"אה רג'י"

"אה מיקי, מה קורה?"

"אתה עושה לי בעיות רג'י, זה מה שקורה"

"ברור נו, לכולם אני עושה בעיות – לסלטיקס, לבולס, לפיסטונס, ולאלה, איך קוראים להם, מהמדיסון סקוויר גארדן?"

"(הניקס), רג'י, (הניקס)"

"בדיוק. אבל בוא תגיד לי מה בעצם הבעיה, נראה איך אפשר לעזור"

"לא הצלחתי לדחוף אתכם באף הקבצה. מתוך 30 קבוצות, 28 נכנסו לטבלה, ו-23 נכנסו למחקר. 21 קבוצות הצלחתי לקבץ בהקבצות. הספרס והלייקרס (!), ואפילו הסלטיקס והלייקרס (!!), מצליחות לגור ביחד באותה הקבצה, אבל אינדיאנה, הכבשה השחורה/צהובה של הליגה, מתעקשת לקבל הקבצה משל עצמה???"

"למה בעצם לא לדחוף אותנו להקבצת הכוכב הבודד? – 'רג'י מילר וחברים נגד שאר העולם' כזה? מה הבעיה?"

"זו אכן הייתה התוכנית המקורית שלי, ואפשר היה לעשות זאת, אולי, בין 1994 ל-2000, אבל בקבוצה של 2004 כבר לא היית כוכב בודד ואפילו לא מוביל, ובקבוצה של 2013-2014 אצל ווגל, עם כל הכבוד לפול ג'ורג' הצעיר ולדייויד ווסט, לא ממש היה כוכב בודד. בקיצור אתם פשוט קבוצה, ולא רק 'רג'י מילר וחברים נגד שאר העולם'".

"אז רק לוודא שהבנתי – אתה מתקשר אלי, מתלונן שאני לא מספיק דומיננטי ועוד מצפה לעזרה?? – שתחנק…"

View post on imgur.com

בפרק הקודם סיימנו את סקירת אימפריות הכוכב הבודד בדאלאס מאבריקס של דירק נוביצקי הגדול.

בפרק זה, כמתואר דלעיל, נעסוק בקבוצה מיוחדת, שלא ממש מרגישה נוח עם הגדרות, תחת קטגוריות ובתוך תבניות, ולכן זכתה בהקבצה משלה – האינדיאנה פייסרס.

View post on imgur.com

View post on imgur.com

פרקים 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15

המעבר לנ.ב.א

הפייסרס נוסדו ב-1967, כחלק מהא.ב.א, ואף היו המועדון המצליח ביותר בליגה זו בתשע שנות קיומה, אבל לאחר המעבר לנ.ב.א בילו שנים ארוכות בתחתית הליגה. למעשה, בעשור הראשון שלה בנ.ב.א הקבוצה עלתה לפלייאוף רק פעם אחת, ונדרשה לח"י שנים על מנת לעבור את הסיבוב הראשון…

ניתן לייחס את התוצאות העגומות האלו למספר גורמים ובהם – קשיים כלכליים ניכרים של הקבוצה, בין השאר כתוצאה מכך שנדרשה לשלם סכום משמעותי על מנת להצטרף לליגה; מיקום שיש אטרקטיבי ממנו; וכנראה גם קמצוץ של החלטות שגויות בכל הקשור לבחירת שחקנים בדראפט וביצוע טריידים.

כך למשל בבחירה ה-2 בדראפט 1985 בחרה אינדיאנה את ויימן טיסדייל (לא זכרתי אותו, שוב תודה גלעד), בזמן שהיא משאירה על הלוח את קסבייר מקדניאל (4), כריס מאלין (7), דטלף שרמפף (8), צ'ארלס אוקלי (9), קארל מאלון (13), ג'ו דומארס (18), איי.סי גרין (23), וטרי פורטר (24). ממש לא נעים.

הבחירה ברג'י מילר

התפנית במסלולה של אינדיאנה החלה ב-1987, לאחר שהודחה בסיבוב הראשון בידי אטלנטה של דומיניק ווילקינס, ספאד ווב, דוק ריברס וקווין ויליס בן ה-24 (נשמע קצת לא אמין, אבל מתברר שאפילו קווין וויליס היה פעם צעיר).

בבחירה ה-11 בדראפט 1987 בחרה אינדיאנה את רג'ינלד ויין מילר, שרוך צלף מ-UCLA. אמנם מילר נבחר "רק" שלישי ברידראפט (תודה ג'פוסטר10), אבל זה דראפט עם צמרת הול-אופ-פיימרית, ולנוכח איך שהדברים התגלגלו קשה לי להאמין שאינדיאנה מתחרטת על הבחירה שלה.

הרוקי שיחק הרבה (22 דק' למשחק, 82 משחקים בעונה הסדירה) ולא רע בכלל – 10 נק' למשחק באחוז האפקטיבי הגבוה ביותר בקבוצה, גם בזכות 35.5% מעבר לקשת, בקצת יותר משני ניסיונות מהטווח למשחק. למה צלף כמו רג'י זורק רק פעמיים במשחק משלוש? ובכן חברים, השנה, כאמור, היא 1988, ואינדיאנה כולה השליכה את הכדור מהטווח רק כ-6 פעמים בממוצע למשחק… כלומר הרוקי החצוף זרק כשליש מכלל הזריקות של הקבוצה מהטווח… מזלו שגם הצליח לקלוע, אז כנראה שהמאמן ושאר השחקנים סלחו לו על כך… כך או כך הקבוצה אינה מגיעה לפלייאוף.

View post on imgur.com

בקיץ 1988 בבחירה ה-2 אינדיאנה בוחרת בריק סמיתס, בדיוק במקום שבו נבחר ברידראפט 33 שנה מאוחר יותר (תודה רבה אבי), ובמהלך העונה דטלף שרמפף מגיע בטרייד מדאלאס. השלישיה של מילר-סמיתס-שרמפף משתפרת עם השנים, אבל שאר הסגל, למעט צ'אק פרסון ו-וורן פלמינג, לא תורם יותר מדי, כך שהיא חוזרת לפלייאוף רק ב-1990, ומודחת בסיבוב הראשון מול הפיסטונס.

בקיץ 1990 אנטוניו דייויס נבחר בבחירה ה-45, אבל יצטרף לקבוצה רק ב-1994 אחרי טיול קצר באירופה. בעונת 1991 הפייסרס מגיעים למאזן חצוי, מקום שביעי במזרח, ומודחים בסיבוב הראשון 3-2 על ידי הסלטיקס. בשנה העוקבת, סיפור דומה להפליא – בקיץ 1991 שוב דייויס, הפעם דייל, נבחר בבחירה ה-13, ובעונת 1992 שוב מקום שביעי במזרח, ושוב הדחה בסיבוב הראשון בידי הסלטיקס.

בקיץ 1992 צ'אק פרסון ומייקל ויליאמס עוברים בטרייד למיניסוטה עבור סם מיטשל ו"פו" (כמו פו הדוב) ריצ'ארדסון, אבל התוצאה אינה שונה משמעותית, כשעונת 1993 מסתיימת במקום השמיני במזרח, ושוב הדחה בסיבוב הראשון, והפעם, לראשונה ולא לאחרונה, בידי הניקס.

בקיץ 1993 שינויים בסגל – דטלף שרמפף עובר לסיאטל עבור דריק מקי, אנטוניו דייויס הצעיר מצטרף, וכמוהו גם ביירון סקוט בן ה-32 בוגר הלייקרס – וגם על הקווים, בוב היל מוחלף על ידי לארי בראון.

הידעת? בבחירה ה-146 בדראפט 1982 בחרה אינדיאנה את מיודענו בראד ליף, אך הוא מעולם לא שיחק בקבוצה או בנ.ב.א. בנו, טי.ג'יי ליף, נבחר גם הוא על ידי אינדיאנה בבחירה ה-18 ב-2017, התעלה על אביו, ושיחק 3 שנים בקבוצה.

האשכול הראשון

עונת 1994 מסתיימת במקום החמישי במזרח, ומיטב פרשנינו וודאי חוזים לפייסרס הפסד חמישי רצוף בסיבוב הראשון, אבל הפעם הדברים מתחילים להסתדר, והפייסרס מנצחים בסיבוב הראשון, לראשונה מאז הצטרפו לנ.ב.א, את אורלנדו של שאקיל ופני בתוצאה 3-0. רג'י קולע 29 נק' ב-38 דק' למשחק, ורק 7 שלשות במהלך הסדרה… ומוסיף 2.3 חט' למשחק (הזרועות הארוכות של הדחליל ידעו לא רק לקלוע). ריק סמיתס בן ה-27 מציג 16 נק', 5 ריב', 3 אס' ו-1.3 חט' למשחק, בהשוואה ל-20 נק', 13 ריב', 2 אס' ו-0.7 חט' למשחק של שאקיל בן ה-21. יפה.

בסיבוב השני, הפלא ופלא, שוב ניצחון, והפעם על אטלנטה של דני מאנינג וקווין וויליס (כבר בן 31. ידעתי שהאנומליה הזו, של גיל צעיר, לא תישאר אצל וויליס לאורך זמן). רג'י רגוע יחסית, עם פחות מ-20 נק', וסמיתס עם 15, אבל מקי, סקוט, וורקמן ואנטוניו דייויס, עם 11-9 נק' כל אחד, מראים את מה שלא כל כך הצלחתי להסביר לרג'י בראשית הפוסט – אינדיאנה היא ק-ב-ו-צ-ה. והקבוצה הזו מעפילה לגמר האזורי לראשונה בתולדותיה, ופותחת אשכול שימשך לא פחות משבע עונות.

ק-ב-ו-צ-ה. אינדיאנה

בגמר האזורי ממתינים, כמובן, הניקס. במשחק החמישי, במדיסון סקוויר גארדן, כשהתוצאה בסדרה היא 2-2, הפייסרס נקלעים לפיגור 15 ברבע הרביעי, אבל ברבע האחרון לבדו רג'י קולע 25 נק', כולל חמש שלשות, תוך כדי שיחה ערה עם ספייק לי, והפייסרס עולים ל3-2. דווקא הניקס, בסופו של דבר, ניצחו בשני המשחקים הבאים ועלו לפיינלז, אבל התצוגה ה"סטף קרי-ת" הזו נכנסה להיסטוריה.

בקיץ 1994 מארק ג'קסון מצטרף, והעונה הסדירה של 1995 מסתיימת במקום השלישי במזרח. שוב ניצחון בסיבוב ראשון על ההוקס, ובסיבוב השני פגישה נוספת עם הניקס. במשחק הראשון, במדיסון סקוויר גארדן, הפייסרס בפיגור 6 נק' 16 שניות לסיום, אבל רג'י קולע 8 נק' ב-9 שניות, ואינדי מנצחת…

הפייסרס מצליחים סוף סוף להדיח את הניקס בשבעה משחקים קשים, וחוזרים לגמר המזרח, אבל שם שוב מחכים שאקיל ואורלנדו, שהפעם גוברים על אינדיאנה בשבעה משחקים קשים לא פחות.

בקיץ 1995 טרוויס בסט נקטף בבחירה ה-23 בדראפט, ופרד הויברג ב-52. בגזרת הווטרנים – ביירון סקוט עוזב, אבל ריקי פירס ואדי ג'ונסון, שניהם בני 36, מצטרפים בניסיון לזכות בטבעת לקראת הפרישה. עונת 1996 מסתיימת במקום השלישי במזרח, אבל אינדיאנה, ללא רג'י הפצוע, מפסידה בסיבוב הראשון להוקס.

בקיץ 1996 מארק ג'קסון וריקי פירס נשלחים לדנבר עבור ג'יילן רוז ורג'י וויליאמס. אריק דמפייר נבחר בבחירה ה-10 בדראפט. העונה נפתחת בקול ענות חלושה עם מאזן חצוי לקראת פגרת האולסטאר.

"שגיאה לא חייבת להפוך לטעות אלא אם כן אתה מסרב לתקן אותה", אמר פעם ג'ון קנדי, ובמקרה של אינדי ודנבר, כבר בפברואר 1997 שתי הקבוצות מחשבות מסלול מחדש – מארק ג'קסון חוזר לאינדיאנה, ומביא איתו את לאסאל תומפסון, כשאדי ג'ונסון ובחירות עושים את דרכם לדנבר.

חילופי מאמנים

ועדיין, עונת 1997 מסתיימת מחוץ לפלייאוף, והאמת שאין, לי לפחות, הסבר ממש טוב לעניין – התלכיד הקבוצתי לא השתנה משמעותית והשלד המרכזי עדיין בשיא כוחו. מה עושים במצב כזה? נכון, בדרך כלל מחליפים מאמן, וזה תופס גם כאן, כשלארי בראון עוזב, אבל…

במקום למנות מאמן מנוסה אך "גנרי" – בסגנון ואן גנדי כלשהו או ג'ורג' קארל – אינדיאנה מהמרת על פרופיל אחר – שחקן לשעבר, בן 41, שהקריירה שלו כשחקן הסתיימה כחמש שנים קודם לכן, וללא ניסיון קודם באימון. שני דברים יאמרו לזכותו של הבחור הצעיר – הוא יליד אינדיאנה ו… הוא לארי בירד (תודה רבה מאנו).

האם שחקן גאון בהכרח יצליח להפוך למאמן מצוין או למנהל מצוין? בהחלט לא, אבל במקרה של לארי בירד? בהחלט כן. ללא שינויים משמעותיים בסגל (כריס מאלין מצטרף מגולדן סטייט עבור אריק דמפייר הצעיר, ותו לא), בעונת 1998 בירד מוביל את אינדיאנה לשיא ניצחונות בעונה הסדירה 58-24, ולמקום השני במזרח אחרי מייקל.

בסיבוב הראשון אינדיאנה גוברת על קליבלנד, ובסיבוב שני נתקלת, כרגיל, בניקס, אך הפעם זה יחסית קל, אינדי מנצחת 4-1, מעפילה לגמר המזרח, חוזרת לרשימה אחרי שנתיים ומתמודדת מול…. נכון – הריקוד האחרון של הבולס. שיקגו מנצחת את שני המשחקים הראשונים ביונייטד סנטר, אינדי מנצחת את השלישי. במשחק הרביעי, במצב של פיגור נקודה, 2.9 שניות לסיום, רג'י משתחרר משמירה לוחצת של מייקל, ועושה את זה:

שימו לב לתגובה של בירד אחרי הזריקה הגורלית של רג'י – ראיתי את הרגע הזה בזמן אמת, לא האמנתי למה שאני רואה, שכחתי מזה ל-25 שנה, ועכשיו כשכתבתי אז נזכרתי, חיפשתי ומצאתי – תהנו.

ורק כדי שתבינו עד כמה הסיטואציה הייתה מלחיצה, בהחלט מומלץ לראות את הדקות שהובילו למהלך הזה, כולל חילופי מהלומות, עבירה טכנית, החמצות גורליות מהקו, ניסיון קליעה אחרון באמת – אחד המשחקים המותחים שהיו.

שתי הקבוצות שמרו על הביתיות גם בהמשך הסדרה ושיקגו, כידוע, העפילה לפיינלז בפעם השלישית ברציפות.

הידעת? בבחירה ה-25 בדראפט 1984 בחרה אינדיאנה את דווין דוראנט. מי שנשמע כמו שילוב קטלני של דווין בוקר עם קווין דוראנט שיחק רק 63 משחקים לפני שנפלט מהליגה. יחי ההבדל הקטן.

עידן פוסט מייקל

קיץ 1998 היה קיץ מעניין לאריות המזרח שנערכו להסתערות על הפיינלז בעידן שאחרי מייקל, אבל הסגל של אינדי נותר ללא שינוי. העונה המקוצרת של 1999 מסתיימת במקום השלישי במזרח. בסיבוב הראשון אינדי מוחצת את מילוואקי של ריי אלן הצעיר 3-0. לימים ישבור אלן את שיא השלשות של רג'י, ומאוחר יותר סטף יעשה זאת לאלן.

בסיבוב השני אינדי מועכת את פילי של אייברסון הצעיר (וריק מהורן בן ה-40…) 4-0, ומעפילה לגמר המזרח מול…. נכון, הניקס המפתיעים מהמקום השמיני. מה לא היה שם בסדרה הזו – הניקס גונבים את הניצחון במשחק הראשון בהפרש של 3 נק', אינדי מתאוששים בשני בניצחון בהפרש של 2 נק', הניקס חוזרים הביתה ומנצחים בהפרש נקודה, אינדי גונבת משחק בחוץ ומשווה ל2-2, הניקס חוזרים לאינדיאנה כדי לנצח ולעלות ל3-2, ולבסוף גם מנצחים בבית במשחק השישי ומעפילים לפיינלז.

אכזבה? בהחלט. סוף סוף אין מייקל ועדיין אנחנו לא מצליחים להגיע לפיינלז?!… אבל אינדי, רג'י ובירד אינם אומרים נואש. בקיץ 1999 אנטוניו דייויס מוטרד לטורונטו עבור ג'ונתן בנדר הצעיר, וג'ף פוסטר מגיע מהדראפט.

בעונת 2000 הפייסרס מסיימים, לראשונה, כמובילי המזרח, וזאת למרות (או אולי בגלל?) שלראשונה מזה עידנים מילר אינו הקלע המוביל של הקבוצה (18.1 נק' למשחק, בהשוואה ל-18.2 של ג'יילן רוז). המסלול זהה לעונה הקודמת – מילוואקי סיבוב ראשון, פילי סיבוב שני, וגמר המזרח מול הניקס, אלא שהפעם, סוף סוף, אינדי מנצחים בגמר המזרח ועולים לפיינלז לראשונה, ולאחרונה, בתולדותיהם. בצד השני ממתינים הלייקרס עם שאקיל שפגשו באורלנדו, פיל ג'קסון שפגשו בשיקגו, וקובי הצעיר, ואינדי מפסידים את הסדרה בשישה משחקים. באסה.

View post on imgur.com

אשכול של 7 שנים הגיע אל קיצו, הקבוצה הזדקנה – רג'י ומארק ג'קסון בני 34, מאלין 36, סמיתס ומקי בני 33 – ונראה שהתקבלה החלטה להצעיר את הסגל. בקיץ 2000 ריק סמיתס פורש, מארק ג'קסון חותם בטורונטו, מאלין חוזר לגולדן סטייט לעונת פרישה, ודייל דייויס, בן 30, מוטרד לפורטלנד עבור ג'רמיין אוניל בן ה-21.

לא יודע אם הייתה זו אחת הסיבות להחלטה על השינויים, או אחת התוצאות שלה, אבל לארי בירד עוזב את הקווים אחרי שלוש שנים מוצלחות להפליא, ומוחלף על ידי יריב עתיק יומין, הן של אינדיאנה והן של בירד – אייזיאה תומאס.

הסוס הטרויאני

האם המינוי של תומאס היה המקבילה הכדורסלנית של הסוס הטרויאני? לעתים נראה שכן – אחרי המקום הראשון בעונת 2000, עונת 2001 מסתיימת במאזן חצוי, במקום השמיני ובהדחה בסיבוב הראשון מול פילי ולארי בראון.

2002 מתנהלת באופן די דומה, ואחרי שאינדי מגיעה לפגרת האולסטאר במאזן חצוי, דוני וולש, המנהל המקצועי, מבצע שינוי משמעותי – ג'יילן רוז וטרוויס בסט נשלחים לשיקגו עבור בראד מילר ורון ארטסט. בתוצאות, לעומת זאת, לא חל שינוי משמעותי – המאזן עדיין חצוי, המקום עדיין שמיני, והפייסרס מודחים בסיבוב הראשון מול הנטס. נחמה פורתא – ג'רמיין אוניל נבחר לאולסטאר.

2003 נראית קצת יותר טוב. רג'י בן ה-37 יורד למקום הרביעי ברשימת הקלעים של הקבוצה אחרי אוניל, ארטסט ומילר, ואינדי מסיימת במקום הרביעי, ובמרחק של רק שני ניצחונות מהפיסטונס שבמקום הראשון. ועדיין, התוצאה הסופית בעינה עומדת – הדחה בסיבוב הראשון, והפעם מול בוסטון של פירס ו-ווקר.

ג'רמיין אוניל

כזכור – "שגיאה לא חייבת להפוך לטעות אלא אם כן אתה מסרב לתקן אותה", או במקרה של אינדי – בקיץ 2003 דוני וולש ואייזיאה תומאס עוזבים, וחשוב מכך, לארי בירד חוזר למערכת, הפעם בתור מנהל מקצועי, והוא ממנה כמאמן את ריק קרלייל – חברו לקבוצה מבוסטון, עוזרו כמאמן באינדי, ומאמנה האחרון של דטרויט. השניים מתחילים לעבוד ובראד מילר ורון מרסר עוברים בטרייד עבור סקוט פולארד ודני פרי.

עונת 2004, העונה הראשונה של בירד בתפקיד המנהל המקצועי, בדומה ל-1998, העונה הראשונה שלו על הקווים, שוברת שיאים – אינדי ממריאה למקום הראשון במזרח ולמאזן היסטורי של 61-21, ג'רמיין אוניל וארטסט נבחרים לאולסטארים. בסיבוב הראשון אינדי מועכת את בוסטון של פירס 4-0, בסיבוב השני היא גוברת על מיאמי של די-ווייד, אודום והאסלם הצעירים 4-2 ופותחת אשכול חדש. בגמר המזרח, ממתינים לה, מי אם לא, הפיסטונס.

ושוב, כמו בפרק על דטרויט – אני יכול לספר לכם בדיוק כמה קלעו שתי הקבוצות באותה סדרה, אבל אתם לא תאמינו לי, ובצדק, אז אני פשוט אשים כאן את התמונה מבסקטבול רפרנס.

View post on imgur.com

כן גבירותי ורבותי, שבעים וקצת נק' למשחק של 48 דקות. פשוט לא יאמן.

View post on imgur.com

קרלייל והפייסרס מפסידים ללארי בראון ולפיסטונס שממשיכים הלאה, להכות בשאקוביז, בעוד אינדיאנה המאוכזבת הולכת הביתה ללקק את הפצעים ולהיערך לעונה הבאה – סטיבן ג'קסון הגיע מאטלנטה עבור אל הרינגטון.

עונת 2005 יכלה בהחלט להיות העונה שבה אינדיאנה מפיקה את הלקחים, מתגברת על מכשולי העבר ומעפילה, סוף סוף, לפסגה הגבוהה מכולן.

אבל כידוע "אלוהים עושה תוכניות ורון ארטסט צוחק…", וסערה מושלמת בשם "מאלאס אט דה פאלאס" נוצרת באותו לילה של ה-19 בנובמבר 2004 במשחק נגד אותה דטרויט.

וודאי שכל המרכיבים היו שם – יריבות קשה בין שני המועדונים, סגנון קשוח והגנתי, אוהדים מופרעים, שחקנים נפיצים, ורון ארטסט אחד – אבל אני בספק שמישהו יכול היה לחזות איך הדברים יתפתחו. אתם מוזמנים לקרוא את הפרטים כאן, אבל בשורה התחתונה – אחרי שהבקבוקים נזרקו, האגרופים נשלחו, והכסאות הושלכו – ג'רמיין אוניל מושעה ל-15 משחקים, סטיבן ג'קסון ל-30 משחקים, וארטסט למשך כל שאר העונה כולל הפלייאוף.

View post on imgur.com

לא ברור לי איך, אבל למרות כל ההרחקות הללו אינדיאנה עדיין משתחלת לפלייאוף, גם אם רק מהמקום השישי. אינדי שוב מכה את בוסטון בסיבוב הראשון, ובסיבוב השני ממתינים לה, שוב, מי אם לא, הפיסטונס… אותם פיסטונס מהעונה שעברה… ומה"מאלאס אט דה פאלאס"…

החדשות הטובות הן שהסדרה מסתיימת ללא הרוגים. החדשות הפחות טובות הן שאינדי, בלי ארטסט המושעה, מפסידה לפיסטונס בשישה משחקים, ושהאחרון בהם הוא משחק הפרישה של רג'י מילר.

כך הסתיים לו, תוך עונה אחת, האשכול של 2004.

תראו, אפשר, וגם צריך, להאריך עוד ועוד על הקבוצה המיוחדת הזו של אינדיאנה בתקופת רג'י, אבל האמת היא שהסדרה הזו, שאני עובד עליה כבר בערך שנה, כמעט גמרה אותי, ואין לי יותר זמן או כח.

אבל מה שטוב בחיים, ובאתר, זה שתמיד יש אנשים טובים בסביבה, והם יוצרים, מסייעים ומשלימים, אז אמליץ לכם להעמיק בעלילות אינדיאנה דרך היריבויות המיתולוגיות שלה עם הניקס בשנות ה-90 (תודה רבה אבי), ועם הפיסטונס בשנות ה-2000 (תודה רבה אינדיאני).

שלשנותו אמנותו

לפני שניפרד מרג'י אני רוצה להאיר אותו דרך אחת מעדשות המשחק המודרני, שלדעתי התפתח באופן שהיה מאפשר לרג'י להצליח עוד יותר ממה שהצליח אז.

נעשה זאת באותה גישה ישירה, חצופה, וחסרת מורא האופיינית לרג'י – על ידי התמודדות עם הגדולים מכולם – ובהקשר של הקליעה המודרנית אין מתאים לכך מסטף קרי.

ונתחיל ממספר הזריקות לשלוש (ממוצע למשחק, בכל עונה לאורך הקריירה)

View post on imgur.com

הגרף דלעיל מראה כיצד מהפכת השלשות התפתחה יחד עם סטף (באדום) – כשמספר השלשות שהוא זורק עולה משמעותית לאורך הקריירה. היום זה נראה לנו כמעט טריוויאלי, הן מכיוון שלשם הולך המשחק, והן מכיוון שכאשר יש לך שחקן שקולע כל כך טוב משלוש זה רק הגיוני שתנסה להגדיל את מספר הזריקות שלו משם. הגרף של רג'י, ובעיקר המגמה, נראים היום כמעט חסרי היגיון – למה, למען השם, לא ביקשו ממנו לזרוק יותר? מה כבר יכול לקרות? אבל ככה זה היה אז, כשבגרוש היה חור.

אם בוחנים את אחוז הקליעה לשלוש, בגרף להלן, קיים פער לטובת סטף, בעיקר בתחילת הקריירה, אבל אחר כך זה יחסית מתאזן. בנוסף, חשוב לציין שהנתונים של רג'י כוללים 18 עונות, בעוד שאלו של סטף רק 13, ונראה איך סטף יזדקן בהיבט הזה.

View post on imgur.com

אם מסתכלים על אחוז קליעה אפקטיבי, להלן, אפשר לראות ששוב קיים פער לטובת סטף:

View post on imgur.com

באופן מעניין, לדעתי הפער באחוז האפקטיבי, נובע יותר מכך שסטף זרק יותר שלשות, ופחות מכך שאחוז הקליעה של סטף לשלוש טוב יותר. כלומר הנתונים בגרף השלישי נובעים יותר מהגרף הראשון מאשר מהגרף השני. סטף אמנם מגלם את התפיסה המורי-בולית, אבל זה לא רק בגלל שהוא סטף, אלא גם בגלל שכולם אימצו את המורי-בול בתקופתו. כולם, כזכור, אימצו את המורי-בול בשנות העשרה של המאה ה-21, כלומר כעשור אחרי שרג'י פרש.

הפרמטר האחרון והחביב הוא מספר הנק' הממוצע למשחק, בגרף להלן.

View post on imgur.com

אבל זה מקרה קצת יותר מסובך, מכיוון שבנוסף לפער לטובת סטף בזריקות משלוש, מספר הנק' הממוצע למשחק מושפע גם מעליה בקצב המשחק, ענייני הגנה ושאר ירקות, ועדיין אני סבור שאם רג'י היה משחק היום היה זורק יותר, וזורק הרבה יותר שלשות, ושגם מספר הנק' הממוצע שלו היה עולה.

בשורה התחתונה, אם סוקרים את הטבלה שלהלן המצביעה על נתון ממוצע בקריירה, אפשר לראות שרג'י קלע ביעילות פחותה מעט לשלוש, וגם בכלל מהשדה (אפקטיבי), אבל הפער הגדול במספר הנקודות למשחק נובע, לדעתי, בעיקר מכך שזרק פחות בכלל, ופחות שלשות בפרט (הן אבסולוטית והן באחוזים), ואני מאמין שהאפקטיבי של רג'י היה עולה אם היה זורק יותר משלוש. כמובן שהממוצע של רג'י יורד גם בגלל העונות האחרונות בקריירה שלו.

View post on imgur.com

לכן, בלי להפחית במאום מגדולתו של סטף, אני מרשה לעצמי להניח שלו רג'י היה נבחר בדראפט ב-2012, נניח, במקום ב-1987, ההשוואה ביניהם הייתה צמודה הרבה יותר, ובהחלט יתכן שאינדיאנה הייתה מגיעה רחוק יותר.

תקופת פוסט רג'י

בין אם בגלל פרישתו של רג'י, בגלל השפעות הקטטה, או מסיבות אחרות, השנים הבאות של הפייסרס מסמנות דעיכה מהירה, התפרקות הדרגתית מנכסים, והתבוססות לא קצרה בשיפולי הליגה.

בקיץ 2005 דני גריינג'ר מגיע בבחירה ה-17 בדראפט, והוא יהפוך לציר המרכזי של הקבוצה, החלשה, שתיווצר שם בשנים הקרובות. בפברואר 2006 רון ארטסט מוטרד לסקרמנטו עבור פאז'ה סטויאקוביץ', ועונת 2006 מסתיימת במאזן חצוי, והדחה בסיבוב הראשון מול הנטס. במהלך עונת 2007 סטיבן ג'קסון מוטרד לגולדן סטייט עבור מייק דאנליבי, ואינדיאנה לא מגיעה לפלייאוף. בקיץ 2007 ריק קרלייל עוזב לדאלאס. בעונת 2008 הקבוצה שוב לא מגיעה לפלייאוף, וגם ג'רמין אוניל עוזב, בטרייד לטורונטו, עבור חבילה שכוללת את רוי היברט, שזה עתה נבחר בדראפט.

עידן פרנק ווגל

מסלולה של אינדיאנה מתחיל להשתנות בקיץ 2010 כשהיא בוחרת בדראפט בפול ג'ורג' (10) ובלאנס סטיבנסון (40). במהלך עונת 2011 המאמן ג'ים אובריאן מוחלף על ידי פרנק ווגל, והקבוצה מגיעה לפלייאוף, לראשונה מאז 2006, ומודחת בסיבוב הראשון מול הבולס הלוהטים של דרק רוז.

בקיץ 2011 מייק דאנליבי עוזב, דייויד ווסט חותם כשחקן חופשי, וג'ורג' היל מצטרף, במסגרת הטרייד של הבחירה ה-15 לספרס, שהפכה לקוואי לאונרד. אינדי מסיימת את עונת 2012 במקום השלישי במזרח, גוברת על אורלנדו בסיבוב הראשון, ומפסידה רק בחצי הגמר למיאמי, האלופה שבדרך. לארי בירד נבחר למנהל העונה, אבל מחליט לעזוב (למה?? לא ברור).

ההפסד לסופרטים של ההיט נראה לי לגיטימי, ואני מאד אוהב את האיזון בקבוצה הזו של אינדי, כפי שהוא משתקף בפיזור הנקודות בקבוצה.

View post on imgur.com

בקיץ 2012 ג'ף פוסטר פורש, אבל השלד המרכזי נותר ללא שינוי ומסיים את עונת 2013 במקום הרביעי. אינדי גוברת על אטלנטה בסיבוב הראשון (קווין וויליס פרש לפני 5 שנים בגיל 44, תודה ששאלתם), מפתיעה את הניקס של כרמלו וג'יי.אר סמית' בסיבוב השני, ופותחת אשכול חדש. בגמר המזרח שוב ממתינה מיאמי, ואינדי שוב נכנעת, לאחר 7 משחקים קשים.

בקיץ 2013 לארי בירד חוזר (מה זה היה? לקח שנה חופש לטייל בעולם? לא ברור). ג'רלד גרין, מיילס פלאמלי, ובחירת סיבוב ראשון עוברים לפיניקס עבור לואיס סקולה המנוסה. בחורף דני גריינג'ר הוותיק מוטרד לקליפרס עבור אוון טרנר, ואנדרו ביינום חותם כשחקן חופשי.

עונת 2014 מעלה ניחוחות של רידמפשן, כששתי הקבוצות שהוכרעו על ידי ההיט – הפייסרס במזרח, והספרס במערב – דוהרות אל המקום הראשון בקונפרנס שלהן, כאילו מסמנות שהן יותר ממוכנות לסיבוב נוסף נגד המפלצת ממיאמי.

ק-ב-ו-צ-ה. אינדיאנה

ועדיין, לא לעולם חוסן – בסיבוב הראשון אינדי מצליחה להסתבך יפה מול אטלנטה של בודנהולצר, עם מילסאפ, קורבר, טיג וקארול, ולמרות שהורפורד פצוע ולא משחק, הסדרה נגררת לשבעה משחקים קשים. הסיבוב השני קל יותר, ואינדי גוברת על הוויזארדז של וול וביל הצעירים 4-2, ומעפילה שוב לגמר המזרח. אבל, בפראפראזה לגארי ליניקר – "בגמר המזרח משחקים 48 דקות ובסוף הלברונים מנצחים". אז כן, אינדי שוב פוגשת את מיאמי… ומיאמי שוב מנצחת, פעם שלישית (רצוף) גלידה, והאשכול בן השנתיים מסתיים. מדוע?

ובכן, בקיץ 2014 פול ג'ורג' נפצע באופן מחריד במהלך אימון של נבחרת ארצות הברית, וחוזר רק שישה מחזורים לסיום עונת 2015. הפייסרס, באופן טבעי, לא מגיעים לפלייאוף. בקיץ 2015 העסק מתחיל להתפרק – דייויד ווסט עוזב לספרס ורוי היברט מוטרד ללייקרס. אינדיאנה הופכת לקבוצת סיבוב ראשון בפלייאוף. בקיץ 2016 ווגל עוזב, ובקיץ 2017 פול ג'ורג' מצהיר שלא יאריך חוזה בקבוצה, מבקש ומקבל טרייד. למרות שויקטור אולדיפו ודומאנטיס סאבוניס עושים את הדרך חזרה מאוקלהומה, היציאה של פול ג'ורג' מהמערכת מהווה את סוף דרכה התחרותית של הקבוצה הנחמדה של שנות העשרה, וגם לארי בירד עוזב (סופית? לפחות בינתיים 😉)

מה אפשר ללמוד מהסיפור של אינדיאנה?

View post on imgur.com

View post on imgur.com

ראשית, מסקירת הגרף דלעיל, יש כאן שילוב מעניין של נוכחות מרובה בפלייאוף, נוסח פורטלנד ופיניקס, לבין דעיכה מהירה וטנקינג, נוסח יוסטון למשל. מצד אחד האשכול של תקופת רג'י מונה לא פחות משבע עונות, מצד שני במהלך אחת מהן הקבוצה בכלל לא עשתה את הפלייאוף, מצד שלישי היא הודחה לא פחות מ-8 פעמים בסיבוב הראשון במהלך תקופת רג'י. לך תמצא את הדפוס כאן… שאינדי לא אוהבת הגדרות כבר אמרנו, נכון?

שנית, כמו לא מעט קונטנדריות שסקרנו בפוסטים האחרונים, גם אינדיאנה סבלה מתחרות עזה ונפלה מול אימפריות גדולות ממנה (שיקגו של ג'ורדן, הלייקרס של שאקובי, דטרויט, מיאמי של לברון), בעוד שמול קונטנדריות שקולות לה (הניקס וההיט בשנות ה-90, למשל), לעתים ניצחה ולעתים הפסידה.

שלישית שלארי בירד הצליח לא רק כשחקן אלא גם כמאמן וכמנהל – וכנראה שזה מאד מועיל אם אתה מוצא דמות כזו, שהצליחה וצברה ניסיון בקבוצות אחרות, ומגייס אותה לקבוצה שלך, כמו שראינו גם במקרים של ווסט וקר בגולדן סטייט, ושל ריילי במיאמי. במקרה הזה, וכנראה שרק במקרה הזה, המיקום של הפייסרס באינדיאנה דווקא שיחק לטובת הקבוצה.

“Look in his eyes, and you see a killer” Dominique Wilkins

קילר, אבל חמוד. לארי ג'ו בירד, הילד מפרנץ' ליק אינדיאנה

רביעית, כמו שראינו במקרים של פיניקס, מילוואקי, קליבלנד, דאלאס ורבות אחרות – על החשיבות העצומה של לשמור על הסופרסטאר בקבוצה. זה עבד מצוין בתקופת רג'י – 18 עונות של רג'י בקבוצה הפכו לשני אשכולות של 8 שנים סך הכול, ו-6 הופעות ברשימה – אבל לא הצליח עם פול ג'ורג' – 7 עונות בלבד, שהספיקו לאשכול בודד שכלל 2 הופעות ברשימה. לא יודע אם אינדי יכלו לעשות משהו כדי להשאיר את פול ג'ורג' בקבוצה – הבחור התייאש, ככל הנראה, מההפסדים לקבוצות עתירות כוכבים של לברון (מיאמי, קליבלנד 2.0), ורצה ליצור סופרטים בעצמו, עדיף במיקום אטרקטיבי יותר. אבל כך או אחרת בכל הקשור לסופרסטאר-פאואר אינדיאנה כמעט תמיד נחותה ממתחרותיה.

בהקשר זה אני תוהה מה היה קורה אם אינדי הייתה בוחרת בעצמה את קוואי בבחירה ה-15 ב-2011, ויוצרת בעצמה את הצמד שהתאחד שנים מאוחר יותר בל.א. האם הם היו נשארים שם? אולי. אולי לא. לא יודע.

חמישית, שיש בה באינדיאנה הן מרכיבים של אימפריה קצרת ימים והן מרכיבים של אימפריה של כוכב בודד, ושאפשר היה לשייך אותה לאחת משתי ההקבצות הללו, אבל יש בה גם משהו מיוחד, באינדיאנה, משהו שאיכשהו חורג מהתבניות שמנסים להכניס אותה אליהן, אז הקצתי לה הקבצה משל עצמה. כן, ההקבצות מועילות ומסדרות את התמונה, אבל אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהסדרה הזו, זה שכל אחד מנווט את מסעו בליגה בדרכו שלו.

רג'י – "אם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהסדרה הזו, זה שאתה חפרן בלתי נלאה"

מיקי – "תודה רבה רג'י, לאב יו טו"

הסרטון המקורי, המלא והמומלץ, כאן

בפרק הבא נסקור בזריזות את ההקבצה האחרונה – הבלחות ספורדיות, שכוללת מועדונים שמבליחים פה ושם לאורך ההיסטוריה עם מעט אשכולות קצרים מאד.

מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק