היריבויות הגדולות (3): לייקרס-ספרס 1999-2004 / דור בלוך

היריבויות הגדולות (3): לייקרס-ספרס 1999-2004 / דור בלוך

הטוב: טימי דנקאן

הרע: דיוויד סטרן

המכוער: ג'ורג' מוריסין (לא ממש קשור לכאן אבל אלוהים הוא מכוער)

קובי בריאנט, שאקיל אוניל, רוברט הורי, ריק פוקס, דריק פישר, טים דנקאן, פיל ג'קסון, גרג פופוביץ', דיוויס רובינסון, סטיב קאר, אייברי ג'ונסון, טיירון לו, היכונו לאחד ממסעות מנהרת הזמן המרגשים שתחוו היום, בהתחייבות.

איך הגענו לכאן – לוס אנג'לס לייקרס:

על ההיסטוריה של הלייקרס אין מה להכביר מילים, ומי שלא בקיא בה מוזמן ללכת ולצפות ב-winning time בשביל גירסה שיקרית אך מהנה.

ההיסטוריה הזאת הגיעה לנקודת מפנה כואבת בעונת 90-91 כאשר לאחר ההפסד לבולס של ג'ורדן בגמר, ג'ונסון הדהים את העולם כשהודיע שהוא נדבק בנגיף ה-HIV, זה היה אחד האירועים הדרמטיים שהציפו את הסיכון של המחלה לציבור כמחלה שאינה רק מחלה של הומוסקסואלים, זונות ומכורים לסמים כפי שרבים סברו עד אז אלא נגיף מסוכן ומדבק מאוד, והרים תרומה דרמטית להבנת המחלה והפחתת הרתיעה מהחולים בה, כמו גם למאמצים להדביר אותה או לכל הפחות להפוך אותה לכרונית.

התקופה שבאה לאחר מכן הייתה מוזרה כשהלייקרס מגיעים לפלייאוף כל שנה למעט אחת אבל לא ממש מאיימים על התואר עם קו אחורי שכלל את השמות המרגשים ניק ואן אקסל ואדי ג'ונס.

הכל השתנה בקיץ של 96, הלייקרס באחד הטריידים המפורסמים בהיסטוריה מסרו את ולאדה דיבאץ' לשארלוט בתמורה לבחירה מספר 13 בדראפט – קובי ברייאנט, תיכוניסט, בתקופה שבה לא היו רבים כאלה שהגיעו ל-NBA.

שני מהלכים נוספים שזכו לפחות יחסי ציבור אבל היו מאוד משמעותיים היו הבחירה בדריק פישר בבחירה ה-24 וההחתמה של רוברט הורי בתמורה לסדריק סבלוס.

עם החבורה הזאת הלייקרס יצאו לדרך אבל משהו עדיין היה חסר, שאק היה מדהים אבל הרבה להחסיר משחקים, קובי נראה בוסרי, והלייקרס על אף עונות סדירות מצוינות הודחו מול הג'אז פעמיים ולקראת עונת 98-99 היה ברור שמשהו צריך להשתנות.

שאק עם פוסטר על יריב לעתיד

איך הגענו לכאן – סן אנטוניו ספרס:

הספרס היו עד שנות ה-90 מהמועדונים הפחות הישגיים בליגה, אומנם היו להם את שנות ג'ורג' גרווין הנפלא אבל הם מעולם לא הגיעו לגמר הליגה, כאשר החל מעונת 79-80 שבה החלו לשחק במערב עמדו בדרכם פעם אחר פעם קבוצות מוכשרות יותר ועמוקות יותר, ולא פחות מ-4 פעמים לקבוצה הזאת קרו הלוס אנג'לס לייקרס.

בדראפט של שנת 87 הספרס בחרו בדיוויד רובינסון בבחירה הראשונה, אלא שרובינסון בחר להישאר עוד שנתיים בצי האמריקאי (סיפור אמיתי), ולכן הספרס חיכו לו עד עונת 89-90, וההמתנה התגלתה כמשתלמת. רובינסון זכה ברוקי העונה, והספרס ניגבו את הנאגטס, אבל הפסידו לטרייל בלייזרס. 4 שנים של הפסדים בסיבוב הראשון או השני הסתיימו בעונת 94-95 כאשר הספרס מנצחים את הלייקרס לראשונה בתולדותיהם 2-4, אבל בדרכם לגמר ניצבה יוסטון רוקס והאקים אולג'ואן שהלכו עד הסוף באותה העונה.

