על מהויותיו של הספורט – המקצוען והחובבן (12) / מולי

על מהויותיו של הספורט –  המקצוען והחובבן  (חלק שניים עשר) / מולי

"מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר" (Citius, Altius, Fortius)   היא הסיסמה האולימפית שהושמעה לראשונה באולימפיאדת פאריז ב 1924. וזה, אגב, היה גם שמה של תכנית הספורט הראשונה ששודרה בטלוויזיה הישראלית.

בעצם, המילה "יותר" המופיעה שלוש פעמים בסיסמה זו, היא מהותו של הספורט המקצועי.  בעוד לעיסוק החובבני בספורט יש סיבות נוספות: בריאות, הנאה, עונג, הרי הספורטאי המקצועני שואף ל"יותר" ואפילו מקווה ל"הכי".

כפי שכל ילד חולם להיות הספורטאי שיביא את אליפות העולם, כך גם הכוח המניע שעומד מאחורי כל ספורטאי מקצועי היא השאיפה להישג המושלם: אליפות עולם בתוספת שיא עולמי  מחוברים עם זיכרון "לעד" בתולדות האנושות, לא רק בכך שאתה הראשון שהשיג את ההישג הספציפי, אלא גם בכך שלעולמי עד תיזכר כיחיד שעשה זאת.

אבל לשיאים שכאלו מגיעים רק מעטים. מחקרים מראים שתנאי הכרחי להגעה לשיא המושלם הזה הוא הדחף הבלתי ניתן לשליטה ולעצירה של הספורטאי לממש את האתגר שהוא מציב לפניו. לעתים זו הכוח לנצח בכל דבר, לעתים הצורך הבלתי נשלט להוכיח את עצמך, לעתים זו השאיפה לשלמות המקצועית אבל מה שברור הוא שעל מנת להגיע ל"צ'ופצ'יק של הצמרת" אתה חייב מעבר לכישרון הראשוני שיהיה בך את הצורך הנואש להשתפר עוד ועוד ועוד ולהאפיל על שאר העולם.

ואולם, כפי שאנו יודעים, רוב הספורטאים המקצוענים אינם מגיעים לשיאים הגבוהים באמת. לעתים המכשול הוא בתוך הקבוצה, לעתים ברמה הארצית ולעתים אתה יכול להיות מעולה שבמעולים אבל יש עילוי מטריף שלמרבה הצער טוב ממך. היה יכול להיות מתסכל לחלוטין להיות קופץ המוט בזמנו של סרגי בובקה. תופעת הטבע הזו שבר 35 פעמים את שיא העולם (17 פעמים באצטדיון פתוח ו-18 פעמים באולם) והוא היה הקופץ במוט הראשון שעבר גובה של שישה מטרים. שיאו במגרש פתוח, 6.14 מ' נקבע ב 1994 ומחזיק מעמד עד ימינו,  ושיאו באולם סגור (6.15 מ') החזיק מעמד בין 1993 ל 2014 עת נשבר ע"י הצרפתי רנו לאבילני ועומד כעת על 6.16 מ'. אגב, יש לי תחושה שבובקה מחזיק בשיא שבירת שיאי העולם J.

מקצוען גם אמור להתפרנס מספורט.  הוא אמור לקחת את הספורט כמקצוע ולעסוק בשיפור יכולתו בספורט בו בחר משך שעות רבות ביום. בתמורה הוא אמור להרוויח מספיק כסף לכלכל את עצמו ואולי גם את משפחתו.

העיסוק בספורט אמור להכתיב גם את אורח חייו שמחוץ לספורט. החל מהתפריט אותו יאכל, המשך בכמות שעות השינה וכלה בתזמון שעות השינה. המונח "חיים ספורטיביים" טומן בחובו, לפחות על-פי האידיאל, סגפנות ביחס לכל נושא אחר שאינו הספורט. וכך נותר מצב בו הספורט, בדומה לעיסוק באמנות, ממלא את נפשו של מי שעוסק בו, והופכו לאדם שנפשו מוכוונת לדבר אחר בלבד. קשה לנו לדמיין את האמן/הספורטאי  שאנו מעריצים עומד בתור בעירייה להסדיר חובות על ארנונה. זה לא רק שהוא "מורם מעם", אלא שפשוט קשה לדמיין אותו עוסק בדברים "פחות נעלים מאמנות/ספורט".

המעניין הוא שבעצם בדמיון הקולקטיבי שלנו לכל המקצוענים יש במידה רבה את אותה שגרת חיים שכוללת אימונים מסוגים שונים, מדי פעם תחרות, וחיים מרוצפי ספורט. הדבר נובע לדעתי מן ההבנה שלנו שהמקצוען מוכן ומזומן לקבל על עצמו את "חוקי המשחק": הן מבחינת היצמדות לחוקי הארגון של הספורט בו הוא בחר (לשחות עם בגד ים ספציפי ולמרחקים מוגדרים, לקבל מגבלות נוסח שופטים ובדיקות סמים ועוד…) ובמיוחד מבחינת היצמדות לאופן שבו עולם הספורט קובע את התנהלות חייו כל אימת שהוא מגדיר עצמו כספורטאי מקצועני.

מבחינת העוסקים בספורט חובבני, לעומת זאת,  הרי אין חוקים ו"איש הישר בעיני יעשה". לחובבנים אין מסגרת מחייבת משותפת לכולם. כל אחד, למעשה, קובע חוקים לגבי עצמו בהתאם לנוחיותו ובהתאם לתנאים המשתנים.

באימונים (אם ישנם) החובבן לא מחויב לרוב למסגרת קבועה וידועה, הוא ילך לחדר הכושר בכל שבוע כמה פעמים שירצה, הוא יבצע את ההליכה בהתאם לנסיבות החיים המשתנות,  העיקרון החשוב ביותר מבחינת הספורטאי החובבן הוא שהספורט אינו הדבר המהותי ביותר בחייו  והינו כפוף לאילוצים של נסיבות החיים האחרות.

גם סדרת החוקים שסביב העיסוק בספורט היא גמישה ומשתנה. אני מניח שברמה האישית הליכה , ריצה וחדר כושר הם העיסוק הנפוץ ביותר בקרב הספורטאים החובבים ואחריהם שחייה ורק אז השאר. מבחינת הפעילות הספורטיבית הקבוצתית, יש לשער כי בישראל הכדורגל והכדורסל הם הנפוצים ביותר. 

אצל החובבנים הן הספורט האישי והן זה הקבוצתי משנים תנאים וחוקים בהתאם לנסיבות: כמות השחקנים ואורך המשחקים תלויים בכמות המשתתפים הפוטנציאלים שהופיעה. שיטות ההכרעה במקרה של תיקו בתום הזמן החוקי משתנות ממקום למקום.  אורך השהות בחדר הכושר, בבריכת השחייה או זמן ההליכה היומית מותנה בנסיבות שמעבר לספורט עצמו וכפוף להן.

עוד מאפיין הוא העיסוק בספורט לשם הספורט במידה רבה אינו מספיק. משחקי יום ששי  או הליכות משותפות משמשים מסגרת חברתית חליפית או לחילופין חיזוק מערכת יחסים קיימת, בחדרי הכושר זמן השהות על ההליכון מלווה הצפייה בטלוויזיה, מעטים הם ההולכים לבדם משך חצי שעה  ויותר ברציפות שאין להם מוסיקה המלווה אותם להנעים את זמנם,

הגמישות בחוקים מתנגשת לעתים בעקרונות אחרים של הספורט. בעוד שבספורט המקצועני לא סביר מצב בו מספר השחקנים העולים להתחיל לשחק שונה בשתי הקבוצות, הרי בספורט החובבני לעתים יש בקבוצה אחת יותר שחקנים: לעתים כדי לשמר את מאזן הכוחות ולעתים פשוט כדי שכולם ישחקו. אפילו אורך השערים במגרש כדורגל שכונתי תלוי לעתים בתנאים הפיזיים וכך ישנם מצבים בהם קבוצה אחת תוקפת שער גדול יותר מזה של האחרת.

והחשוב מכל, כל כמה שהחובבן כן רוצה לנצח ולהגיע להישגים, הרי עבורו העיסוק בספורט ולא ההישג הוא העיקר. החובבן פועל מאהבה עם סייגים,  ממניעים שהם מחד אהבה טהורה לספורט ומאידך קבלת המצב שהספורט מקבלת חשיבות משנית בעולמו.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. נושא שהיה קיים מהרגע בו ספורט הפך להיות תחרותי, וקהל בא לחזות בו. בוודאי שביוון העתיקה, אבל אני בטוח שעוד לפני כן היו ספורטאים "חובבים" ו-"מקצוענים".

    1. המקצוען בספורט הופיע אי שם באמצע המאה ה-20. המתחרים ביוון לא היו מקצוענים בספורט. אחת ל-4 שנים היו נפסקות המלחמות והלוחמים היו באים לאולימפיאדה ו"משחקים" שם.

  2. השאלה היא אם ילדה בת 12 הנראית ככוכב נולד בהתעמלות, ומתאמנת 8 שעות ביום – 4 בבוקר ו-4 אחה"צ היא חובבנית (בגלל שלא משלמים לה על כך) או כבר מקצוענית (כי ההתעמלות הפכה לעיקר בחייה).

  3. ומה עם ילדים בני 10 באקדמיה של ברצלונה? חובבים או כבר מקצוענים, כי הכדורגל הוא מקצועם, אפילו שהם לא מקבלים משכורת.

  4. מנחם, חשבתי לא מעט על השאלה הזו.
    לטעמי, מקצוען, הוא מי שמקדיש את רוב זמנו לספורט וגם משתכר ממנו כסף או שווה-כסף.

    ישנם אנשים רבים שמקדישים את רוב זמנם לספורט זה או אחר, אך כל עוד הוא לא מהווה את מקור פרנסתם העיקרי, לטעמי הם לא מוגדרים כמקצוענים.

    מאחר וכל אותם ילדים/ות ונערות/ים מקבלים לכל הפחות שווה כסף (חינוך,רפואה, מזון ומגורים) תמורת זה שהם מתאמנים במסגרת הזו, הרי הם מקצוענים לכל דבר, בעיניי לפחות.

    1. אבל הם מקבלים חינוך, מזון, רפואה, ותשלומים למאמנים מהוריהם, ולא שום מקור אחר (לפחות בארה"ב). בסין אני יודע שהמדינה מממנת אותם!

      1. כמו בסין כך גם בכל פנימיית כדורגל או פנימיה ארצית למצטיינים כמו ווינגייט.

        ואגב, אם כבר לשאול, אז האם תלמידים שמקבלים מלגות ספורט באוניברסיטאות ומקדישים חלק נכבד מזמנם לספורט במקום ללימודים נחשבים מקצוענים?
        השאלה רלבנטית מחד לגבי ארה"ב ומאידך לגבי ארצות אחרות בהן חוקי ה"חובבנות" באוניברסיטאות אינם כה נוקשים כבארה"ב.

        בישראל, אני לא מכיר מילגת ספורט בשום אוניברסיטה חוץ מווינגייט שמלמדת ספורט, ואני סקרן מה זה אומר עלינו…

    1. מיכל המהממת, עזית האופנוענית, דבי הגלשנית, סמדר המילף וזיווה החיילת האתיופית עשו זאת קודם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט