אם בתים א׳ וב׳ הם הבתים היותר גלובליים, הרי שבתים ג׳ וד׳ אמורים להיות בתי האמריקות, שם מתקבצים טובי השחקנים בעולם כפי שהם באים לידי ביטוי בהשתתפות בביג ליג, הMLB. ואכן 8 מ10 הנבחרות בבתים האלה נמצאות ביבשת אמריקה רבתי, דהיינו אמריקה הצפונית, הדרומית, והאיים הקריביים. מכאן שהחלוקה 4 נבחרות אמריקניות לכל בית לא נשמעת מופרכת, עד שרואים את החלוקה עצמה. בעוד בית ד׳ כולל 3 נבחרות שכל אחת יכולה ללכת עד הסוף, בית ג׳ מורכב משלוש נבחרות דרג ב׳-ג׳ של היבשת, פלוס בריטניה מהמוקדמות, וארה״ב. זה כאילו שיחלקו את גביע המדינה לכל הקבוצות מליגת העל בצד אחד, כל הקבוצות מהליגות הלאומית והארצית בצד שני, וישימו את אלופת המדינה בצד הזה. ואם זה לא מספיק, הרי ששמו את הנבחרת שלנו בצד הלא נכון של החלוקה הזו, אבל על זה נלין כבר בשבוע הבא. כרגע נתמקד בבית ג׳ עצמו שישוחק כולו במגרש היפה של קבוצת אריזונה דיימונדבקס, צ׳ייס פילד.

המגרש עם הגג הנפתח ממוקם בפיניקס, אריזונה (טמפרטורה ממוצעת לחודש מרץ: 26 מעלות צלזיוס), שנמצאת כ350 מטר מעל פני הים, מה שהופך את המגרש לשני מבחינת גובה גיאוגרפי אחרי אצטדיונם של הקולורדו רוקיז. תכולת האצטדיון היא כ48,000 והוא נחשב למגרש ממוצע, משמע אין בו יתרון לחובטים על פני הזורקים או להפך. האטרקציה העיקרית בו היא לא קבוצת הבייסבול המקומית (בעשור האחרון), אלא בריכה המכילה כ35 איש ויושבת ברייט-סנטר פילד. המשחקים בבית יחלו ב11 למרץ 2023 ויסתיימו ב15 למרץ, שני משחקים ביום, הראשון ב12:00 (תשע בערב שעון ישראל) והשני בשבע בערב (ארבע לפנות בוקר שעון ישראל). המנצחת בבית תפגוש את המקום השני בבית ד׳, והמקום השני ישחק נגד מנצחת בית ד׳ במשחקי רבע הגמר שיערכו בפלורידה ב15 ו16 לחודש. אם (וכאשר) ארה״ב תעלה לחצי הגמר, המשחק שלה ישוחק ב16 לחודש, ללא קשר למיקום. מלבד ארה״ב ישחקו בבית נבחרות קנדה, מקסיקו, קולומביה ובריטניה שעלתה מהמוקדמות. נתחיל כהרגלנו במארחת.

צרות של עשירים

אז כאמור, נבחרת ארה״ב. מאזן בWBC של 28 נצחונות, 16 הפסדים, מקום 4 ב2009, מקום ראשון ב2017 מגיעה לא עם ״סגל״, אלא עם לגיון רומי. בעמדת הקצ׳ר למשל מתמודדים קייל היגאשיוקה, הקצ׳ר השני של הניו יורק יאנקיז, ג׳יי טי ריאלמוטו מהפילדלפיה פיליס שנחשב לקצ׳ר ההתקפי אולי הטוב ביותר בליגה, וזה כי המתמודד שלו הוא וויל סמית׳ (לא השחקן) מהלוס אנג׳לס דודג׳רס שהופה! גם הוא בסגל. אז מי יפתח? כנראה יעשו משחק משחק. בבסיס הראשון יש לנו את פיט אלונזו מהניו יורק מטס, מכונת הומראנס עם 146 הומראנס ב4 שנים (ממוצע 46 לעונה) שחבט 131 RBI בעונה האחרונה (מקום ראשון בכל הMLB) רק שמולו נמצא פול גולדשמידט מהסט. לואיס קארדינלס שהוא מכונה בכלל (295 ממוצע חבטות, 315 הומראנס), הוא הMVP הטרי של 2023 בנשיונל ליג, וגם עד 2019 שיחק בצ׳ייס פילד. בבסיס השלישי אין בעיות, כי נולאן ארנדו מהסט. לואיס קארדינלס הוא גם חובט בחסד עליון (289 ממוצע, 209 הומראנס) וגם שחקן הבסיס השלישי הטוב ביותר בעשור האחרון עם 10 כפפות זהב ומתוכן 7 פלטינה. בנוסף יש לנו את ג׳ף מקניל מהניו יורק מטס (ממוצע 307, batting champion 2022) שיריב עם טריי טרנר מהפילדלפיה פיליס (ממוצע חבטות 302, batting champion 2021, ו206 בסיסים גנובים) על הבסיס השני, וטרנר יריב עם טים אנדרסון מהשיקגו וויט סוקס (ממוצע 288) על השורטסטופ, ובובי וויט ג׳וניור מהקנזס סיטי רויאלס שיכול לשחק במקום מי שיקבל חופש. הצילו.