עונה מאוחר יותר והספרס מפסידים ליוטה ג'אז בסיבוב השני מה שגורר את ההבנה שככה אי אפשר להמשיך. בעונת 96-97 גרג פופוביץ' מחליף את בוב היל כמאמן הספרס ומוביל טנקינג מפואר שבתורו מוביל לבחירתו של טים דנקאן ויצירת צמד תיאומי המגדל החדש בסן אנטוניו. זה לא יספיק בעונת 97-98 עם הפסד 1-4 לג'אז של סטוקטון ומלון, אבל לעונה המקוצרת של 98-98 הספרס התייצבו כשהם יודעים שהם מסוגלים ללכת עד הסוף.

הטובים מנצחים 98-99:

עונת 98-99 הייתה מוזרה, אחרי השביתה נקבעה עונה מקוצרת, ששירתה היטב את הספרס המבוגרים, שהשיגו מאזן מעולה של 13-37 שהיה שווה להם את המקום ה-1 במערב. בפלייאוף הם פשוט דרסו את מיניסוטה עם קווין גארנט, לפני שפגשו את הלייקרס, שמצידם עברו את יוסטון של בארקלי ופיפן, בפלייאוף הראשון בעידן פוסט ג'ורדן.

למין הרגע הראשון של הסדרה הלייקרס פשוט לא הסתדרו עם ההגנה של הספרס. 81-87 הייתה תוצאת המשחק הראשון (איזה תקופה אחרת זאת הייתה). הלייקרס אפילו לא עברו את ה-80 נקודות במשחק מספר 2. בלוס אנג'לס ההתקפה של הלייקרס נראתה קצת טוב יותר אבל הספרס השלימו את הסוויפ כשטים דנקאן נותן תצוגה מופתית של 29 נקודות ו-11 ריבאונדים, בעוד הלייקרס קולעים 22% משלוש בסדרה ושאק מוגבל ל-24 נקודות למשחק בלבד.

הספרס המשיכו כל הדרך עד האליפות עם ניצחון בגמר על הניקס נטולי יואינג.

האימפריה מכה בחזרה – 01-02:

ללייקרס זה הספיק. ווסט עוד היה מוכן להאריך את החוזה של רמביס שאימן את הקבוצה בעונה הקודמת אבל מחאת אוהדים וחברי צוות בלוס אנג'לס הבהירו שצריך שם גדול יותר ובאותו הזמן לא היה שם גדול יותר מפיל ג'קסון שסיים שנת שבתון אחרי הקדנציה המזהירה בשיקאגו.

ג'קסון הביא איתו את טקס וינטר, אבי שיטת המשולש, כמו גם את בריאן שואו, ג'ון סאלי, רון הרפר, ואיי סי גרין.

הוא גם הוליד את היריבות הזאת. הקבוצות נפגשו מספר פעמים בעבר כאמור בפלייאוף אבל לא נוצרה יריבות של ממש, עד שג'קסון אמר שהאליפות של 99 של הספרס צריכה לבוא עם כוכבית, מה שמטבע הדברים פוצץ את החברה' בסן אנטוניו.

התכניות למפגש חוזר נגוזו כאשר דנקאן נפצע והספרס הודחו מול הסאנס ב-4 משחקים ללא הכוכב מספר 1 שלהם. הלייקרס טיילו כל הדרך אל התואר, אבל היה ברור שהיריבות הזאת עדיין לא מיצתה את עצמה.

בעונה לאחר מכן דנקאן חזר, אבל לספרס לא היה מספיק כוח אש מול הלייקרס העדיפים שדרסו אותם שתי עונות ברציפות 0-4 ו-1-4 ולקראת עונת 02-03 היה ברור שהספרס צריכים משהו אחר כדי להתמודד עם הכוח הדומיננטי באיזור.

שיא היריבות וסופה – 03-04:

והמשהו הזה היה אוסף אקלקטי של שחקנים שנאספו באופן לא שגרתי ששינה את כל האופן שבו הליגה חושבת. באופן דומה לכך שפרגוסון בתגובה לארסנל וצ'לסי הלך לכיוון הלטיני שבנה לו זוכת ליגת האלופת בהובלת כריסטיאנו רונאלדו גם פופוביץ' הלך לכיוון הזר. לקראת העונה הספרס החתימו את סטיב קאר, אבל חשוב לכך צירפו את מאנו ג'ינובילי שנבחר על ידם ב-99 טוני פארקר בעונתו השניה בליגה פרץ והשלישיה שתוביל את הספרס ב-15 השנים הקרובות נוצרה.

בינתיים בלייקרס מערכות היחסים הפכו לרעילות שאק וקובי לא יכלו לראות אחד את השני ורק הכוחות המגיים של פיל ג'קסון החזיקו את העסק פחות או יותר ביחד.

