות משהיה צריך במשך כל הקריירה וגם השוקולד הלבן היה מוסר מדויק יותר ומרהיב יותר משהוא היה קלעי שלשות. אבל בעונת 2001 שמי שפתאום הוביל את כל זורקי השלשות היה אנטואן ווקר וכך הוא גם עשה שנה אחר כך (2002) ושנה אחר כך (2003) – זורק השלשות מס׳ 1 בליגה. לא קלעי השלשות מס׳ 1 בליגה, אבל בוודאי שזורק השלשות מס׳ 1 בליגה. השם הבא שהוא השחקן השני שהיה צריך להיות כאן בכותרת, אבל הגיע קצת אחרי אנטואן ווקר – הוא ג׳וש סמית׳, שהוא בגדול בדיוק אנטואן ווקר רק עשור אחר כך. זאת למרות שהוא מעולם לא הגיע לווליום הזריקות של הבוסטונאי, אבל עשה את זה באחוזים גרועים יותר.

הרשימה השלישית היא של שחקנים עם אופי כל כך דומיננטי, שלמרות שהם לא היו השחקנים הכי טובים בקבוצות שלהם, היה ברור שהם המנהיגים. זאת, ככל שידוע לי רשימה צעירה יותר. היחידים שאני יכול לחשוב עליהם ככאלה לפני תקופת ווקר זה אולי צ׳רלס אוקלי בניקס. בטח היו עוד שאני לא מודע אליהם (נדמה לי ששמעתי פעם שהבליצ׳ק היה ווקאלי בהרבה מראסל), אבל מה אני כבר יודע.

נסכם את שלוש הרשימות האלה או מה היה קודם:

פוינט פורוורדים עד תקופת ווקר: בירד, פיפן, מייסון, היל, וובר, טימאק, טורקוגלו

השחקנים שזרקו יותר מדי שלשות עד תקופת ווקר: צ׳אק פרסון (שהיו לו תקופת טובות יותר ותקופת פחות), ג׳וני ניומן (לא שחקן באמת חשוב), מקסוול (הראשון שהיה באמת כזה), ג׳ון סטארקס והשוקולד הלבן. אם תכריחו אותי, אגיד גם טימי הארדווי האב אבל הוא היה חתיכת ווינר.

השחקנים שהנהיגו את הקבוצות שלהם למרות שלא היו השחקנים הטובים בקבוצה: צ׳רלס אוקלי.

או במילים אחרות, עד ווקר היו פוינט פורוורדים, לא הרבה אבל היו. היו גם צ׳אקרי שלשות, לא המון, אבל היו. והיו גם מנהיגים שלא היו השחקנים הטובים בקבוצות שלהם, לא לכל קבוצה ולא תמיד, אבל היו.

אבל מישהו שהוא גם וגם וגם? כזה לא היה.

עכשיו, בואו נחשוב על מה קרה מאז תקופת אנטואן ווקר או מה קרה אחר כך

פוינט פורוורדים אחרי תקופת ווקר: מצטער, אבל אין דבר כזה. כל פורוורד זב חוטם מוליך כדור לפחות חצי מהזמן, אלא אם הוא משחק עם ג׳יימס הארדן או משהו כזה. קחו כל קבוצה רנדומלית ב-15 השנים האחרונות, ואני מבטיח לכם שכמה מהמוסרים הבולטים שלהם היו פורוורדים. הפוזישן-לס בסקטבול הוא אמנם משהו שהתפתח עם השנים, אבל אין ספק שבוסטון של ווקר ופירס היתה אחת הראשונות שעשו את זה. אחרי הכל, מי כבר היה הפוינט שלהם? קני אנדרסון הרבה אחרי שיאו, וטוני דלק בשיא שמעולם לא באמת היה? הסלטיקס החצי סימפטיים האלה הובלו על ידי צמד הפורוורדים שלה, ובעיקר על ידי ווקר גם אם פירס היה המוציא לפועל העיקרי. היום קל לראות קבוצות כמו הרוקטס הנוכחיים או אורלנדו של פול בנקרו כקבוצות כאלה, אבל למען האמת כולן כאלה, ואנטואן ווקר היה ממש מהראשונים. בואו נגיד שאם עד ווקר חשבתי על חמישה שחקנים, אני כנראה יכול לחשוב על חמישים מאז תקופת ווקר – בנקרו, מיקל ברידג׳ס, ג׳וליוס רנדל (שהוא בעיניי החוליה השלישית אחרי ווקר וג׳וש סמית׳, בלי שום ספק), ג׳ייסון טייטום, ג׳ימי באטלר (או עדיף באם אדביו בתור פוינט סנטר), ודני אבדיה וזה רק משבע הקבוצות שנמצאות ממש באיזור החוף המזרחי, ורק השנה.

שלשות כנשק התקפי עיקרי גם כשלא צריך: בשלוש העונות בהן ווקר הוביל את הליגה כולה בזריקות מהשלוש, האחוזים שלו התחילו בסדר ואז התדרדרו. בעונה הראשונה מבין השלוש הוא קלע 37 אחוז סבירים פלוס. בעונה השניה 34.4 אחוז סבירים ובעונה האחרונה מבין שלוש העונות האלה הוא קלע 32.3 אחוז סבירים מינוס, וזה (32.5%) הוא גם אחוז הקליעה שלו מהשלוש לאורך הקריירה. לא טוב, אבל בואו, גם לא בן סימונס. ולמרות שבאמת לא מדובר באחוזים טובים במיוחד, השנה למשל זרקו באחוזים דומים ג׳יילן גרין, קייל קוזמה, קיונטה ג׳ורג׳, פי.ג׳יי וושינגטון ואיזה שרוך העונה לשם ויקטור וומבניאמה. אני לא אהיה דמגוג, וכן אומר שהאחוזים של החמישה הם מהגרועים בין מאה הזורקים הראשונים בליגה (אם כי היחיד מבין מאה זורקי השלשות הראשונים בליגה עם פחות משלוש אחוז מהשלוש הוא…. פרנץ ווגנר. כן ,כן . ווגנר הוא אנטואן ווקר החדש וה״משופר״). עכשיו אני לא אומר שהוא היה צריך לזרוק את כל השלשות האלה בבוסטון, או שהוא עזר להם במיוחד אבל העובדה היא שבשתי העונות האחרונות מבין השלוש, בוסטון זכתה לשחק בחמש סדרות פלייאוף ולנצח שלוש מהן. ותעשו עם המידע הזה מה שאתם רוצים. הווה אומר – לא טוב, באמת לא טוב, אבל חריג רק לתקופה. בתקופה שלנו, לא חריג. כי אם אנטואן ווקר הוא פרנץ ווגנר, אבל מדויק יותר, חזק יותר, חכם יותר ומנהיג יותר, אז כנראה שהמצב לא כזה גרוע.

מנהיגות קולנית משחקנים ״משניים״: עד כמה שווקר היה שחקן והיה לו שימי, פול פירס הוא לא היה, ונדמה לי שדי היה ברור מההתחלה שפול פירס הוא שחקן בכל זאת יותר טוב, אבל ווקר היה המנהיג הווקאלי. האמת היא שכאן ווקר שינה את המשחק הרבה פחות, וסביר להניח שדריימונד גרין היה דריימונד גרין גם אם לא היה אנטואן ווקר או צ׳ארלס אוקלי לפניו, אבל בכל מקרה, מדובר בתכונה שהיתה די ייחודית לווקר, וסביר להניח שעוד נראה כאלה ושעוד ראינו כאלה (הורפורד? ג׳ייסון קיד בדאלאס? ג׳רו הולידיי וכריס פול בכל מקום שהם נמצאים? מישהו שהוא לא יאניס המאד soft spoken במילווקי. מישהו עם שיער יותר הגיוני מאשר טריי יאנג באטלנטה? סביר להניח, ויש גם סיכוי שאני סתם מקשקש כאן ומוצא דברים שהם לא נכונים ולא קשורים לנושא)

גם אם ווקר היה בוודאי כזה.

סוף דבר וסיכום:

תראו, ווקר לא היה שחקן יעיל. לא צריך לעבוד על אף אחד, הוא כן זרק שלשות שהוא לא היה צריך לזרוק, ובאופן כללי ה efg שלו הסתובב בדרך כלל, סביב ה 45% שזה לא טוב בכלל לשחק גבוה. בוסטון לא ממש בכתה כשהוא עזב אותה, והשאיר את המושכות לפול פירס, גם אם אוהדים בהחלט אהבו את הגישה שלו , את ההנהגה שלו ואת הבייביפייס שלו. אבל ווקר הוא כן מהראשונים ששיחקו בסגנון שעם קצת יותר דיוק, וקצת יותר אחריות, הוא בדיוק הסגנון של היום. גם היום כל הפורוורדים מוסרים, מוליכים כדור וזורקים שלשות.

הם פשוט עושים את זה טוב יותר…