באאוטפילד בכלל פיגוע. מוקי בטס מהלוס אנג׳לס דודג׳רס (ממוצע 293, 213 הומראנס, שתי אליפויות, 6 גולד גלאבס, MVP 2018) וודאי יקבל את צד ימין של האאוטפילד, ועל הצד השמאלי יריבו קייל שווארבר מהפילדלפיה פיליס (199 הומראנס, ממוצא 34 לעונה) עם קייל טאקר מהיוסטון אסטרוז כי בסנטר יעלה ויבוא מייק טראוט (ממוצע 303, 350 הומראנס, OPS 1.002, שלוש פעמים MVP), אולי השחקן הטוב ביותר בעולם היום. כמה טוב? הOPS שלו הוא שמיני בהיסטוריה, הOPS+ חמישי. ככה טוב. ליד כל הטוב הזה הפיצ׳ינג כמעט ונזנח, ובכל זאת, יש שמה לא מעט שמות מעניינים, כולל סבא אדם ווינרייט מהסט. לואיס קארדינלס שמביא ERA 3.38 ב17 שנה במיזורי. עוד ברוטציה מיילס מיקולאס גם כן מהסט. לואיס קארדינלס שרשם ERA 3.70, לאנס לין מהשיקגו וויט סוקס (ERA 3.52), ובריידי זינגר מהקנזס סיטי רויאלס. גם הבולפן לא נשאר יתום ויתמלא בשמות כמו אדם אוטאבינו מהניו יורק מטס, ריאן פרסלי מהיוסטון אסטרוס, קנדל גרייבמן מהשיקגו וויט סוקס, ואחרים. זה לא דרים טים, זה פשוט דרים. ארה״ב מדורגת שלישית בעולם, למרות שלשאר הטורנירים הם שולחים ילדים מהמיינורס, ותסיים במקום הראשון בבית.

צ׳יקיטי בום

אחרי שנרגענו מהאמריקנים, הגיע הזמן להתלהב קצת מהמקסיקנים שמעמידים נבחרת שאם לא החבר׳ה מצפון למקסיקו היתה מועמדת די רצינית להגיע גבוה גבוה בטורניר. מקסיקו, מאזן 7 נצחונות, 11 הפסדים, מקום 6 בWBC של 2006 מיוצגת באופן די מרשים בMLB באופן לא מפתיע. הרבה צעירים מקסיקנים (כמו ממדינות אחרות באזור) מתאמנים מגיל צעיר בביסבול בתקווה לעשות את המעבר לאמריקה ואל החלום האמריקני, שהיום גם שווה הרבה מאוד מליונים. חובבי הענף מכירים את השמות פרננדו ולנזואלה, או בובי אוויה, אבל כפי שיראה הסגל הנוכחי, עדין הרבה מאוד מקסיקנים איכותיים מסתובבים בליגה. נושא שאני חוזר וטוחן הוא הגישה המאוד זורמת של הWBC לגבי שיתוף שחקנים, והנה דוגמה מעניינת, רנדי ארוזרינה, רוקי העונה 2021 ופקטור מאוד חשוב בעליה של הטאמפה ביי רייס לוורלד סירייס ב2020 הוא אמנם אזרח מקסיקני, אבל נולד בקובה ומה שיותר מעניין, שיחק בנבחרת של קובה. ברוב הענפים בעולם זה אומר סטופ, נגעתי באדום, וארוזרינה הופך לשחקן של קובה לדיראון עולם, אבל אצלנו בWBC, הכל הולך. במיוחד שארוזרינה גם ערק מקובה וקיבל אזרחות במקסיקו (כדי שיוכל לחתום כשחקן בינלאומי חופשי כמובן…). וכך ההפסד של קובה יהיה הרווח של מקסיקו וארוזרינה, ממוצע 269 עם 49 הומראנס, ישחק באאוטפילד המקסיקני.

עוד שמות מעניינים שייצגו את הנבחרת המקסיקנית הם אלכס ורדוגו, 286 ממוצע עם 44 הומראנס, שעבר בעסקת בטס (ההוא מלמעלה) מהלוס אנג׳לס דודג׳רס לבוסטון רד סוקס ויחבור לארוזרינה באאוטפילד. הקצ׳ר של הנבחרת יהיה ככל הנראה אוסטין בארנס, שהוא הקצ׳ר של הלוס אנג׳לס דודג׳רס כשויל סמית (גם כן ראה לעיל) לא תופס, וכמובן ראודי (כשמו כן הוא) תלז, שאם קצת שכנוע אולי היה מגיע אלינו אבל הלך על מקסיקו. אבל עיקר האקשן בנבחרת הזו הוא דווקא בפיצ׳ינג, ופה יש כמה יהלומים. למשל חוזה אורקידי (ERA 3.74) מהאלופה הטריה יוסטון אסטרוז, ג׳יובאני גאייגוס מהסט. לואיס קארדינאלס (ERA 3.05), פאטריק סאנדובל מהלוס אנג׳לס איינג׳לס (ERA 3.70), לואיס ססה שעבר מהיאנקיז לרדס, וטאיחואן ווקר, שאחרי צרור פציעות וקריירה שהלכה לשום מקום, מצא והמציא את עצמו מחדש בניו יורק מטס (ERA 3.89) ועכשיו עבר לעשות קופה על חשבון הפילדלפיה פיליס. אבל בעיני היהלום שבכתר הדי נוצץ הזה הוא אחד חוליו אוריאס, מהלוס אנג׳לס דודג׳רס. אוריאס הוא מאלה שעולים וזורקים עד שנגמר למי לזרוק, והתוצאות בהתאם, המאזן שלו, 49-17 עם ERA 2.89 הוא משהו שפחות רואים בימינו, כשסטארטרים יורדים תוך 5 אינינגס. וגם כשהוא נשלח לעבודת ניקוי כלונג-לונג רליבר בפלייאוף, הוא מביא את הסחורה. מקסיקו מדורגת חמישית בעולם ובהחלט תתמודד על המקום השני.

הצפון האמיתי, חזק וחופשי

נבחרת קנדה, מאזן 2 נצחונות, 8 הפסדים, כולל 2 הפסדים כשארחה את הבית ב2009 ומקום 9 ב2006, היא, כפי שניתן להבין, לא נבחרת גדולה. וזה דבר שעל פניו מאוד מפתיע ממדינה שיושבת על הראש של מולדת הבייסבול. יש לזה כמה וכמה סיבות, תרבותית, בייסבול הוא לא משחק קנדי, ובניגוד לשכנה מדרום, תופס את המקום הרביעי אחרי פוטבול, לאקרוס (?!) והרבה הרבה אחרי הספורט הלאומי, הוקי (קרח מן הסתם, קנדים לא מכירים בקיומו של שום הוקי אחר). הפופולריות של הבייסבול היא בעיקר בערים הדרומיות שמצויות קרוב לגבול עם המידל ונורת׳ איסט, טורונטו ומונטריאול (ולונדון אונטאריו, שם נמצא אצטדיון הבייסבול הישן ביותר שעדיין קיים!). וצריך להגיד, גם היותה של קנדה מדינת עולם ראשון ולא שלישי מסייעת לכך שקנדים לא משחקים בספורט שאולי יוציא אותם מעבדות לחירות, אלא במה שהם אוהבים. בעבר היו לקנדים שתי קבוצות בייסבול במייג׳ור ליג, אבל הקריסה המצערת של המונטריאול אקספוז ונדידתם העוד יותר מצערת לוושינגטון די. סי. השאירה את הטורונטו בלו ג׳ייז לבד במערכה. עם זאת, לקנדים סגל סביר פלוס, שכולו מורכב משחקני מיינור וקצת מייג׳ור ליג עם מעט כוכבים, ואחד אוון רוטקי שמשחק ביפן. לנבחרת גם שבעה שחקנים שלא חתומים בשום מועדון, שמפאת גילם אפשר להבין שהם בפועל פרשו מבייסבול פעיל, ומשחקים רק בנבחרת, גימיק מאוד מוכר למי שעוקב אחרי נבחרת ישראל למשל.

נתחיל בפרינג׳, שני שחקנים משתתפים באמריקן אסוסיאשן, שזו עוד ליגה עצמאית, אחד מהם בLincoln Saltdogs (איזה שם) שמלינקולן, נברסקה, והשני בקנזס סיטי מונארכס שזה כבר שם מהפנתיאון, המונרכס נחשבו למועדון הגדול והנחשב של הנגרו ליגס אי אז במאה הקודמת, שהיה קיים משנות העשרים עד לשנות השישים. זה כמובן לא אותו מועדון, אלא מועדון שאימץ את השם לטובת שימור המסורת. באופן אירוני, השחקן היחיד שמשחק בטורונטו בלו ג׳ייס (וגם זה בקושי) הוא דווקא אוטו לופז, שמהשם אפשר להבין שלא נולד בקנדה אלא ברפובליקה הדומיניקנית. עוד שמות מהביג ליג הם טיילר אוניל, לפט פילדר מהסט. לואיס קארדינלס, שחובט 251 עם 69 הומראנס, ומפצה על זה עם שתי גולד גלאבס, וקאל קוואנטריל, פיצ׳ר מהקליבלנד אינדיאנס, שהשיג ERA 3.54 עם 369 סטרייקאאוטס בקריירה הקצרה שלו, וגם פרט פיקנטי, הוא הבן של פול קואנטריל, שהיה פיצ׳ר לא רע בזמנו (סוף שנות ה90 תחילת ה2000) ומשמש כרגע כמאמן הפיצ׳רים בנבחרת, מה שבטח מזכה את קאל בכינוי nepo baby. אבל ה-כוכב ה-גדול של הנבחרת הוא לגמרי פרדי פרימן, שחקן הבסיס הראשון של הלוס אנג׳לס דודג׳רס. העילוי (ממוצע 298, 1903 היטס, 292 הומראנס, OPS 918, אליפות ב2021, MVP ב2020) שהיה הלב, הנשמה והמנהיג של האטלנטה ברייבס הלך מערבה בעונה הקודמת ועד עכשיו לא ברור מי נתן את ההוראה. פרימן מחזיק באזרחות כפולה קנדית-אמריקנית (שני הוריו קנדים), ואו מאהבת המולדת, או מחוסר הרצון לריב על המקום עם גולדשמידט ואלונזו, יהיה האקס פקטור של קנדה, ובאמת השחקן העיקרי שלהם. אם הוא יתן את מה שהוא יכול, הקנדים יכולים לסיים הרבה יותר גבוה ממה שהם אמורים. נבחרת קנדה מדורגת 13 בעולם, והם יתמודדו על המקום השלישי בבית.

למה לא שמים קשים

קולומביה, נצחון אחד ושני הפסדים בWBC היחיד בו השתתפה עד כה ב2017, היא עוד מקרה מעניין שבו מדינה נמצאת במקום הנכון, ועדיין לא הפכה למעצמת בייסבול, כמו למשל השכנה ממזרח, וונצואלה. שחקנים קולומביאנים התחילו להגיע בסוף שנות התשעים, כשהיו אלה אדגר רנטרייה ואורלנדו קבררה שפרצו את הדרך לשאר, ועדיין לא מדובר בנחשול אלא בשמות בודדים, וכמעט כל הקולומביאנים שמשחקים היום בליגה אינם שחקני הרכב ראשון. הסיבה לכך היא כנראה פוליטית, המועדונים האמריקנים לא ממש יכולים (או רוצים) לשים נציגות משלהם בקולומביה כפי שיש ברפובליקה הדומיניקנית או היתה בוונצואלה (ותהיה שוב אחרי שהעניינים שמה יירגעו) ולכן אין מי שייפתח את השחקנים, יעשה סקאוטינג נורמלי וישלוף משם את הכוכבים הגדולים. צריך לזכור שכל מי שמגיע מחוץ לארה״ב חותם כסוכן חופשי בינלאומי, ולא ממש ששים שם בארה״ב להחתים מי שלא מגיע מאזור עם רקורד מוכח. או שפשוט אין שחקנים גדולים בקולומביה, גם יכול להיות. אגב, גם אורלנדו קבררה וגם אדגר רנטריה יהיו בסגל הנבחרת כassistant coaches, האם יש להם תפקיד של ממש או שרצו לתת ריספקט לאגדות המקומיות? לך תדע.

כך או כך, הנבחרת מגיעה עם בעיקר שחקני מיינור ליגס, פלוס תגבור מהליגה המקסיקנית. מהמייג׳ור ליג יש לנו כמה שמות מוכרים יותר או פחות, למשל חוליו טהרן, שהיה סטארטר באטלנטה ברייבס (ERA 3.80) אבל בשנתיים האחרונות חלה נסיגה בקריירה שלו והוא כרגע במיינורס של הפאדרס. עוד שם מעניין הוא אליאס דיאז, שבשנים האחרונות תפקד כקצ׳ר הראשון ברוקיז וכנראה יעשה את זה גם בנבחרת, על חשבון יורגה אלפארו שהספיק בקריירה הקצרה שלו לעבור שלוש קבוצות, כשבמיאמי הוא אכן היה הקצ׳ר הראשון, אבל מאז עבר לפאדרס והוא כיום חתום בבוסטון רד סוקס איפה שקצ׳רים לא חסר. עוד שחקן שירד מגדולתו הוא ג׳יובאני ״ג׳יו״ אורשלה (ממוצע 275) שהיה מאוד מבטיח, אבל לא כל כך קיים והוא עכשיו בלוס אנג׳לס איינג׳לס, קבוצתו החמישית. שמות יותר גדולים הם דונובן סולאנו, ממוצע 278 ועוד אחד שעובר קבוצה כל שנה וחצי משל היה מתכנת בהייטקס, הרולד ראמירז (ממוצע 281, שלוש קבוצות בשלוש שנים), ולקינוח חוזה קינטנה, זורק שזה עתה חתם בניו יורק מטס (וזה עתה חותך מהם לנבחרת, לא יפה). קינטנה, ERA 3.75 ו1,532 סטרייקאאוטס ב11 שנים אמור להוביל את הרוטציה של הקולומביאנים למקום טוב באמצע. קולומביה מדורגת 11 בעולם והם יתמודדו על המקום השלישי.

טוב שבאתם והעיקר ההשתתפות

נפלאות הבייסבול. בכדורגל הוולשים, הסקוטים והצפון אירים מתחרים בנפרד מהאנגלים, בבייסבול פורטו ריקו הם מדינה נפרדת והממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה וצפון אירלנד (השתתפות ראשונה במפעל, עלו מהמוקדמות) תשחק כישות אחת. למזלם. גם ככה הם הלכו על הגימיק שכל תושבי הקולוניות לשעבר בקריביים זכאים לאזרחות אז יש לנו 8 שחקנים מהבהאמאס, אחד מהווירג׳ין איילנד, וכל זה מספיק לשחקן אחד עם קריירה כלשהי במייג׳ור ליג בייסבול. אם כי בגביע העולם הראשון ב1938, בהשתתפות שתי נבחרות, בריטניה וארה״ב, הבריטים הצליחו לנצח את הנבחרת ילדים שהאמריקנים שלחו ולהיות הזוכה הראשונה בטורניר בייסבול בין לאומי אי פעם. לא עזר. מכל השווקים שהMLB מנסה לפרוץ אליהם, השוק הבריטי אולי מפתה מאוד, אבל זה כסף לפח. אנגליה היא מדינת ספורט מהמובילות בעולם, רק לא ספורט אמריקני. הבריטים כמובן חולי כדורגל, ואחריו מאוד אוהבים ראגבי ובוקסינג, ואת המקום של הבייסבול תופס בליבם הקריקט. אבל לא דברים קלי ערך כסיכוי אפסי ירתיעו את לבב קברניטי הבייסבול והשנה ישחקו בלונדון סטדיום בלונדון (אנגליה, לא לונדון אונטריו) הסט. לואיס קארדינלס והשיקגו קאבס למגינת ליבם של אוהדיהן שיאלצו לראות את ה-יריבות שלהם בשעות לא נוחות (או בשידור מוקלט) בטלוויזיה.

והרי כל מי שמכיר קצת את תרבות הספורט באנגליה יתהה מה יעזור אם ישלחו קבוצות מייג׳ור ליג ולא משנה איזה, והרי הילדים בגני המשחקים ובסמטאות לא ישחקו בייסבול גם עוד 100 שנה? כי ככה האמריקנים חושבים. עובדה, המון ילדים משחקים כדורגל בארה״ב, ועדיין בתיכון כולם עוברים לכדורסל/פוטבול/בייסבול כי שמה הכסף. לך תסביר להם שזה לא איך שדברים עובדים באירופה. בזכות כל זה הנבחרת הבריטית היא די מצ׳וקמקת. 11 שחקנים בכלל לא חתומים בשום קבוצה (שכאמור אומר שהם בעצם פרשו ממשחק פעיל ומשחקים רק בנבחרת), אחד משחק בליגה המקסיקנית, 17 משחקים במיינור ליג בA system, שניים בקולג׳ים, וששה בליגות עצמאיות, שזה אומר הKane County Cougars (החיה, לא השני) מהאמריקן אסוסיאיישן; שניים בלונג איילנד דאקס (או שלום!) ואחד בSouthern Maryland Blue Crabs מהליגה האטלנטית; ושניים בfrontier league, בקבוצת הNew Jersey Jackals ובקבוצת הWashington Wild Things (רק מקווה שהזורקים שלהם באו עם המשקפיים). הבנאדם היחיד שאשכרה משחק בביג ליגס, שרגליו דרכו על דשא מייג׳ורי ליותר מחמש דקות הוא טרייס ת׳ומפסון מהלוס אנג׳לס דודג׳רס וגם הוא לא בדיוק שחקן מפתח ששותף ב300 משחקים במשך 6 שנותיו עד כה בליגה. בריטניה מדורגת במקום ה22 בעולם ותנסה לא לסיים על האפס בבית.

במהלך העבודה על הפרוייקט הזה, נרמז לנו פה ושם שאנחנו מגזימים קלות בסיכויים של נבחרת ארה״ב לאכול את הטורניר הזה משל הם ברתולו קולון והטורניר הוא צ׳יזבורגר. אז צריך להגיד, לא הכל בנבחרת האמריקנית חד משמעי לטובתם. הפיצ׳ינג של מקסיקו מעולה, ובבית ד׳ יש שתי נבחרות עם סגל שיש יגידו שהוא לא פחות טוב מזה של האמריקנים, וצריך להזכיר שהנבחרות שאינן אמריקה גם צפויות להלחם יותר כדי להראות ל״הם״ מי פה הבעלבית האמיתי. אבל מנגד, זה בייסבול, לא פוטבול. כמה כבר אפשר ״להלחם״ כשאתה מנסה לחבוט בכדור שעף אליך במהירות 90 מייל בשעה? הומראן ליציע השני אף שחקן לא יתפוס גם הכי חדור מוטיבציה. מצד שלישי, זה גם אומר שאף נבחרת פה לא חסינה מהפסדים, וכשמשחקים 4 משחקים ועוד שלושה, הסיכוי לחטוף מנחוס גומר טורניר הוא גבוה (וגם הסיכוי שאיזה קנדה פתאום תפתיע). העניין הוא, שאם מסתכלים ״על הנייר״ על ההרכבים, קשה שלא לראות את האמריקנים והמקסיקנים לא מגיעים לשלב הבא, והאמריקנים גם ממשיכים הלאה. בשבוע הבא נסקור את הבית האחרון שנותר לנו, בית המוות הלא הוא בית ד׳, נתן את הכבוד לנבחרת שתייצג את ישראל, ויאללה, פליי בול!