מחשבות על "חיצים ובונבונים" (2) – הומור וספורט / אהרן ברלין

לחלק הראשון: https://hoops.co.il/?p=286134

מחר ימלאו 72 שנים להולדתו של נילס לופגרן, גיטריסט נפלא שעובד בעיקר עם ברוס ספרינגסטין.

ההומור

כתיבה על ספורט לעתים נותנת את התחושה שאתה מסביר בדיחה…

ג'רי סיינפלד אמר פעם שלכל בדיחה בעולם יש מילים מסוימות דרכן היא צריכה להיאמר. מטרת הקומיקאי היא לא "להמציא" בדיחות מחדש אלא למצוא את המילים הנכונות שיוציאו את הבדיחה לאוויר העולם. הומור, בניגוד לפרוזה או שירה, חייב להיות מדויק. אם ננסה לקחת בדיחה קיימת ונרחיב אותה נמצא את הבדיחה הולכת לאיבוד בתוך המילים. מצד שני אם ננסה לקצר אותה שלא לצורך היא תפספס את הפואנטה שלה ולא תהיה מובנת. כל בדיחה מחייבת התכנסות לעבר רגע משותף של הבנה ושל צחוק.

הבדיחה מסבירה את עצמה. בדיחה הדורשת הסבר תהיה לא מוצלחת בהגדרה. הקומיקאי מניח אותה במציאות מבלי שיצטרך להוסיף עליה יותר מדי והוא יעשה זאת בטיימינג המדויק ביותר עבורה ועבור השומעים שלה. בהופעות סטנדאפ, כמו גם בסרטי קומדיה, אין זמן להתעכב על כל בדיחה. היא נשארת היכן שהיא ובמקרה הטוב מהווה בסיס לבדיחה הבאה. השירה והספרות מקבלות פאנלים ארוכים ומלומדים על מנעד המשמעויות הרחב שלהן בעוד ההומור מתחיל ונגמר היכן שהוא הופיע לראשונה. הוא רגעי כמו תקתוק השעון ולא מבקש – גם אם לעתים הוא מצליח – לגעת בנצח.

הצמצום הדרוש להומור מחייב את השומע אותו להבין את כל החלקים ממנו הוא מורכב. אם תנסו לשמוע דיאלוג מרגש בין שני אנשים בשפה זרה ייתכן ותבינו חלקים מן הנאמר דרך המחוות השונות, מילים אקראיות והרוח הכללית של הדברים. אולם, אם אחד הצדדים יספר בדיחה, גם אם מילה אחת לא תהיה מובנת בה היא יכולה להיהרס. ההומור מחייב הבנה הדדית של שפה משותפת בכדי שיוכל להיות בעל ערך. נדרשת ידיעה ברורה של כל החלקים בכדי שההומור יוכל להיות מובן – וכמובן גם להצחיק.

ניקח לדוגמה שאקטין א-פול. לאדם שלא מתעניין בליגה באופן אובססיבי יהיה בלתי אפשרי להבין את הבדיחות על חוקי הליגה (צעדים, עבירות) או על הנחות בסיסיות שקשורות במשחק (החטאות איירבול מקו העונשין). באחת התוכניות הוא מראה מקרה שבו מאת'ורין מנסה לזרוק והכדור בורח לו מהיד ועף אחורה. הכדור הופך לכדור פוטבול ורואים את צ'אק תופס את הכדור ואת שאק מפיל אותו לרצפה. בשביל להבין את הקטע הקצר הזה (13 שניות סך הכל) נדרשת הבנה של שני ענפי ספורט נפרדים, את הדינמיקה הפנימית שלהם ואת מערכת היחסים המורכבת בין שאק לבארקלי. אי אפשר באמת לצחוק מהקטע מבלי להיות מצויד בכל הידע הזה. רק עכברי כדורסל שיודעים לזהות את ג'יימס הארדן וג'בייל מקגי יוכלו לזהות את ההופעות החוזרות ונשנות שלהם בפרקים הקצרים של התוכנית. יחד עם התדמית של שאק, הצפייה הופכת את התוכנית לתענוג השמור ל"מביני עניין" בלבד. היא לא מנסה לדבר אל קהל אוניברסלי כלשהו ויוצאת מנקודת הנחה שיאהבו אותה רק אנשים שצופים ב NBA באופן קבוע. גם אם היא כוללת לא פעם בדיחות מובנות יותר (נפילות מפוארות לרצפה, החטאות ביזאריות) היא נשענת בעיקר על בדיחות פנימיות ברמה זו או אחרת.

עוד דוגמה, הפעם מתוך "לוח ידיעות" של האשך. בדיחת העגלות לקראת הגמרים האזוריים, שאני ממליץ ממש לקרוא במקור לפני שאני רוצח לה את הצורה, הולכת כך: "כל העגלות עושות את דרכן לגמרים האזוריים! האתר כמרקחה, ותנועת עגלות ערה נצפתה בימים האחרונים. העגלה של דנבר ויוקיץ' מפוצצת עד אפס מקום, כשקהל רב עלה ונדחס אליה." אז מתווספות בזו אחר זו תמונות של עגלות מפוצצות עד אפס מקום ועליהן אוהדי ג"ס, חברי הללל, טנ"ש והסאנס. מה צריך בשביל לצחוק מהקטע הנפלא הזה? להכיר את הליגה, את המצב המטורף של הפלייאוף האחרון, את לברון והשנאה אליו בקרב קבוצה גדולה של חברי האתר, להיות בקי בתגובות השונות כדי לדעת מה זה לעזאזל ללל וטנ"ש ועוד. כמות דחוסה של מידע בשביל לשחרר פרץ צחוק בלתי נשלט.

הפה הכי גדול בליגה

להומור יש תפקיד משמעותי בחיצים ובונבונים והוא נוכח בו באופנים שונים לכל אורך הספר. לא רק חידודי הלשון של מנחם עצמו שמפוזרים לכל אורכו אלא גם סיפורים על אנשים בעלי חוש הומור מפותח שמתוארים בספר בכמות גדולה. מוחמד עלי, רובין פיקר, דיק ויטאל, ארל סטרום – הדמויות הצבעוניות, גיבורים ושחקני משנה כאחד, כולם ידועים בלשון חריפה שיודעת להנחית את המשפט הנכון בזמן הנכון ולהעלות חיוך או לעצבן. ישנו קשר קוסמי כלשהו בין עיסוק בספורט לבין ההומור, שמוצא את דרכו בצורות שונות לתוך השיח הספורטיבי שוב ושוב.

כך מנחם כותב על הפרשן האגדי דיק ויטאל (עמוד 265): "לרובנו הוא סם החיים. הדבר הפנטסטי ביותר שקרה לכדורסל המכללות בטלוויזיה בעשרים וחמש השנים האחרונות… הוא נתן לעצמו מקום בחמישייה הפותחת של קבוצת התמהונים, ALL WACKO TEAM ומחליף בקבוצת ה ALL PSYCHO – של כל הזמנים." האיש שיכול לעשות כאב ראש לכוס קפה הוא חלק בלתי נפרד מהמשחק ומהצורה שבה הוא נצרך בידי ההמונים. ההמון "מכור" לדיבור המליצי של ויטאל ורואה בו דרך ישירה – גם אם אינטנסיבית לפרקים – לצרוך את הכדורסל שהוא רואה.

כזה גם הסיפור של רובין פיקר ("הפה הגדול בליגה", עמ' 353-358), עורך הדין מוושינגטון שהתחביב המרכזי שלו כלל ישיבה מאחורי הספסלים של השחקנים ודיבור אינסופי של טראש-טוק. "מייסון, מה הסיפור איתך? שמעתי שבכיתה ח' נשארת כיתה כל כך הרבה פעמים, שהתלמידים התחילו לחשוב שאתה המורה", או "תגיד להם, אוק, תגיד להם שכדורסל וסקס הם שני הדברים היחידים בעולם שאפשר לעשות וליהנות גם בלי להיות טובים בהם… אתה הרי הדוגמא החיה". הבחור בעל פניני הלשון הרבות נכנס לספרים רבים של שחקני עבר שעברו תחת שרביטו במשחקים של הבולטס. גם מנחם לא פסח עליו בספרו והקדיש פרק שלם למעלליו.

כיוון שונה לגמרי קיבל השופט האגדי ארל סטרום ("שופט עליון", עמ' 294-298) שפרש מהליגה בשנת 1991 ושאישיותו הכובשת הייתה חלק בלתי נפרד מהיותו השופט הבכיר בליגה. לאורך כל הכתבה על סטרום מופיעות תשובות שנונות לתלונות של שחקנים ומאמנים על השיפוט שלו. הדרך שלו ליצור קשרים עם אלה שסביבו על המגרש בעוד הוא עסוק בתחום הכי קשה בספורט – שיפוט – הייתה חשובה לכולם לא פחות מאשר ביצועיו בזמן המשחקים. יכולותיו הלשוניות קיבלו לעתים יותר יחס מאשר קבלותיו כמקצוען. גם אם במציאות זה לא היה כך, בתודעה הציבורית ובעיקר בחיצים ובונבונים היא מקבלת משקל כבד.

ואפרופו משקל כבד, אולי הדוגמא הבולטת ביותר לשילוב שבין ספורט להומור הייתה דמותו של קסיוס קליי הלוא הוא מוחמד עלי. חרוזיו של אחד מגדולי הספורטאים בהיסטוריה, ושניצחונו על סוני ליסטון מתוארת בפרוטרוט מהשורות הראשונות בספר של מנחם ואף שחרוזיו המפורסמים של עלי לא מוצגים כמעט בכתבה הם ידועים לכולם והפכו לשם דבר בעולם הספורט.

ארבע הדמויות, שלוש מהן שוליות למשחק עצמו (אוהד, פרשן, שופט) מקבלות את הבמה ממש כמו משחקים מסמרי שיער בין שתי קבוצות עילית ב NBA. הכללתם בתוך פרקי הספר יכולה אולי ללמד משהו על הקשר העדין שבין ההומור לספורט והיכולת שלהם להזין אחד את השני. אני רוצה לטעון שהקשר בין השניים טמון בדמיון יסודי שהתחלתי לעסוק בו בפתח הדברים. הספורט, ממש כמו ההומור, הוא מועדון סגור שמדבר אך ורק למביני עניין. הוא מדבר בשפה פנימית, חסרת כל הנגשה כלפי חוץ. זאת הסיבה שראינו שהוא דורש מילים מיוחדות ואחרות בכדי לתאר אותו ולהתרגש ממנו יחד וזאת גם הסיבה שהוא מחבר בין אנשים בצורה החזקה ביותר. העובדה שבשביל לאהוב את הספורט צריך להתמסר לחוקים, לדמויות ולתחרותיות החד פעמית שהוא מביא מייצרת בין כל "יודעיו" חיבור מיוחד. החיבור הזה הוא שמאפשר הומור מהסוג האינטימי ביותר, כזה שמכיל בתוכו ידע שרק קבוצת אנשים מצומצמת לוקחת עליו בעלות. פניני הלשון בחיצים ובונבונים אינם רק לשם המליצה בלבד, הם נוכחים בספר כעדות לקשר העמוק שכבר קיים בין אוהבי הספורט השונים שכותב הספר הוא אחד הבכירים שבהם. עוד לפני תוכנן הן מהוות עדות לשפה הפנימית – בין אם זאת "שפת הספורט" ובין אם זאת העברית של ארץ הקודש – שמחברת בין אנשים הנמצאים באותה "קבוצת שפה".

ההומור, כמו הספורט, הוא אירוע. הוא מבקש לחרוג אל מעבר לתחום השגרתי והיומיומי שבו התהליך האיטי וההתקדמות הן מילות המפתח. לייצר אפקט רגעי שכמו יוצא מהזמן הנע לו לאיטו בחיים הרגילים והאפרוריים. הצחוק, ממש כמו תחושת ה"וואו" שמייצר מהלך יפה או קליעה על הבאזר, לא נמשך זמן רב. שלא כמו הבכי המשתפך שיכול להימשך דקות (במקרה הטוב) או תחושת השמחה החמקמקה שקשה לשייך אותה לנקודת זמן אחת, הצחוק מגיע בדיוק ברגע שבו הרגע הקומי מסיים להתרחש. הוא יכול לבנות לאחריו עוד רצף של רגעים כאלה אך הם בודדים ואינם יכולים לתפוס אחיזה בזמן. הוא מופיע להרף עין, כמו מגיח משום מקום, ומייצר באופן בלתי רצוני תגובה שהיא ייחודית בסל הרגשות האנושיים.

כאן אנו חוזרים אל השפה שעסקנו בה בחלק הראשון. מלבד הניסיון של חיצים ובונבונים לנסח שפה חדשה לתיאור מה שקשה עד בלתי אפשרי לתת לו מילים, הוא משתמש בהומור כדי לייצר קרבה בינו לבין הקורא אותו. מי שיבין את ההערות הסרקסטיות בספר משתייך מיד לקבוצה הקטנה של אוהבי הספורט דוברי העברית. הוא נכנס – גם אם באופן לא מודע – לתוך מסגרת השפה שניסה מנחם לנסח לכל אורך שנותיו ככתב ספורט. ההומור שהוא משתמש בו לא נמצא שם רק לתפארת המליצה בלבד. הוא מחבר, מאחד, דרך חיוך רחב או צחוק חסר מעצורים, את עכברי הכדורסל שמעבר לים. "לרובנו הוא סם החיים" נכתב בספר על דיק ויטאל. ובכן, ראויים הדברים להיכתב על מי שכתבם.

לפוסט הזה יש 36 תגובות

  1. קפיץ

    20 יונ 2023 14:29:30

    פנטסטי אהרן. מנחם אכן אגדה ואחראי, בדיוק דרך ההומור הזה, לאהבה שלי לספורט בכלל וכדורסל אמריקאי בפרט. שינה לי את החיים. את דיקי ווי פגשתי ב 1998 ובתור דייפר דנדי פה באתר שלא סגור עד הסוף על טנש ו ללל (למרות שאני מבין את הכוונה) אני רק יכול לומר שאני מלא הערצה לכולכם. תודה על הצחוקים. אני על העגלה המפגרת המצחיקה החורקת אבל כל כך מדויקת הזו בכל יום בשבוע

    1. עגל

      21 יונ 2023 14:46:21

      ללל = ליגה להשמצת לברון. מיסודו של האשך טמיר המקורי. בהכללה, זה מועדון לשנאת מי שהם מגדירים "כשיקוצים" ההגדרה הינה אישית, לא מדויקת ותלוית מצב רוח.
      טנ"ש – טכניון+נשר. המועדון ההפוך, מיסודם של גילרי+רוזן. מעדיפים מספרים יבשים, עדיף פר 100 פוזשנס.

  2. Berch

    20 יונ 2023 15:20:12

    יפה כתבת
    על הכתיבה המעולה והמשעשעת של מנחם.
    ולי זה מזכיר
    שיש לפעמים בדיחה שאני מספר, בטיימינג מושלם, ואף אחד לא מבין.
    הם לא עושים את הקפיצות הלוגיות(והרפרנסים שהזכרת) כמוני
    וגם זה, כשזה קורה, מעלה חיוך על פני
    🤣

  3. אשך טמיר המקורי

    20 יונ 2023 15:48:24

    מעולה, ומעניין מאוד.
    תודה רבה על התזכורת (עצרתי כדי לכתוב את התגובה לפני שממשיך לקרוא).
    הרבה פעמים בלוחות יש בדיחת "פוקל פוינט" מרכזית אשר לפעמים היא גורמת לי לכתוב את הלוח, במקרה הזה זו הייתה בדיחת העגלות והתמונות שמצאתי (דה שוט עף מהעגלה…), ובמיוחד לקראת התזמון של הגמרים האזוריים.
    באופן כללי זה מה שתמיד הצחיק אותי באתר – הבדיחות הפנימיות שמשלבות את ההווי והמגיבים.
    שזה גם מה שהביא אותי לכתוב את הפוסט הראשון שכתבתי כאן:
    https://hoops.co.il/?p=25379

    1. איצקו

      20 יונ 2023 21:32:13

      הוי לראות את הפוסט ואיך כמה אנשים שם שהיו ממש פעילים ופשוט נעלמו
      אם אני זוכר נכון מומי זה היה מישהו שהיה מגיב גם כמומי וגם כמי שהוא באמת עד שהוא נפרד מהדמות
      אחלה נוסטלגיה מה שהיה פה לפני עשור

        1. asaf

          21 יונ 2023 09:28:04

          נהדר אהרן. ניתוח מעולה. בהתייחס למנחם עבורי דרך הספרים שלו בראשית שנות ה-90 הוא הראשון שהנגיש לי כילד את הליגה עם התיאורים והשפה הכה ייחודית לו וזה נמשך עם הפנינה הזו שהוא יצר באתר פה בעזרת מתנדבים רבים שמתפעלים אותו וכותבים בו. מידן בעיניי אתה חייב להוציא איזה ספר של סיפורים קצרים פרי עיתו של מומי.

  5. Yinon Yavor

    20 יונ 2023 16:36:20

    איזו אבחנה מדויקת ומרעננת לגבי ההקבלה בין הומור לספורט! ממש מבריק לטעמי. אתה גם בונה את הטיעונים באופן לוגי ומרשים. תודה רבה וגדולה.
    יש באמת איזשהו חוט מקשר של "גורל משותף" בין כל הקוראים והכותבים. אני חושב שזה אפילו עוד יותר חזק כשמדובר באוהדי nba, שלתוך הסל המלא שתיארת כאן מתווספת גם העובדה שמדובר במשחקי לילה מאוחרים שאינם מושכים את הקהל הרחב, ולכן מייצרים עוד רובד של "אחדות גורל" ושל הבנה משותפת סטייל כת מצומצמת, שמי שחבר בה מוקיר ומכיר גם את החברים האחרים

  8. האווי לאסוף

    20 יונ 2023 19:43:47

    מעולה. כיף לקרוא, והתיזה לא רק נכונה, אלא גם בנויה היטב. קצת כמו בדיחה מוצלחת.
    (ובכלל, לצרף שירים של הבוס וניל יאנג זו דרך זולה ובטוחה לקנות אותי. את נילס, שהחל כחבר בקרייזי הורס של יאנג, ראיתי רק לפני חודש ברומא, עם ספרינגסטין)

  9. נועמיקו

    20 יונ 2023 19:47:39

    וואו, פשוט נפלא אהרן!
    קודם כל כתיבה יפה, מעניינת, מקורית, רהוטה ומושכת.
    האבחנה שלך נהדרת, והטור הזה גם משתייך בעצמו לסוגה הכפולה שהוא מתאר, ומאםשר להתענג גם על הדמויות מעולם הספורט וגם עם ההומור.
    תודה!
    ותמשיך לכתוב לנו בבקשה!

  12. הציפור הנדירה

    21 יונ 2023 12:01:05

    אחד הדברים הבסיסיים של המיוחדות של כתיבתו של מנחם לא פחות מההומור מנחם הם המונחים המחודשים כמו חיצים ובונבונים ומטבעות לשון מיוחדים/מיוחדות, ואולי לזה התכוון כותב המאמר ב"שפה חדשה", וסגנון הכתיבה המיוחד שלפי מנחם עצמו מתבסס על רניון (שלא קראתי אותו).

  13. מנחם לס

    21 יונ 2023 12:39:34

    ממיטת חולי במחלקה לטיפול נמרץ אני שולח לך אהרון את תודתי לא רק על מה שאתה כותב על הספר אלא על כשרון כתיבתך ללא קשר לספר. אני מקווה לחזור לכתוב תוך כמה ימים. שוב, תודה

      1. עידו גילרי

        21 יונ 2023 14:59:13

        מנחם גם בטח יספר בעצמו אבל רק נרגיע בינתיים ונגיד שמנחם מצא קבוצה חדשה לאהוד בליגה – הפעם באינדיאנה.

            1. האווי לאסוף

              21 יונ 2023 18:03:27

              דיברתי יותר בין הקשר האפשרי שנובע מהשם לאביזר רפואי כל שהוא (לי השתילו לפני חודשיים SBS, ככה שהתחום מעניין אותי…)

            2. עידו גילרי

              21 יונ 2023 18:05:34

              well you know me …
              nothing is by coincidence

            3. עידו גילרי

              21 יונ 2023 18:07:25

              תגיד ביי ביי טייטום ותכיר את השחקן החדש האהוב עליך – טייריס האליברטון.

            4. האווי לאסוף

              21 יונ 2023 20:18:51

              ואם הקוצב שלי מיוצר על ידי בוסטון סיינטיפיק? מבחינתי זה מספיק טוב להשאיר אותי בעיר השעועית

  14. עגל

    21 יונ 2023 14:50:51

    תודה אהרן. זה פוסט מצוין וגם כתוב מצוין.
    אכן למנחם ישנו ידע גדול בספורט, משולב ביכולת כתיבה גבוהה ושפה "עסיסית" יחודית.
    לגבי ההקבלה בין הומור לספורט, אני לא לגמרי מסכים. כלומר, זה קצת מאולץ. על בסיס מה שאמרת, שיש מעגל של יודעי חן שיש להם שפה משותפת, ניתן להגדיר באותו אופן גם (נניח) צופי תיאטרון, אנשים שנוסעים באוטובוס לעבודה, או נהגי משאיות.

    1. Yinon Yavor

      22 יונ 2023 08:06:39

      יואב
      הדוגמאות שנתת הן לא קבוצות עם "שפה משותפת ייחודית".
      מצד שני, אם תחשוב רגע על נוסעי אוטובוס למקום מרוחק וספציפי, יש ביניהם איזושהי שותפות גורל.
      לא יודע איזה אוטובוס מגיע לאפיקים מהמרכז, אבל אני זוכר בנסיעות של שישי בבוקר חזרה מהצבא, אתה מאתר בתוך האוטובוס את החיילים הנוספים, שכמוך נמצאים על האוטובוס הספציפי לאזור מרוחק, אחרי שבוע מאובק ומאומץ בדרום, ומרגיש כלפיהם איזשהו חיבור.
      או אפילו קבוצה גדולה יותר שתוכל להתחבר לדוגמה – קיבוצניקים וקיבוצניקים לשעבר. יש שפה וייחוד ודברים שהחברים של קבוצה זו יבינו, ואחרים פחות.

    2. אהרן ברלין

      22 יונ 2023 12:58:57

      תודה עגל
      מעולם לא טענתי שההומור הוא נחלת הספורט בלבד, הוא קיים במרחבים רבים כמובן. אלא שהספורט, כמו שכתבתי בחלק הראשון, הוא "חסר פשר". הוא שפה סגורה שלא מנסה להיות ברורה עבור אנשים מבחוץ. בניגוד לאמנות או למתמטיקה הספורט לא מבקש פשר מסוים ולכן הוא מאגד סביבו בצורה יותר חזקה שפה משותפת שמאפשרת לטעמי יותר הומור.
      ההשוואה היחידה ממש בין הומור לספורט הייתה בנוגע לאימפקט שלו (הוזכר לקראת הסוף) – ה"וואו" שהוא מייצר דומה מאוד לפרץ צחוק בלתי נשלט. אולי המוזיקה הכי קרובה לייצר את אותו האפקט.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט