הצעירים ביניכם כנראה לא יודעים, והזקנים אולי לא זוכרים אבל פעם היתה קבוצת פלייאוף בשם הניו יורק ניקס. בשנות התשעים היתה זו קבוצה קסומה שבעיקר הרביצה המון, הכשרון ההתקפי שלה התרכז בסנטר טוב מאד (אבל לא באמת ברמה הכי גבוהה), וסקנד גארד התקפי תורן או שניים (החל בג'ון סטארקס וכלה באלן יוסטון או לטרל ספריוול), אבל מה שבאמת אפיין את הקבוצות ההן של הניקס בשנות התשעים – הוא משהו שכבר לא קיים היום – הפאוור פורוורד המרביץ. צ'רלס אוקלי הוא האבא והאמא של כולם, אבל הוא לא היחיד. היה גם צ'רלס סמית', אנתוני מייסון, קורט תומאס, לארי ג'ונסון, מרקוס קמבי ואחרים. הניקס של שנות התשעים היו הקבוצה הכי קשוחה בליגה, גם אם קצת לוזרית ואנדר אצ'יברית.

אבל בתחרות על הקבוצה השניה בטיבה במזרח בשנות התשעים היתה עוד קבוצה – אינדיאנה פייסרס, שגם היא הציבה גבוהים מרביצים. בעיקר ה"אחים" (לא באמת) דייויס, אנטוניו ודייל, אבל גם דריק מקי ומאליק סילי. גם הפייסרס הציגו בהתקפה בעיקר סנטר וסקנד גארד, רק שבניגוד לניקס, האיש העיקרי היה השחקן הראשון שהיה האהוב עליי בעולם – רג'י מילר, ואילו הסנטר ההולנדי ריק סמיתס היה רק מס' 2.

או במילים אחרות – אלו היו שתי קבוצות דומות, עם יתרון כשרון קל לאורך השנים לניקס, אבל יתרון ביצים קל לאורך השנים לרג'י מילר ולפייסרס. כפי שתראו עוד מעט:

אציין רק שלמרות שבעיניי, פרט לשיקגו, אלו היו שתי הקבוצות החשובות והדומיננטיות במזרח. הן הפסידו רק פעם אחת כל אחת לשיקגו בגמר המזרח.

קצת סיכומי מספרים על פני כל הסדרות.

ניקס				פייסרס
שחקן	מס' סדרות	ממוצעים		שחקן	מס' סדרות	ממוצעים
פ. יואינג	6 (אבל היה פצוע חלקית בשתיים האחרונות)	17.8 נק', 8.7 ריב'		ר. מילר	6	23.5 נק'
צ. אוקלי	4	11.4 נק', 9.4 ריב'		ר. סמיתס	6	17.1 נק', 5.6 ריב'
ג. סטארקס	4	16.2 נק', 4.5 אס'		דייל דייויס	6	7.2 נק', 9.2 ריב'.
א. יוסטון	3	19 נק'		ד. מקי (אבל בהחלט דעך בסדרות האחרונות)	5	5.8 נק', 3.9 ריב'
ל. ג'ונסון	3	14.8 נק', 5 ריב'		א. דייויס	4	8.1 נק', 6.5 ריב'
א. מייסון	3	10.9 נק', 6.9 ריב'		מ. ג'קסון	4	9.5 נק', 5 ריב', 7.3 אס'
ל. ספריוול	2	18.7 נק'		ג'. רוז	3	12.6 נק'

מאזן בפלייאוף בשנים הרלוונטיות – 3:3

יואינג

סטארקס

אוקלי

מאזן בפלייאוף בשנים הרלוונטיות – 3:3

_{מאזן בעונה הרגילה באותה תקופה – 10-20 לניקס… אבל ככה זה כשקבוצה אחת היא ממש טובה, אבל הקבוצה השניה היא פאקינג קלאץ'}

מפגש ראשון 1992/1993', סיבוב ראשון – הניקס (60-22, מקום ראשון במזרח) – הפייסרס (41-41, כנראה מקום שמיני) 1:3

המפגש הראשון היה בין הקבוצה עם המאזן הטוב במזרח (כי שיקגו לא לחצה על הגז בעונה הרגילה), בעונת שיא של יואינג, סטארקס, מייסון וסמית, מול קבוצה שכבר ארבע שנים רצופות מסיימת עם בדיוק 40-42 נצחונות ומפסידה בסיבוב הראשון בפלייאוף. זה לא היה שונה הפעם כשהניקס ניצחו גם כאן בקלות יחסית את הקבוצה של מילר, סמית'ס וגם דטלף שרמפף המצוין, לפני שעבר לסיאטל. פרט למשחק השלישי בסדרה, בו מילר (36 נק') חבר לגרמני ולהולנדי ל-90 נקודות משותפות במשחק שבו הם הביסו את הניקס, בשאר הסדרה היה זה הגריינד של הניקס עם ידו על העליונה בסדרה שלא באמת הוטלה בספק. יואינג הוביל עם 24 נק' ו-11 ריבאונדים את קלעי הסדרה, כשהוא מוביל לא פחות משישה ניקסים שקלעו ממוצע דאבל פיגר, סטארקס עשה ממוצע של 18, דוק ריברס הרבה לפני ימיו כמאמן קלע 15 בארבעה משחקים, וגם מייסון, אוקלי וצ'רלס סמית' עשו את שלהם.

הבעיה המרכזית היא שאם בצד של הניקס היו שישה שחקנים תורמים, בצד של הפייסרס היו רק שלושה וחצי. השלושה תרמו ועוד איך – כשמילר (31.5 נק'), חובר להולנדי ולגרמני וקולעים ביחד 76 נקודות למשחק. כשאולי שרמפף הגדיל במיוחד לעשות בתור פוינט פורוורד של ממש. הבעיה היא שאולי אפשר להזכיר גם את פלמינג בתור סוג של עזרה, וחוץ ממנו יוק.

וכידוע לכולכם, 6 זה יותר מ-4.

מעקב – ניקס 1 – פייסרס 0

ראיון באמת נפלא וקצר עם סם מיצ'ל:

מפגש מס' 2, 93/94, גמר מזרח – ניו יורק ניקס (25-57, מקום 2 במזרח, אבל עם אותו מאזן של אטלנטה במקום הראשון) – אינדיאנה פייסרס (35-47, מקום חמישי במזרח) 3:4

הפייסרס עשו לא מעט שינויים בשביל להיחלץ מהבינוניות של חצי העשור הקודם שלה. אנטוניו דייויס שהתחיל את הקריירה המאד חביבה שלו (האיש היה אשכרה אולסטאר פעם אחת) באירופה הגיע, ושרמפף, פנומן אמנם, אבל שחקן הגנה סביר בלבד הוחלף עבור הקשיחות של דריק מקי בטרייד עם סיאטל. השינוי הגדול השני הגיע בעמדת המאמן כשלארי בראון שאשכרה הפך את בדיחת הליגה, הקליפרס לקבוצה סבירה וסבירה הגיע בשביל להטמיע קשיחות בקבוצת הצווארון הכחול, ואת זה בדיוק הוא עשה כשהפייסרס נתנו את העונה הטובה שלהם מזה המון זמן, וגם הביסו את שאקיל בסיבוב הראשון ואת מובילת המזרח המוזרה בהיסטוריה -אטלנטה בסיבוב השני.

הניקס לעומתם, היו פחות או יותר אותה קבוצה (פלוס דרק הארפר), וגם הפעם זה הספיק להם לניצחון אבל הרבה הרבה יותר בקושי, בסדרה פנתיאונית לגמרי – זאת שכוללת את החניקה המפורסמת של מילר (שבדיעבד סימנה את הסוף של הפייסרס, והיתה, בסופו של דבר, טעות).

תכל'ס ,הסדרה הזאת שהיתה אולי הראשונה שקבעה את יריבות הדם בין שתי הקבוצות, התחילה מאותו מקום בו הסתיימה הסדרה הקודמת, שני נצחונות קשים יחסית בהובלת הגבוהים הקשוחים יואינג את אוקלי, והניקס מובילים 0-2. רק שאז הגיע הקאמבק מהסרטים בסדרה שרשומה כנראה בעיקר על שמו של רג'י מילר (שקלע רק 14 במשחק הראשון) – במשחק השלישי, מקי והדייויסים חנקו את החיים של יואינג שסיים את המשחק עם נקודה אחת (0-10 מהשדה) בתבוסה ניינטיזית אופיינית 68-88. במשחק הבא יואינג אמנם חזר לעצמו, אבל מילר חזר לעצמו עוד יותר, וביחד עם סמיתס ניצח משחק צמוד למדי. המשחק החמישי סיכם את הקמאבק הנפלא של מילר, ובעיקר את תנועת החניקה ההו-כה מפורסמת (אולי התמונה האהובה עליי בהיסטורית הכדורסל) רג'י מילר באחד ממשחקים הגדולים קלע 6-11 מהשלוש בדרך ל 39 נקודות, וניצחון אדיר שנתן 2-3 לפייסרס בסדרה. אבל בדיעבד, זה היה הסוף של הקבוצה – כשבמשחק השישי, שגם בו מילר נתן הצגה, החטאת עונשין שלו עם דקה וקצת לסיום, נתנה לניקס לקלוע את שבע הנקודות האחרונות של המשחק אחרי שוויון 91, ובמשחק השביעי למרות עוד משחק טוב של מילר (25 נקודות) ולמרות שהפייסרס כבר הובילו ב-12 נקודות ברבע השלישי, היו אלו יואינג והניקס שיצאו, שוב, עם ידם על העליונה.

יואינג הוביל את קלעי הניקס עם 22 ו-11 בממוצע. אוקלי שהוריד המון ריבאונדים וסטארקס קלעו 14 כ"א. וגם דרק הארפר שהגיע באמצע העונה מדאלאס, ואנתוני מייסון תרמו. בצד השני, כאמור, מילר בסדרה ענקית קלע 24 בממוצע (כשבמשחקים שמסתיימים עם 80 נקודות וקצת, זה המון), סמית'ס הוסיף 16, ושלישיית הפאוורים, מקי, והדייויסים נתנו ביחד 24 נק' ו-21 ריבאונדים בממוצע.

מעקב: ניקס 2 – פייסרס 0

מפגש מס' 3 -94/95 – סיבוב שני, ניו יורק ניקס (27-55, מקום 2 במזרח – אינדיאנה פייסרס (30-52, מקום 3 במזרח) 4:3

תראו, בדברי ימי הליגה, אפשר לדבר על על היריבות הזאת בתור אחת הגדולות בהיסטוריה, אבל אין ספק שהסדרה הזאת והסדרה הקודמת היו השיא והתמצית. שתי סדרות של משחקי 7, חניקה אחת בסדרה הקודמת, ו-8 הנקודות הכי מפורסמות בהיסטוריה של הכדורסל בסדרה הזאת.

האמת היא שכבר כתבתי על הסדרה הזאת כאן:

אז מי שרוצה לקרוא יותר בפרוטרוט מוזמן ללכת לשם, אבל בקצרה, משחק מס' 1 הוא זה שבו רג'י מילר קלע את 8 הנקודות האחרונות של המשחק ב-17 שניות. הפייסרס גם נטלו יתרון מהיר 1-3 בסדרה כולה, לפני שפט יואינג קלע פאקינג סל ניצחון מדהים במשחק החמישי, והשווה את הסדרה גם בשישי לפני שרג'י מילר סגר עניין במשחק שביעי צמוד ומצוין.

הקבוצות אגב, לא באמת השתנו מהשנה הקודמת. הניקס היו אותם הניקס בדיוק, בעונה שהראתה קצת עייפות חומר למען האמת (ואכן, אחר כך, הניקס התחילו לרפרש את הרוסטר). כלומר, אותו יואינג, אותו סטארקס, אותו אוקלי ומייסון וסמית', הארפר, יוברט דייויס ודוק ריברס). הפייסרס היו כמעט אותה פייסרס, אבל כאמור גם קצת צעירים יותר, וגם הם הביאו את האקס פוינט גארד של הניקס -רק ג'קסון שבהחלט היה שינוי מרענן אחרי שנים עם פוינט גארדים בינוניים ומטה (כן, ורן פלמינג, אני מסתכל עליך).

לא יודע אם צריך לכתוב יותר. ספייק לי, רג'י מילר, 8 שניות, קלאץ', איזו סדרה ענקית. רג'י מילר וריק סמיתס קלעו בדיוק 22.6 נקודות כל אחד, דרק מקי הוסיף 11.6 משלו, התאומים דייויס ומרק ג'קסון היו התורמים העיקריים הנוספים. מנגד, יואינג הוביל אבל רק עם 19+9, סטארקס קלע 17, אוקלי דרך הרפר ומייסון ועד צ'רלס סמית' קלעו 14, 13, 10 ו-9.5 נקודות. לכאורה, גם הפעם היו כאן ארבעה מול שישה , אבל הפעם, התוצאה היתה הפוכה מאשר בפעם הקודמת.

מעקב: ניקס 2 – פייסרס 1

מפגש מס' 4 97/98 -סיבוב שני, ניו יורק ניקס (43-39, מקום 7 במזרח – אינדיאנה פייסרס (24-58, מקום 2 במזרח) 4:1

במשך השנתיים הקודמות, אינדיאנה והניקס סוף סוף לא נפגשו. אינדיאנה עשתה בזמן הזה, הפסד בסיבוב הראשון ואז אי העפלה לפלייאוף, ואילו הניקס המשיכו להיות קבוצת צמרת יחסית והפסידו פעמיים בסיבוב השני.

באינדיאנה לא הרבה מדי השתנה. רג'י מילר, ריק סמיתס, הדייויסים, דריק מקי ומרק ג'קסון עדיין שלטו אבל אליהם הצטרפו אחד זקן זקן – כריס מאלין שאחרי שיאו, ואחד צעיר צעיר – ג'יילן רוז שלפני שיאו, כשמאחורי הקווים לארי ב(ירד) החליף את לארי ב(ראון). הניקס השתנו יותר. אמנם יואינג, אוקלי וסטארקס עדיין שם, אבל עם 101 שנים משותפות הם כבר לא היו צעירים כל כך. חברו אליהם לארי ג'ונסון, שנדמה לי שהוא השחקן שנמצא בדיוק על הממוצע של כל הזמנים של הבחירה הראשונה בדראפט, אלן יוסטון והג'אמפ שוט המדהים, ובגדול זהו. אה, נכון. פט ריילי הכל יכול כבר לא שם, ג'ף גאנדי הפרשן הבלתי נגמר כן.

אז אם המפגש הראשון בין שתי הקבוצות, עוד ב-92 הסתיים בניצחון ברור לניקס, הפעם היה זה ניצחון ברור לפייסרס שלא התקשו במיוחד. כשלמעשה, פרט למשחק מס' 4, בו רג'י מילר קלע 38 נקודות בדרך ליתרון 1-3 בסדרה, קשה לדבר על תצוגות גדולות מדי במשך הסדרה הבינונית והמנומנמת הזאת.

רג'י מילר בשיאו, קלע כמעט 25 למשחק. סמית'ס הוסיף 17 משלו. מאלין, מרק ג'קסון וא. דייויס הוסיפו כעשירייה כל אחד. מנגד, יואינג בן ה-35 נראה כך וקלע רק 14 עם 8 ריבאונדים בסדרה. מי שהוביל היה יוסטון (שקלע 33 במשחק האחרון בסדרה) עם 19 בממוצע. סטארקס שנתן סדרה טובה מהמצופה ולארי ג'ונסון הוסיף 16 ו-15 בהתאמה. וכך או כך, לא הסדרה הזאת ולא הסדרה הראשונה משנת 93 היו הסדרות שייזכרו מהמצ' אפ המופלא הזה.

מעקב: ניקס 2 – פייסרס 2

מפגש מס' 5 98/99 -גמר מזרח, ניו יורק ניקס (23-27, מקום 8 במזרח בעונה מקוצרת – אינדיאנה פייסרס (27-33, מקום 3 במזרח, אם כי בתיקו עם המקומות 1-2 במאזן) 2:4

על העונה הזאת של הניקס, זאת שבה היא באה מהמקום השמיני, איבדה את יואינג לפציעה בפלייאוף, ובכל זאת עשתה גמר ליגה (ואז קצת בושות מול האליפות הראשונה של הספרס, והאליפות הראשונה פוסט עידן ג'ורדן בכלל) דיברו לא מעט. אני רוצה לדבר על לטרל ספריוול, הד קייס, שחקן שהרביץ למאמן שלו פי.ג'יי קרלסימו, ושחקן שהפסיד מיליונים בגלל היובריס, אבל גם אובר אצ'יבר שבעונתו הראשונה בניקס סחב אותם לגמר מזרח, ובעונתו הראשונה בוולבס, עשה את אותו הדבר, רק במערב.

אינדיאנה כרגיל, השתנתה מעט מאד, אולי השינוי העיקרי היה בכך שכריס מאלין נעשה קצת פחות טוב, וג'יילן רוז נעשה קצת יותר טוב. הניקס לעומת זאת, לראשונה בלי סטארקס (שהוטרד עבור ספרייל) ואוקלי (שהוטרד עבור קמבי), השאירו רק את יואינג כשריד האחרון לקבוצה המקורית ששיחקה מול הפייסרס. שחקן נוסף חשוב שהצטרף ועיבה את קו הפנים היה קורט תומאס שחתם כפרי אייג'נט.

במשחק הראשון, ריצת 3-11 בזכות קליעות עונשין, נתנה את המשחק לניקס. במשחק השני, הפייסרס השוו אחרי שכמעט איבדו יתרון מבטיח, אבל מה שהיה חשוב הרבה יותר זה שג'יילן רוז רב עם פטריק יואינג, ואז פטריק יואינג נפצע וסיים את הפלייאוף כולו, מה שהפך את כל הסיפור של הניקס בפלייאוף 99 ליותר הירואי ואגדי.

המשחק השלישי היה אולי הטוב ביותר בסדרה, כשלארי ג'ונסון עם שלשה ופאול (מהלך של 4 נקודות) עושה בקלאץ' את אחד הסלים היותר מפורסמים ביריבות הזאת, ומסיים את המשחק עם 26 נק', ו-8 ריב' כשהוא בהחלט קובע טון של ממש.

במשחק הבא נדמה היה שלאינדיאנה נמאס, וצמד הפורוורדים רוז את מאלין כותשים את הניקס בשביל להחזיר את יתרון הביתיות הביתה. רק שמשם זה היה רק הניקס שניצחה את המשחק החמישי בזכות ספריוול וקמבי ואת השישי בזכות יוסטון וספריוול, בדרך לגמר נ.ב.א שנגמר באסון עבור הניקס, אבל עדיין – מדורגת 8 שעושה גמר. מדהים.

יוסטון הוביל את קלעי הניקס בסדרה עם 19, ספריוול קלע 18, ג'ונסון הוסיף 16.5, וקמבי בסדרה מעולה עשה 14 עם 11 ריבאונדים ו-2 חסימות. פטריק יואינג בשני משחקים קלע 13 למשחק. בפייסרס, כולם למען האמת התקשו, כולל רג'י מילר שהסתפק ב 16 נק' למשחק ב 36% מהשדה. הדייויסים, רוז, מאלין, מרק ג'קסון וסמית' ניסו לעזור (וכולם קלעו בין 9-12 נקודות למשחק) אבל זה לא באמת הספיק. זה היה הפלייאוף של הניקס, מה לעשות.

מעקב: ניקס 3 – פייסרס 2

מפגש מס' 6 ואחרון 99/00 -גמר מזרח, ניו יורק ניקס (32-50 מקום 3 במזרח – אינדיאנה פייסרס (26-56, מקום 1 במזרח, 4:2

עונה אחרי שהניקס ניצחו את הפייסרס בשביל לעשות גמר ליגה והפסד מול הספרס, היו אלו הפייסרס שניצחו את הניקס בקרב צמרת של ממש בשביל לעשות גמר ליגה והפסד (אם כי מרענן בסדרת גמר מאד כיפית) ללייקרס. בסופו של דבר, היה זה רג'י וידו על העליונה. בגדול, הניקס לא השתנה מהעונה הקודמת, ואילו הפייסרס השתנו מעט, בעיקר בגלל שהיתה זאת העונה הראשונה שבה ג'יילן רוז הפך להיות סוג של סופרסטאר, וארגיואבלי השחקן הכי טוב של הפייסרס לצד ואולי אפילו קצת לפני רג'י מילר. חוץ מזה, אוסטין קרושר הפך להיות שחקן רציני בעונה הזאת, ואפילו אל הרינגטון, כבר לא רוקי, הראה ניצוצות. מצד שני, אנטוניו דייויס הותיק וכריס מאלין העוד יותר ותיק עזבו.

אז שוב רג'י, שוב יואינג, שוב ספייק לי. אבל בפעם האחרונה ניצחון למילר ולפייסרס.

אחרי ניצחון קל במשחק הראשון, היתה זאת רשלנות רצינית של הניקס בקרב על הריבאונד מזריקת עונשין של דייל דייויס, שלקח את הריבאונד של עצמו לדאנק הכי קל בהיסטוריה של משחקי הגמר במשחק מס' 2, של ג'יילן רוז

הניקס חזרו לעניינים והשוו את התוצאה ל 2:2 בשני משחקים קשים וצמודים. כאשר במשחק השלישי 22 נקודות של רוז ברבע האחרון (מתוך 26 בסל הכל) לא הספיקו להחזיר את אינדיאנה שרצה אחרי הניקס לאורך כל המשחק שבו יוסטון וספריוול המטירו 60 נקודות משותפות, ואילו במשחק מס' 4 היה זה דווקא טרוויס בסט שניסה להחזיר את אינדיאנה לעניינים אבל לא הספיק.

לא שזה משנה, הפייסרס המשיכו להיות דומיננטיים לחלוטין, ניצחו את המשחק החמישי בקלות יחסית ובמשחק חייו של טרוויס בסט (24 נקודות) ואז חזרו למדיסון סקוור גארדן בשביל לסגור עניין בעוד משחק היסטורי כשמי אם לא רג'י מילר עם 5 מ-7 מהשלוש, ו-34 נקודות בסך הכל, אומר שלום בפעם האחרונה ליואינג ושות'. בתחילת הרבע האחרון, הניקס עוד הובילו במעט, אבל רבע אחרון של 15-31 לטובת ההיקים כשמילר קולע ברבע הזה שלוש שלשות ו-17 נקודות בסך הכל. how fitting עבורו לסגור את היריבות בין המועדונים במשחק כה עצום שלו.

מעקב: ניקס 3 – פייסרס 3

דברי סיכום:

זאת לא היריבות הגדולה מכולן, זאת כנראה שמורה לסלטיקס וללייקרס של שנות השמונים. אבל לפחות מאז שאני צופה בכדורסל, כלומר, החל בתחילת שנות התשעים, אני לא זוכר יריבות עם כל כך הרבה דם רע, אמוציות ורגעים היסטוריים. ג'ק ניקולסון אולי חשוב מספייק לי, אבל לספייק לי היתה משמעות של ממש ביריבות הזאת, ובעיקר ביחסים בינו לבין רג'י מילר. היתה זאת יריבות שעשתה מיתוס בצד אחד (מילר) ולמעשה שברה כמה מיתוסים בצד השני (יואינג?) ועם זאת, היתה זאת יריבות בין שתי קבוצות קשוחות באמת. ולזה בדיוק מתכוונים כשמדברים על המזרח של פעם בערגה.

נשארו עדיין כמה כתבות פנויות בפרויקט. ניתן להירשם כאן:

https://docs.google.com/spreadsheets/d/1aU7LZR6nTGf4NBIybvZBwbGWmRn1_z5TQQ1gwY2wJZg/edit?usp=sharing