מחשבות על "חיצים ובונבונים" מאת מנחם לס (1) / אהרן ברלין

כתיבה על ספורט לעתים נותנת את התחושה שאתה מסביר בדיחה. אלה ששמעו אותה לא צריכים את ההסבר ואלה שלא שמעו אותה במקור ההסבר לא יעזור להם.

כשאני נתקל בקושי הזה אני ניגש למדף ולוקח את הספר האדום המרופט. כמו מעצמו הוא נפתח מייד בעמוד הרלוונטי והאותיות יוצאות אליי באופן טבעי: "בכדורסל התיכונים של אינדיאנה עדיף המוות מההפסד". אני קורא שוב, בפעם המי יודע כמה, על אנשים בארצות רחוקות, גיבורים שלעולם לא אראה במו עיניי, על תושבי עיירות נידחות שרק במקרה חולקים עימי את האהבה החזקה והמשותפת. כשאני מסיים, הביטחון שלי בכתיבה על ספורט חוזר אליי. מדוע? האם עמודי "על חיצים ובונבונים" (להלן: חיצים ובונבונים) מספקים לי את התשובה לשאלה שהנחתי בראשית דבריי? האם נמצא שם מענה, סמוי או גלוי, לקושי המובנה בכתיבה על ספורט? האם הספר מספק הסבר כיצד אפשר להכניס למילים תרבות שלמה שמבחוץ תמיד נראית חסרת מובן?

התשובה היא כנראה שלא. אין שום דרך לתת פשר לכתיבה על ספורט. מדובר בשאלה עתיקת יומין והיא נשאלת על פי רוב ביחס לכתיבה אודות האמנות, אלא שבמקרה של הספורט הבעיה חריפה יותר. אמנות, באיזו דרך שלא תהיה, עוסקת בהבעה. גישות שונות בחקר האמנות עסקו בכך רבות אך הן ברובן חולקות את ההנחה שהאמנות משפיעה על האדם או נוגעת אליו באופן זה או אחר. במובנים רבים היא פונה אל הצופה בה ודורשת ממנו להעריך אותה, לחקור אותה או להתרגש ממנה. היא (כמעט) תמיד מתכתבת עם נמען כלשהו, מה שהופך את העיסוק בה לקל יותר לתרגום למילה הכתובה. הספורט, לעומתה, חסר כל פשר מחוץ למערכת החוקים בה הוא מתרחש. הוא הדוגמא האולטימטיבית לנושא עליו אפשר לדבר אבל אף פעם לא להסביר אותו לגמרי.

אחת הנקודות המרתקות לאורך קריאת חיצים ובונבונים היא היכולת שלו לשזור דרך עשרות סיפורי ספורט מסמרי שיער את התרבות וההווי האמריקאי כולו. מנחם לס הוא ישראלי שהגיע אל המדינה החזקה בעולם והנגיש את הנעשה בה לישראלים במהלך ארבעה עשורים בהם חלו בארצות הברית תמורות גדולות. הנגיש, או שמא יש לומר ברא מחדש. כמו כל מספר סיפורים טוב, מנחם, שהיה עד לכמה מרגעי הספורט הגדולים בהיסטוריה, אוהב לערבב את חוש ההומור והדמיון שלו אל מה ש"התרחש באמת". הדמיון הזה אינו שקר או הגזמה אלא חלק מהאופן שבו אמריקה מנגישה את הנעשה בה כלפי חוץ. השואו, אולי השם הנרדף למעצמה הגדולה בעולם, טבול תמיד בהענקת תחושה שאנחנו צופים בדברים שלא מן העולם הזה. האם זה באמת כך? במקרים רבים הגבול מיטשטש מאוד. רק מי שאוהב ספורט יכול להבין את החיבור בין בדיה למציאות בסיפורי הספורט הגדולים.

מסעותיו של הישראלי מחיפה שעשה את דרכו אל אמריקה הגדולה והחזיר אותה ארצה בדמות מילים דרך העיתונים החשובים שבארץ הקודש לא היו רק העברה יבשה של מידע על מה שהתרחש "שם". הם דרשו פעולה מורכבת בהרבה, גישור כמעט בלתי אפשרי בין תרבויות שונו בתכלית שמעט מאוד היה להן במשותף. לשם כך מנחם היה זקוק למשהו שלא היה קיים אז והיה צריך להמציא אותו מחדש. הוא היה זקוק לשפה.

שפה או "כמו שאומרים החבר'ה מבת גלים"

ראיתי הערב כדורסל מעולם אחר.

היה זה משחק המשרה על הצופה מין הילה, עטרה של דבר הלקוח מכוכב לכת רחוק. משהו שבכלל לא ידעת שקיים עד שעיניך רואות, והמוח סוף-סוף מקבל את מראה העיניים כמשהו אמיתי שקרה ולא איזה חלום.

(כדורסל מעולם אחר)

במילים אלה נפתחת הכתבה הראשונה בספר משנות השישים תחת הכותרת "כדורסל מעולם אחר". מה כותב השורות ראה? אגלה לכם סוד: עשרה שחקנים רצים, אחד מהם עם הכדור והוא מנסה להכניס אותו לתוך הסל. זהו. ממש כמו אצלכם בשכונה. המילים המרוממות "הילה" ועטרה" נועדו להכניס את הקורא לעולם אחר שאין לו נגישות אליו. הן מנסות לחפות על הפער שבין החוויה האישית של בחור צעיר ממדינה קטנה ששחקן הכדורסל הגבוה ביותר שראה היה 1.91 מטרים. פתאום הוא מוצא את עצמו מול כדורסל מהיר יותר, גבוה יותר, חזק יותר ומדויק יותר. המילים היבשות והנכונות לא מספיקות לו כדי להעביר את מה שראה ושמע באותו הערב. בפער הזה שבין חוויה "מכוכב אחר" לבין עיניים קוראות יוצרת שפה חדשה שהמטרה המרכזית שלה היא לא להסביר אלא לתאר. האותיות הופכות למשיכות מכחול עדינות שמנסות לשרטט, להרחיב, להצביע על התרחשות שמעבר למילים. הפער הזה הוא אחת הסיבות לכך שחיצים ובונבונים מלא וגדוש בפניני לשון, מטאפורות ותרגומים חופשיים מאנגלית. מטרת המילים החדשות היא לא לדייק את החוויה אלא להעשיר את הדמיון של הקורא, להבהיר לו שעליו לנסות לחדור אל מעבר למילים כדי להתקרב אל החוויה החד פעמים שקשורה מאוד במקום ובזמן. לעתים, החוויה הזאת היא אישית, ממש כמו הכתבה הראשונה על משחק בין הסלטיקס לניקס, ולעתים היא חוויה היסטורית שתיזכר לדורות כמו הניצחון של מוחמד עלי על סוני ליסטון או משחק 100 הנקודות של וילט צ'מברלין. כך או כך המטרה של מנחם היא להפוך את התחושות האישיות שלו לתחושה קולקטיבית שלו ושל קוראיו.

בכתבה נפלאה על דיק ויטאל, שדרן משחקי המכללות האגדי, מנחם עוסק ממש בנושא הזה. ויטאל, "האיש המכוער ביותר מאז דה-גול" הוא "הקרייזי אדי של הטלוויזיה… כמו הפורמולה-5 הוא מתחיל ב 0 קמ"ש ומגיע ל 140 בפחות מחמש שניות… הוא צורם. הוא החלטי, הוא מרגיז, הוא יודע הכל. הוא מעצבן. הוא יכול לגרום כאב ראש לכוס קפה… אבל הוא הטוב ביותר בביזנס, למרות שכולם יודעים שכאשר מישהו יזרוק את כוס הבירה שלו ישר אל מסך הטלוויזיה – ויטאל לבטח יהיה הסיבה". מדוע הוא טוב כל כך? "הוא יורה מילים קצרות וארוכות בקצב של מכונת ירייה ואז הוא מגביר את הקצב. מילים חדשות שהומצאו תוך כדי שידור; מילים שהמציא זה מכבר והיו לחלק מהלקסיקון האמריקני בכדורסל; ומילים שאיש לא מבין". מדוע זה יפה כל כך? משום שמדובר בתיאור מדויק על הספורט עצמו – מהיר, יפהפה, מעצבן, חסר רגע דל, כזה שמוציא ממך מילים שהמצאת, או כבר נכנסו ללקסיקון שלך או שאף אחד לא מבין. התשוקה, העצבים, הנחת והחרדה אליהם הספורט מכניס את צופיו לא מתאימות למילים רגילות. הן חייבות מטבעות לשון, בדיחות פנימיות, השאלה מתחומים אחרים.

החכמה של הכתיבה בחיצים ובונבונים, שמשתנה בהתאם לסגנון הספורט ולרוח התקופה, הוא השילוב שבין שימוש במונחים באנגלית לבין פתגמים וסיטואציות מההוויה הישראלית. בתיאור המשחק הראשון בין הסלטיקס ללייקרס בגמר 1985 מנחם כותב: "למצוא את המשחק המושלם זה כמו למצוא את האבטיח המושלם. אין דבר כזה, אך החיפוש אחריו הוא הדבר". משפט יפהפה שמשתמש בספורט הלאומי של ישראל – בחירת אבטיח במשקל כבד. בסיפור הנפלא על הזורק הבדיוני סיד פינץ' שהצליח לפתח את טכניקת הזריקה המושלמת בבייסבול. כך זה מתואר בחיצים ובונבונים:

עצמו את עיניכם לרגע ונסו לדמיין את המצב הבא: יום שני. שעה שלוש. לאימון של מכבי תל אביב בכדורגל מופיע פתאום איזה טיפוס מבולבל, לרגליו נעלי עבודה, ומספר למאמן שזה עתה ירד ממנזר המוחרקה בראש הכרמל ושהוא מסוגל לבעוט בעיטות עונשין טוב יותר מכולם. טוב יותר מבניון, סיני ומלמיליאן.

(אגדת ספורט שהטריפה אומה שלמה)

זאת הדרך של הספר להוריד את הספורט האלוהי של אמריקה ממנזר המוחרקה אל מכבי תל אביב "שלנו". לאנשים שאינם צורכים בייסבול התיאורים על זוויות זריקה ומהירות לא יאמרו הרבה. הכתיבה של מנחם, שהיא תמיד נטועה בארץ שבה גדל, מתחייבת להנגיש את הסיפורים לא רק אל השפה העברית אלא גם לישראליות עצמה. "הברק גבר על הרעם. מטוס הלביא על הבוינג." (הקרב של העשור),  "האם חלמו שרומא תיפול? האם תיארו שהקיבוצים ייהפכו למרכזי תעשייה וקניות? האם מישהו האמין שאפשר לעצור את הלייקרס?" (כל הג'אז הזה), "עכשיו אני שומע את המקהלה של כל הסנובים בסביון, רמת אפעל, היפים והיפות בבוורלי הילס, שחקני קולנוע כמו ג'ק ניקולסון ושאר כל האוהדים של הצהובים סגולים" (ה BAD BOYS מגיעים לשכונה). והדוגמאות רבות.

באיזו שפה מדבר הספורט? השאלה הזאת כנראה תישאר פתוחה לנצח. כל אחד מאיתנו שומע בו צלילים אחרים, רואה בו יופי קצת שונה וחווה אותו באופן אישי למדי. לכן, רצה הגורל והספר הנפלא הזה נכתב בשפה דו-לשונית. לשפות שונות ישנה אוריינטציה שונה ואופן שונה שבו המילים נתפסות. למרות יכולת התרגום (שלא נעסוק בה במסגרת המצומצמת הזאת) המילים שיוצאות מהפה אומרות דברים קצת שונים כאשר מבטאים אותן בשפה המקומית שלהן. המילה farm מקבלת קונוטציה אחרת מאשר המילה "חווה" היות והחוות בארצות הברית נראות קצת שונה, בעלות אופי ייחודי להן (וגם שונות בתוך המדינה עצמה) ואילו בארץ המילה חווה, גם מצד המקור הלשוני שלה מתפקדת באופן קצת שונה. כך יוצא שספר שחי בין שני עולמות, ספוג ישראליות וחי באמריקאיות, לבו במזרח והוא בסוף מערב, מצליח על ידי שילובים שונים לתאר את מה שכבר ראינו שהוא מעבר למילים. התנועה הזאת בין שני הקטבים מפרה את השפה ועוזרת לה להפוך את המכשול והקושי לחיפוש אחר האבטיח המושלם. כולנו יודעים שהחיפוש אחריו הוא ה-דבר.

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  1. מולי

    22 פבר 2023 07:31:43

    היה בוקר אפרורי ומעט מריר וכעת הוא בוהק, אופטימי ומואר… אולי צריך הייתי להמשיך בעוד שלל פסקאות שבאות בסיכומו של דבר לומר לך אהרן: תודה! היה עונג!
    ומודה שהכי אהבתי בכותרת את ה 1 שבסוגריים, כי זה אומר שגם מחר (או/וגם מחרתיים?) בבוקר יהיה עוד עונג שכזה, תהיה עוד חפיסה של שוקולד (רצוי לבן) שעוזרת להעלים את האפרוריות של הבוקר ואת המרירות שבנשמה.

  3. דני האדום

    22 פבר 2023 09:13:13

    מעבר לניתוח הספרותי החיובי והמאיר כדאי להתייחס לעובדה שמדובר באסופה של כתבות. כלומר שהטכסט לא נכתב כספר אלא כמאמר /כתבה/סיקור לעיתון. לקשקוש היומיומי שאנשים צרכו במאה ה20.
    המסורת שאליה מתייחסת כתיבתו של מל היא לא גיימס גויס או ויליאם פוקנר אלא כפי שהוא עצמו ציין בכמה הזדמנויות עיתונאי ספורט אמריקאים אגדתיים של שנות החמישים .רוצה מקבילה ספרותית?בסדר. דיימון ראניון. בשבילי מל תמיד היה סוג של דיימון ראניון רק שבמקום הברים האפלים ותעשיית השואו ביז קיבלנו ברים אפלים ותעשיית הספורט. וכמו ראניון עצמו גם הוא פיתח סלנג משלו. אין שום סיבה להשוות אותו לר יהודה הלוי ( ליבי במזרח וכו) ממש לא! לדעתי אם הוא היה כותב באנגלית לעיתונים אמריקאים מל היה מצליח לפתח גם סלנג משלו באנגלית..כי ככה מתבקש ממה שהוא. לדעתי העובדה שהוא בחר בעברית היא נסיבתית ו..המזל שלנו . אני הייתי רוצה לראות התייחסות ( אולי באחד הפרקים הבאים?) לתפקיד הגדול שהכתיבה הזאת עשתה לא רק לעיתונות הספורט בארץ אלא בכלל לכתיבה העיתונאית. כי מלבד אדם ברוך ורון מייברג שכתבו "ניו ז'ורנליזם" בשנות השבעים לא היה בספירה העיתונאית מישהו שהעז באומץ לסקר אירוע מנקודת מבטו הא-י-ש-י-ת .- עם כל מה שזה אומר.

    1. אהרן ברלין

      22 פבר 2023 10:21:22

      וואו תודה על התגובה הזאת
      ההערה הראשונה נכונה אבל אני חושב שהיא דווקא מאפשרת סוג כזה של ניתוח. אני לא מתייחס לספר כאל יחידה הרמטית אחת אלא לתאר את ההתרשמות שלי לאחר כתיבת הדברים. כתיבה עיתונאית טובה ראויה ליחס ספרותי לא פחות מעמיק (וואלאס כדוגמא המפורסמת) והמטרה המקורית של הכתבות לא מאוד משנה. חוץ מזה יש כמה כתבות שהן ממש כמו מאמרים, חלקם נכתבו לאוניברסיטה (הכתבה על סיד פינץ' או מו ברג).
      אני לא חושב שיש לי את היכולת לכתוב על ההשפעה הרחבה של הכתיבה של מנחם פשוט כי אני לא מכיר מספיק. השמות שהזכרת לא מוכרים לי ואשמח לשמוע וללמוד עליהם עוד. אני אשמח ובטוח שגם אחרים ישמחו לשמוע את הזווית הזאת ממך כי ההיכרות שלי עם הספר מצטמצמת לקריאה שלו בלבד.

  4. אלכס דוקורסקי

    22 פבר 2023 09:23:00

    אהרון, נהניתי מאוד לקרוא. תודה רבה. נתקלתי גם במקרה בספר, על מדפי הספריה העירונית בנצרת עילית, לפני למעלה מעשרים שנה, וקראתי אותו בהנאה רבה. זכורים לי גם הפרקים שייוחדו לאתלטיקה, על אוטה פיפיג (רצה גרמנייה, שניצחה במרתונים של ניו-יורק ובוסטון) ואיימון קוחלאן, הרץ האירי, שכונה "מלך המייל באולם" ("Chairman of the boards"), בשל יכולותיו במסלולים החדים של האולמות.

  6. Zvika Bar-Lev

    22 פבר 2023 09:58:06

    איזה ניתוח נפלא! מגיע למנחם לקבל כזה ניתוח לספרו ולכתיבתו. ואנחנו פה זוכים ומקבלים כמעט כל בוקר פנינים כאלו. צחקתי בקול מהאזכור של "כאב ראש לכוס קפה", וכפי שניתן לראות במעורבב של הבוקר יש גם כמה וכמה פנינים ברמה הזאת. זה יוצא לו טבעי מהשרוול!

  7. ירון, החלום

    22 פבר 2023 10:34:12

    בס"ד
    תודה אהרון.
    הכתיבה של מנחם, היא דבר קשה, שנראה פשוט וטבעי אצל מנחם,
    כמו שסוף קולה מחצי מגרש.

    2. NFS

      22 פבר 2023 18:32:28

      ספר מ ע ו ל ה. מומלץ ביותר.
      לגאוותי יש לי הקדשה אישית ממנחם בתוך הספר.
      .
      לגבי המאמר, אין לי כרגע זמן לקרוא אבל ברור שאקרא מאוחר יותר.

  9. עגל

    22 פבר 2023 12:59:14

    תודה אהרן. נגעת יפה בכמה נקודות הקשורות לכתיבתו המיוחדת של מנחם.
    יש לציין גם שמנחם עשה את הפריצה שלו בטיימינג מעולה, של תחילת החשיפה לתרבות האמריקאית הפופולארית ובדגש על זו של הספורט.
    אם הוא היה מתחיל היום לא היה לזה אותו אימפקט.

  10. יהלי אולמר

    22 פבר 2023 13:05:40

    מעולה אהרן!
    אני בדרך כלל קורא ספרים, וביניהם גם את חיצים ובונבונים המדובר, בקצב די מהיר. כדי באמת להעריך את היצירות של מנחם, הקורא חייב לקרוא אותן לאט כדי להבין ולשים לב לסגנון המיוחד שלו, לצירופי המילים ולתיאורים הייחודיים, כמו שהראת לנו היום. כיף להיזכר.

  13. דוקטור רזי הופמן

    22 פבר 2023 17:13:27

    תודה אהרון, במילה אחת נפלא.
    לכל אחד מאיתנו יש מנחם משלו אבל כולנו או רובנו נמצאים פה בזכות כישרון חד פעמי שמושך אותנו בחבלי קסם. אפילו אלה שאולי מתנגדים, לא יכולים לעמוד בפני קסמו של המאסטר של עיתונות הספורט. מה שהוא שכח עיתונאי היום מעולם ולעולם לא ידעו…

    1. edani

      23 פבר 2023 12:19:04

      נפלא. ספורט נפלא כתיבה נפלאה.

      מנחם דרך הכתיבה שלך לא רק הבאת כדורסל מעולם אחר אלא גם יצרת השראה לדור שלם של עכברי וכתבי כדורסל. ועכשיו דרך האתר יצרת דור נוסף של אנשים שפשוט אוהבים את המשחק ומתחברים אליו בקלות רבה יותר דרך ההשראה שלך

כתיבת תגובה

סגירת תפריט