על הרקע הזה הגיעה הסדרה של עונת 2002-2003 ומשחק מספר 5 בין שתי הקבוצות. למשחק הזה הגיעה הסדרה בתוצאה 2-2 כששתי הקבוצות מבינות שזה יהיה המשחק המכריע.

במצב של 2 הפרש לספרס, רוברט הורי עלה לשלשה, לכולם היה ברור איך זה יגמר, כמו שזה ניגמר כל כך הרבה פעמים עם ביג שוט רוב. אבל הפעם, מאיזשהי סיבה, הכדור פשוט לא רצה להיכנס. רובינסון לקח את הריבאונד והספרס המשיכו כל הדרך עד התואר.

רובינסון פרש בסוף העונה הזאת ורוברט הורי החליף צד ביריבות ועבר לספרס.

עונה מאוחר יותר, הלייקרס מצרפים את קארל מלון וגארי פייטון לחמישיה אימתנית שנועדה להחזיר את התואר ל-LA.

גם הפעם תרחיש דומה, כל קבוצה שומרת על הבית והקבוצות מגיעות למשחק 5 קריטי. 0.4 שניות לסיום, הספרס ביתרון, ואז, הדבר הזה, אולי הסל הדרמטי ביותר בהיסטוריה של הליגה ואחד השנויים במחלוקת שבהם.

אפילוג:

הלייקרס עשו את דרכם לגמר רק כדי להתפרק מול הפיסטונס ולפרק את השושלת עד שפאו גאסול יגיע ללייקרס בדרך לא דרך ויאפשר שושלת חדשה.

הספרס המשיכו להיות שושלת עוד שנים קדימה, אבל לא תקום להם, עד מיאמי של לברון עד יריבה כמו הלייקרס. היריבות ביניהן הייתה המיטב של שנות פוסט ג'ורדן ובמידה רבה החזיקה את הליגה בחיים עד שלברון יגיע.

הספרס היו הקבוצה השלמה, קבוצת היסודות שנבנתה בדרך הנכונה ורצה ביחד שנים, הקבוצה שהליגה לא ידעה למתג ולכן במידה רבה עזרה בצורה אגריסבית ליריבתה. הלייקרס היו הקבוצה הנוצצת מהשוק הגדול בעידן שבו השוק הגדול עוד שינה. קבוצת הכוכבים שהחתימה מכל הבא ליד ונעזרה בליגה ובשופטים כדי לבנות שושלת בלתי נשכחת, כמו גם באחד השחקנים הדומיננטים שעלו על מגרש כדורסל בדמות שאקיל אוניל ואחד השחקנים התחרותיים ביותר שעלו על מגרש כדורסל בדמות קובי ברייאנט, עם גאון יחסי האנוש הגאון מכולם בדמות פיל ג'קסון.

לפוסט הזה יש 25 תגובות

  1. לגבי השושלת עם קובי וגאסול, השושלת נוצרה הודות לפציעות של גארנט ופארקינס, לא באשמת הלייקרס, אך בכל מקרה ללא הפציעה הרצינית של גארנט סיכוי גבוה שלסלטיקס הייתה שושלת של של לפחות 3 אליפויות ולקובי לא הייתה אליפות ללא שאק. וגם אחרי פציעת גארנט הסלטיקס היו קרובים לזכייה ב-2010 אך פארקינס נפצע בדקות הראשונות של המשחק השישי ולא חזר והלייקרס שלטו מתחת לסלים יותר מאשר משחקים קודמים וניצחו בשני המשחקים האחרונים כשהם מנצחים ב-4 נקודות במשחק השביעי במשחק צמוד, וכשהשחקנים המובילים של הסלטיקס נשחקים בסדרה פחות טוב משמעותית מאשר שנתיים קודם לכן. אך את הלייקרס כמובן זה לא צריך לעניין.
    וללא קשר ללייקרס, לסלטיקס הייתה הזדמנות טובה בעונתיים הבאות, אך ב-2011 הטרייד המטומטם על פארקינס פגע בקבוצה ומהקבטצה הטובה במזרח היא ירדה כמה מקומות והפסידה בסיבוב הראשון או השני 4-1 למיאמי, ובעונה הבאה בגמר המזרח הובילו 2-3 כשהמשחק השישי בבית אך שיחקו לא טוב כלל והפסידו ב-19 נק' הפרש והפסידו גם בשביעי לאלופה שבדרך, אותה מיאמי.

      1. ביינום היה רחוק מלהיות משמעותי ב2008. לא היה פקטור בפליאוף ב2007 (וגם לא אחר כך ב2009) ולשיאו הקצר הגיע רק אחר כך ב2010.
        פרקינס לא היה איש של מספרים, אבל הגנה הוא ידע לתת ויחד עם גארנט זה היה קו קדמי (או אחורי בעצם ..) אימתני להתקפת היריב.
        החיסרון שלו ב2010 היה משמעותי מאוד כמו שהציפור כתב.

            1. מבחינתי עצם העובדה שאני מגיב כאן מהווה הסכמה שלא להסכים. אני מסכים שהמספרים לא לגמרי משקפים, ועדיין חושב שביינום היה משמעותי יותר מפרקינס

  2. תודה דור. באופן יחסי, היו מעט משחקים צמודים ביריבות הזאת, אבל כל אחד מהם זכור היטב ומשדרג עוד יותר יריבות בין 2 הקבוצות הטובות בליגה באותה תקופה שהתחרו ראש בראש כמעט בכל פעם.

  3. אחלה פוסט, תודה

    הזריקה של פישר תמיד מזכירה לי את הבעיטה של רוברטו קארלוס נגד צרפת… איך שהכדור עף בצורה לא טבעית, אבל בדיוק כמו שהם רצו. מדהים

  4. תודה דור. כתוב מעולה. קודם כל בתור אוהד לייקרס שהתחיל ממש לעקוב ולאהוד בתקופת פוסט מג'יק וטרום קובי-שאק מבחינתי הצמד
    אדי ג'ונס וניק ואן אקסל הוא צמד הגארדים הגדול בהיסטוריה. ואם להתייחס ברצינות הספרס היו התחליף של הלייקרס לסלטיקס בתחילת המילניום. יריבה מרה וקשוחה שהסבה לי כאוהד לייקרס לא מעט רגעי מרורים.

  5. היריבות הזאת היא קודם כל מאמנים
    פיל עם היכולת ליצור היררכיה ותרומה בהתאם לכישרון מול השיטה והיכטלת למקסם שחקנים פחות מוכשרים של פופ.
    בעיניים שלי עם מאמנים פחות טובים אף קבוצה לא אלופה.
    אחר כך זה טימי מול שאק, כששאק תמיד רצה לעקוף אותו במספר האליפויות ולא הצליח.
    ובסוף הסל של פישר עם סל לא פחות מדהים של דאנקן חצי שנייה קודם

  6. הסדרות של הספרס והלייקרס הם לא שאק ודאנקן.
    קובי ברייאנט היה זה שהיה מנצח את הספרס פעם אחר פעם.
    אבל כששתי הקבוצות בשיאן זה אף פעם לא היה כוחות – תמיד הלייקרס.
    הספרס פשוט היו מאד יציבים עם ה ״8״ שלהם וככה הצליחו לנצל כל שנה של חולשה של הלייקרס או של הליגה בכלל כדי לזכות באליפות.
    בגלל זה זה גם אף פעם לא היה ברצף…

    1. גם בלי הלייקרס היו אז קבוצות אדירות במערב. שנים של סקרמנטו, שנים של פיניקס וכו.
      סו אנטוניו, גם זו של דאנקן ורובינסון, וגם זו של השלישיה היתה מעולה.
      וקובי ניצח בורסיה השניה, בורסיה הזו, לפחות בזיכרון שלי, זה היה קרב במשקל כבד עם עזרה של קובי

      1. ואולי דווקא זה דדי הדבר הכי מרשים בספרס של דאנקן מהרגע שהגיע ועד שפרש. כפני המנהיג ומורו (פופ) זה היה הפרנצייז' הכי יציב בליגה כ-20 שנים, לא הכי מלהיב ,לא הכי מוכשר אבל לגמרי הכי יעיל.

      2. אני מציע לך להסתכל על כמה מהמשחקים שוב כדי לרענן את הזיכרון.
        שאק ודאנקן עשו את שלהם, אבל הספרס קילר כמעט תמיד היה קובי, למרות ברוס בואן…

    2. הספרס הביאו שמירות כפולות ומשולשות על שאק וקובי ברייאנט נהנה מזה עד תום, לא יודע כמה אפשר לקרוא לזה יריבות היינו עליונים על הקבוצה האפורה של הספרס ושאק היה 10 רמות מעל דאנקן בכלל אין מקול להשוואה, בשיא זה לא היה תחרות תוך סוויץ משפיל.

  7. תודה דור.תכלס אף פעם לא התייחסתי אל זה כיריבות בין המועדונים.לא היה שם דם רע כל כך וכפי שדדי כתב הספרס היו יותר קבוצה שמנצלת מצבים.
    בתור אוהד אם הולכים לשושלת של תחילת שנות ה-2000 מבחינתי היריבים האמיתיים היו סקרמנטו

כתיבת תגובה

סגירת תפריט