בזמן שהליגה מנמנמת לה את פגרת האולסטאר אנחנו מקבלים גם מנוחה מהתלונות הבלתי פוסקות על השופטים. לא שאין על מה להתלונן אבל צריך לזכור שכדורסל הוא אחד מענפי הספורט הקשים לשיפוט. רק לשם המחשה תנסו לשער לרגע כמה סיטואציות המצריכות התייחסות יש במשחק ליגה אחד. חשבתם? אני לא הולך לעשות כאן מופע חושים ולרשום בדיוק את מה שעבר לכם בראש אבל רוב הסיכויים שזה פחות מ-500, שזה די חסם תחתון לרוב המשחקים. אז נכון רוב הסיטואציות האלה הן די טריוויאליות אבל בוא נניח לרגע שרק 10% מהן הן קשות לשיפוט כך שהסיכוי לטעות בהן הוא 50-50 והגענו למינימום של 25 טעויות שיפוט במשחק.

בקיצור לא ניתן לנטרל לחלוטין את השפעת השופטים על המשחק, אבל כן רצוי לשאוף למזער את הנזק. אם פעם שופטים היו שורקים פחות או יותר לפי איך שבא להם, עם השנים הירידה לפרטים וההתמקצעות של הענף הביאו למשפטיזציה לא קטנה של ספר החוקים, על מנת ליצור סטנדרטים ברורים ואחידים. זה גורם לא אחת לבלבול ומרמור כתוצאה מירידה לפרטים טכניים אבל בגדול זו מטרה נכונה. אני לא מתכוון לשבת לסנגר כאן על השופטים או על הליגה ומה שהיא עושה על מנת להכשיר ולהעריך את השופטים (רמז זה רחוק מאד ממה שאוהבים לצעוק כאן ברחבי האתר). זה נושא לפעם אחרת. אבל אני כן רוצה לדבר על איך המאמנים יכולים להתמודד עם אותם מקרים קריטיים בהם השופטים טועים.

ההתפתחויות הטכנולוגיות של העשורים האחרונים הוסיפו לארגז הכלים של השופטים ושל כל מאמן את מערכת הריפליי ריוויו. גם מערכת הריוויו אינה חפה מחוליים אבל היא מאפשרת לתקן שגיאות של השופטים במקרים רבים, במיוחד ברגעים היותר קריטיים של המשחק. זה כבר יותר מעשרים שנה שה-NBA משתמשת בהילוכים חוזרים כדי לבדוק מהלכים במשחק. השופטים משתמשים בה כבר מזמן ככלי לבדוק החלטות אבל המאמנים קיבלו את הרשות לערער רק לפני חמש שנים.

השיטה עוברת כל הזמן שינויים, כמו למשל העונה שנוסף ערעור אחד למאמן שמצליח בצ'לנג' הראשון שלו. אבל האם המאמנים מצליחים לעשות במערכת שימוש יעיל? בטח כשהדעה הרווחת לפעמים היא שהשופטים לא יהפכו החלטה מטעמי אגו. מי המאמנים שלמדו את אומנות הצ'לנג ומי אלה שדופקים כל פעם את הראש בקיר? זה מה שנבדוק עכשיו.

*

בתור נקודת פתיחה צריך קודם כל להיזכר כי ניתן לעשות צ'לנג למעשה רק על שלושה דברים:

• עבירה שנשרקה נגד הקבוצה שלך. כאן חשוב להדגיש כי לא ניתן לערער על פאול שלא נשרק וכמו כן השופטים לא יכולים ללכת לריוויו בעצמם על האם היה פאול או לא.
• כדור חוץ שנשרק (שוב אי אפשר לערער על כדור חוץ שלא נשרק).
• גולטנדינג הגנתי או התקפי שנשרק (למעט בשתי הדקות האחרונות של המשחק).

עוד נקודה מעניינת היא שבמקרה הראשון ההחלטה הסופית היא של השופט הראשי במשחק בעוד שבשני המקרים האחרים (ובכל מקרה של ריוויו על ידי השופטים שאינו קשור למכות על המגרש או עבירות בלתי ספורטיביות) ההחלטה הסופית היא של השופט בריפליי סנטר באותו היום.

למה זה חשוב? כי זה באמת עוזר לשפר את איכות ההחלטות כאשר השופט יושב מול כל הזוויות על מסכי ענק, עם עזרים טכנולוגים נוספים לרשותו, לעומת שופט המשחק שנמצא תחת לחץ ומסתכל במסך קטן. למזלנו ל-NBA אין מתחרים בנוגע לשקיפות בכל נושא השיפוט. למשל תראו לי עוד ליגה בה מיד לאחר המשחק השופט צריך להתייצב ולענות לשאלות עיתונאי נבחר לגבי החלטה מוטלת בספק. בכל אופן כחלק מהעיקרון הזה הליגה מעמידה לרשותנו את מאגר כל (כן בדיוק כמו שזה נשמע – כל) החלטות הריוויו – צ'לנג' של מאמן או כזה שהגיע מהשופטים עצמם. בכל צ'לנג' אנחנו מקבלים את הזווית וההילוך האיטי שהובילו להחלטה. מזמין את כולם להעמיק ולחפור זה בהחלט עוזר להבין איך מתקבלות החלטות וגם להבין שזה בודאי לא מושלם כשגם כאן יהיו החלטות שקשה להסכים איתן (כבר אמרנו שזה ספורט קשה לשיפוט?).

אבל אני רוצה שנסתכל לדוגמא על שריקות גולטנדינג כשצריך להחליט מתי הכדור עבר את שיא הגובה או האם הכדור מעל הטבעת. בדיוק כאן זה הופך לאמצעי טכנולוגי נהדר כשלרשות השופט בריפליי סנטר עומד גם סימון מתי כל אחד מהדברים האלה קורה שאותו הוא יכול להתאים לרגע הנגיעה בכדור.

שימו לב איך שופט הריפליי מקבל את האינפורמציה בשני המלבנים בצד ימין למעלה כי ברגע החסימה של יאניס הכדור היה בדרכו למעלה (ירוק על ball flight) אבל כבר מעל החישוק (אדום על cylinder) ולכן  ההחלטה על הפרעה לא חוקית לזריקה הושארה על כנה.

לעומת זאת כאן  השופטים רואים כי הנגיעה של גובר בכדור היא עדיין בעודו במהלכו כלפי מעלה (ירוק במלבן בצד) והנקודות של הוולבס ירדו מהלוח:

*

אבל רצינו לדבר על מה המאמנים עושים עם יכולת הערעור שבידיהם וכאן לדעתי צריך להיות הרבה פעמים יותר חכם מאשר צודק. לפעמים מאמנים נותנים לרגש (או לרגש של השחקן) להשתלט עליהם מה שמביא לאובדן של יכולת הערעור בשלבים מאוחרים וחשובים יותר במשחק.

אני רוצה שנסתכל לשם המחשה על המשחק של הניקס מול הרוקטס ממש לפני הפגרה. לקראת המחצית טום תיבודו בחר לערער על פאול של טאג' גיבסון שניסה לסחוט תוקף. שריקה גבולית שנראה שהריוויו החליט בצדק להשאיר על כנה.

לגיבסון מערכת יחסים ארוכת שנים עם תיבודו וייתכן שהיתה לזה השפעה על הבחירה של תיבודו לקחת צ'לנג כדי לגבות את השחקן שלו. לעומתו אודוקה הצליח לעשות שימוש יותר מושכל בצ'לנג' שלו. חלפה לה קצת יותר מדקה ועם הבאזר לסיום המחצית נשרקה עבירה של ארון הולידיי בניסיון שלשה של דיווינצ'נזו.

במקרה כזה השופטים חייבים ללכת לבדוק שהפאול היה לפני הבאזר וכך הם עשו. המסקנה הייתה שהפאול אמנם היה אחרי הזמזום אבל הזריקה יצאה בזמן. שימו לב שבמקרה הזה לשופטים אסור לבדוק עם היה פאול או לא רק את התזמון. אז לאודוקה זה נתן מספיק זמן להחליט שזריקת הרגל קדימה של הג'ינג'י של הניקס היא מה שגרם למגע ולכן ערער על ההחלטה. השופטים הלכו שוב לריפליי והפעם חזרו עם החלטה לשנות את השריקה משלוש זריקות לדיוינצ'נזו לעבירת תוקף.

התוצאה הייתה שהרוקטס ירדו להפסקה ביתרון 14 נקודות כשלניקס אין צ'לנג' ולהם יש. כן זה יהפוך קריטי בהמשך. הניקס התקמבקו יפה בחצי השני והצליחו להשוות כאשר הרוקטס יצאו להתקפה מכרעת וכמו במראה לסיום החצי הראשון הם החטיאו והכדור עף לארון הולידיי שהופיע במערכה הראשונה ועכשיו היה מוכן לירות. הוא ירה והחטיא אבל השופטים שרקו לעבירה של ג'יילן ברונסון בדיוק כמו שקרה להולידיי בסוף החצי הראשון.

גם הפעם הם הלכו למוניטור כדי לבדוק שהעבירה הייתה לפני הבאזר  וחזרו עם 0.3 שניות על השעון. הולידיי קלע את השתיים הראשונות החטיא את השלישית והמשחק תם. מייד לאחר המשחק כשהשופט הראשי אד מלוי נשאל לגבי הפאול של ברונסון הוא הודה שבהילוך החוזר ראו שהמגע של ברונסון עם הולידיי היה במקרה הכי גרוע גבולי ולא הייתה צריכה להישרק עבירה. לניקס היה טיימאוט עדיין אם תיבודו היה שולט ברגשות ושומר על הצ'לנג' המשחק הזה היה הולך להארכה.

*

אחרי כל הסיפורים וההקדמות הגיע הזמן לראות עד כמה המאמנים שולטים באומנות הערעור. יש לכם כמה שורות טקסט לחשוב על המאמן של הקבוצה שלכם ועד כמה הוא יודע מה הוא עושה כשהוא מסובב את האצבע מול השופטים. אנחנו בדיוק אחרי שני שליש עונה (820 משחקים) ובטבלה הבאה נוכל לראות את התפלגות הערעורים לפי סוג:

יש לנו בממוצע קצת יותר מצ'לנג' אחד למשחק או במילים אחרות קבוצה מערערת בממוצע אחת לשני משחקים בערך. באופן לא מפתיע רוב גדול (74.5%) מהערעורים הם על עבירות שנשרקו ולמרות שמדובר בשריקה הכי סוביקטיבית שניתן לערער עליה עדיין השופטים הפכו יותר מחצי מההחלטות שהמאמנים ערערו עליהן. בערעורים על חסימות / כדורי חוץ אנחנו רואים שאחוזי ההצלחה גבוהים בהרבה כי יש כאן בסיס ויזואלי חזק יותר לצ'לנג' וגם להחלטה.

מה לגבי תזמון הערעורים? האם המאמנים שומרים על הצ'לנג שלהם לזמנים הקריטיים? בגדול כן אבל כנראה שלא מספיק…בחלוקה לרבעים מתקבלת התמונה הבאה:

מן הסתם רוב הערעורים הגיעו בחצי השני אבל עדיין רק 44.5% ברבע האחרון או בהארכה. נכון צריך לקחת בחשבון שיש כאן לא מעט מקרים שמאמנים קיבלו צ'לנג' נוסף אחרי שזכו בראשון אבל עדיין הייתי מצפה מהמאנים להיות יותר שקולים בבחירת עיתוי הערעור ולחשוב על המשך המשחק. בולטת גם המגמה של ירידה בהצלחת הצ'לנג' מתחילת המשחק לסופו. זה בסך הכל מה שניתן לצפות כאשר ברבעים הראשונים מאמנים יערערו בעיקר כשהם יותר בטוחים בהצלחת הצ'לנג' בעוד שלקראת הסיום מאמנים הרבה פעמים יערערו גם כשהם יודעים שהסיכוי נמוך כדי לנסות ולהציל את המשחק.

אחרי כל ההכנות הגיע זמן האמת מי הוא הצ'לנג'ר שיזכה בתואר מלך הצ'לנג'ים? נו מור בטס. תופים בבקשה והרי התוצאות:

חייב להגיד שכל החפירה התחילה מזה ששמתי לב שווגל מצליח לזכות במלא צ'לנג'ים ורציתי לראות איך הוא מול כל השאר. אותי לפחות הפתיע לראות בראש הרשימה את בילי דונובן (צ'יקו, קפיץ – הייתם מודעים?). גם  השם של ג'ייסון קיד לא היה אחד שהייתי שם גבוה. מאזולה ראיתי שעושה עבודה טובה בערעורים שלו וגם ווגל עמד באתגר שהצבתי בפניו למרות ירידה קלה ב'כושר' בשבוע האחרון לפני הפגרה.

בשיפולי הטבלה אנחנו מגלים שהווריורס צריכים להעסיק עוזר מאמן שתפקידו היחיד יהיה לזנק על האצבע המערערת של סטיב קר בכל פעם שהיא מתחילה לנוע. מה לעזאזל הוא עושה…? גם ראייקוביץ' אודוקה ובראון מאותגרים אתגרית ולא יזיק להם לחזור על הקורס צ'לנגים 101. קשה להגיד האם הנתונים האלה משקפים בכללי לכל מאמן כי לא מצאתי את התוצאות של השנתיים הקודמות אבל בכללי בשנים האחרונות אנחנו רואים שיפור באחוזי ההצלחה של המאמנים בצ'לנג'ים.

לסיום ובמבט קדימה. מה לדעתכם כדאי לשנות במערכת הריוויו (צ'לנג והחלטה עצמאית של השופטים כאחד)? מה רצוי להוריד מה כדאי להוסיף?יאללה accept the challenge ושפכו חמתכם.