רגע לפני משחק 4 של הסדרה בין מילווקי לבוסטון, החלטתי לנסות לגעת בהגנה של האלופה ממילווקי, ולבחון את האופן שבו היא מתמודדת עם ההתקפה של בוסטון שהייתה פשוט לוהטת נגד ברוקלין. לאורך העונה הסדירה דווקא ההגנה של בוסטון הייתה הטובה ביותר בליגה, אבל כבר בסיבוב הראשון נגד שיקגו הזכירו לנו הבאקס את האיכויות ההגנתיות שלהם, ובינתיים בסדרה הנוכחית אנחנו מקבלים קרב בין שתי קבוצות שחושבות קודם כל הגנה.

כשמסתכלים על ג'ייסון טייטום וג'יילן בראון, ושואלים מה הדרך הטובה ביותר לעצור אותם, מדובר לפעמים בשאלה מתעתעת. הסיבה לכך היא שלשניהם יש אמנם את היכולת לקלוע זריקות קשות ומרחוק, אבל אצל שניהם אנחנו רואים ימים שבהם כל כדור נכנס וימים בהם שום דבר לא הולך מרחוק, יותר מאשר אצל כוכבים אחרים.

לכן, מילווקי בחרו להקשות על טייטום ובראון את החדירות לסל ולגרום להם לזרוק מרחוק, כשבינתיים בראון בסדרת קליעה טובה ומעניש טוב מרחוק, ואילו טייטום מתקשה יותר, כפי שניתן לראות בטבלה בפסקה הבאה, אבל לאור הקלות שבה בראון הגיע לצבע והשיג שם נקודות נגד ברוקלין זה די מתבקש. בינתיים נפתח עם טבלה שמשווה בין בחירת הזריקות והאחוזים של טייטום ובראון נגד מילווקי לעומת הסיבוב הראשון נגד ברוקלין.

	טייטום נגד ברוקלין	טייטום נגד מילווקי	בראון נגד ברוקלין	בראון נגד מילווקי
שלשות קאץ'&שוט	6/10 = 60%	5/11 = 45.5%	2/11 = 18.2%	7/20 = 35%
שלשות עלייה מכדרור	7/21 = 33.3%	4/14 = 28.6%	2/8 = 25%	3/4 = 75%
חצי מרחק	9/14 = 64.3%	1/10 = 10%	6/17 = 35.3%	7/13 = 53.8%
מרחק 10 פיט ומטה	14/34 = 41.2%	10/22 = 45.5%	26/37 = 70.3%	6/10 = 60%
כמה מהזריקות בצבע	34/79 = 43%	22/57 = 38.6%	37/73 = 50.7%	10/47 = 21.3%

בראון צמצם את תדירות הזריקות שלו מהצבע כמעט, אבל הסיבה לכך היא שהוא קולע באחוזים טובים מבחוץ, ואילו טייטום קולע באחוזים נמוכים בהרבה מבחוץ, בעיקר בגלל פער אסטרונומי באחוזים שלו מחצי מרחק, ועדיין מגיע לצבע מעט פחות מאשר בסדרה נגד ברוקלין, בה הוא נזקק לזה פחות. כלומר, הנתונים של בראון בסדרה הם די טובים כי הוא קולע טוב מרחוק בינתיים, בניגוד לטייטום שמתקשה מבחוץ, אבל שניהם מתקשים להגיע לצבע.

עבור רוב זורקי השלשות בעולם, זריקה בקאץ'&שוט (להלן – "תפוס וזרוק" בעברית) נכנסת באחוזים גבוהים יותר מאשר זריקה בעלייה מכדרור, ובסדרה הזאת זה בולט במיוחד בהתקפות של בוסטון, כאשר בעלייה מכדרור הם עומדים על 10/34 לשלוש (29.4%) לעומת 34/90 ב"תפוס וזרוק" (41.1%), ובעיקר בזריקות חצי מרחק בתוך הקשת שם הם עם 7/28 (25%) בעלייה מכדרור לעומת 5/8 ב"תפוס וזרוק" (62.5%). באחוזים אפקטיביים זה יוצא 35.5% (הכי גרוע בסיבוב השני) לעומת 61.7% (הכי טוב בסיבוב השני).

דובר לא מעט על כך שמילווקי מאפשרת וגורמת ליריבות לקחת הרבה שלשות, ובמהלך הבא יש דוגמה לכך שהבאקס מעדיפים שלופז יכסה את אפשרות החדירה בטיפול הגנתי שנקרא "פלאט" או "דרופ" (להלן – ירידה), שבו הגבוה סוגר את אפשרות החדירה בעוד שמי ששומר על מוביל הכדור צריך לחזור ולהפריע לזריקה מרחוק. מדובר אמנם בזריקה שטייטום מסוגל לקלוע, אבל כזו שההגנה של מילווקי תחיה איתה, בעיקר כשמת'יוס מספיק לחזור ולהפריע קצת.

ניתן לראות את הקווים הכחולים שמראים מי שומר על מי, כמו גם את זה שלא מגיעה עזרה נוספת על טייטום, מכיוון שהשלשה שהוא מתעתד לקחת מסוכנת פחות מהאפשרות שיבוא שחקן לעזרה וטייטום ימצא את השחקן הפנוי לקליעה נוחה יותר. כמו כן, ניתן לשים לב למיקום של לופז ויאניס, כשכל אחד מהם בקצה אחר של הצבע, מה שמאפשר לשניהם לבוא ולעזור בצבע אם צריך.

במקרה די דומה יש לנו את טייטום שמקבל את הכדור בחצי פינה הימנית כשמת'יוס שומר עליו, ומשם הוא נע לכיוון מרכז הקשת כשהוא מקבל חסימה כפולה, הראשונה מפריצ'רד והשנייה מהורופורד. החסימה הראשונה לא מערבת את יאניס או לופז, אותם מילווקי מעדיפים לשמור בהגנה על הצבע, ולכן מתבצע חילוף בין מת'יוס ובין ג'ורג' היל שעובר לשמור על טייטום.

החסימה השנייה כבר מערבת את יאניס, וכמו במקרה של לופז מקודם, יאניס יורד לאחור כדי לסגור את אפשרות החדירה, בעוד שהיל הוא זה שצריך לסגור את הזריקה של טייטום בתור זה ששומר עליו אחרי החילוף הראשון. טייטום אמנם מסדר לעצמו זריקה די נוחה, אבל גם היא מהסוג שההגנה תחיה איתו ובהמשך היל יסגור טוב יותר.

נעזוב לרגע את השלשות, למרות שהן הפכו להיות חלק מאוד מרכזי ממשחק ההתקפה של בוסטון, ונעבור לפוסט-אפ של טייטום על מת'יוס. כאן, בניגוד למהלכי חדירה, מת'יוס נשאר לבד עם טייטום ולא מקבל עזרה. מכיוון שהמטרה של העזרה מבחינת מילווקי היא להגן על הצבע, לופז ויאניס אמנם נמצאים בצד השני בגלל שהם שומרים על וויליאמס והורפורד שהתמקמו בצד החלש בדיוק מהסיבה הזאת, אבל שניהם נמצאים בצבע ומוכנים לסגור נתיב חדירה פוטנציאלי.

טייטום ממשיך בחפירה שלו על מת'יוס, שמוכיח שהוא יכול להתמודד עם האתגר הפיזי הזה, על אף החיסרון בגובה, והזריקה שטייטום מגיע אליה בסופו של דבר היא זריקה קשה מאוד, גם עם יתרון גובה על השומר. טייטום יקלע אותה לפעמים, אבל עדיין מדובר בעבודת הגנה אישית מצוינת של מת'יוס, וקצת מהלך מבוזבז מצד בוסטון שהיו יכולים לארגן לטייטום משהו טוב יותר.

מבט על לופז יכול להראות שברגע הרמת הזריקה הוא מפסיק להתמקד בטייטום ומפנה את מבט לקראת מאבק הריבאונד העתידי עם רוברט וויליאמס שנמצא ליד הפינה, כלומר מספיק קרוב כדי להיאבק על הכדור החוזר, ואילו יאניס מתמקד בצד הרחוק של הצבע, שם הוא אמור למנוע את ריבאונד ההתקפה בזמן שלופז מכסה את הצד הקרוב.

כשמדברים על זה שמת'יוס סוגר את טייטום באחד על אחד במהלך הזה, כדאי לציין גם שלקח למייק בודנהולזר קצת זמן למצוא פתרון לשאלה מי שומר על טייטום ובראון, אבל מת'יוס על טייטום והולידיי על בראון עושים עבודה מצוינת. טייטום עם 0/9 כשמת'יוס שמר עליו במשחק 3 ובראון עם 1/6 מול הולידיי באותו משחק, אחרי שבשני המשחקים הראשונים ראינו כל מיני ניסויים אחרים ודקות של יאניס עליהם או הולידיי על טייטום וגרייסון אלן על בראון, מאצ'-אפים שהסלטיקס הצליחו לנצל טוב יותר.

נעבור עכשיו על כמה דוגמאות שבהן בוסטון מבצעים חסימה שגוררת עזרה הגנתית של השומר בצד החזק, כלומר שחקן ההגנה הקרוב להתרחשות, ובעקבותיה מסירה לקלעי שמוצא את עצמו פנוי לרגע, והוא מיד מרים שלשה. מדובר בזריקה שיכולה להיכנס באחוזים לא רעים לפעמים, אבל היא לא מספיק יציבה, ובהמשך נדבר על איך אפשר לייצר יותר ממהלך כזה.

העיקרון ב-3 המהלכים האלה הוא די זהה, ומבוסס על ניצול של העזרה ההגנתית לזריקת שלשה בהזדמנות הראשונה שיש, ברגע שיש שנייה אחת ומטר אחד לזריקה. לא מדובר בהכרח בזריקה רעה כשמסתכלים על כל מהלך בנפרד, אבל רצף של מהלכים כאלה לא מייצר התקפה מספיק יעילה כמו שהסלטיקס היו רוצים.

נדגים עכשיו, בעזרת מהלך ארוך יותר, איך הסלטיקס יכולים לייצר לעצמם זריקות פנויות יותר ויעילות יותר מחוץ לקשת, יותר מאשר זריקה בהזדמנות הראשונה. המהלך הבא מתחיל עם חדירה של סמארט שמכווצת את ההגנה של מילווקי, הוא מוציא להורפורד שחודר שוב ומוציא חזרה לסמארט שהפעם פנוי מחוץ לקשת. סמארט מהסס ומטעה לרגע את השומר, אבל מחטיא את השלשה.

הריבאונד נופל אחרי מאבק לידיים של טייטום, מה שמאלץ את לופז לצאת ולסגור אותו והוא מכניס פנימה לוויליאמס, מה שמאלץ את ההגנה להתכווץ שוב. משם הכדור יוצא לסמארט והוא מוצא את בראון, והפעם ההגנה נכנעת במאבק ובראון תופר שלשה פנויה לחלוטין.

ההבדל בין המהלך הזה ובין הדוגמאות האחרות הוא שבוסטון הניעו את הכדור, עירבו כמה שיותר שחקנים ואילצו את ההגנה לעבוד קשה ולרוץ, עד שבראון קיבל שלשה באמת נוחה עם כיסוי מאוד מאוחר של לופז.

הנקודה העקרונית כאן היא שהכדור תמיד נע מהר יותר מהרגליים של היריבות, כך שהדבר הנכון הוא לשתף את הכדור בין השחקנים השונים, בעיקר כשהמשחק של בוסטון מבוסס על זה שיש 3-4 קלעים לפחות על הפרקט בכל רגע נתון. מעבר לזה, בגלל האופי של ההגנה של מילווקי, שמתמקדת בסגירה הרמטית ככל האפשר של הצבע, כל ניסיון חדירה זוכה לתגובה משמעותית של ההגנה שפותחת נתיבים לקליעה מבחוץ.

יש לבוסטון את הכלים ואת היכולת להוציא את ההגנה של מילווקי מאיזור הנוחות שלה, בעיקר על ידי הנעת כדור שתאלץ רוטציות הגנתיות שיאפשרו גם יותר זריקות פנויות ונוחות וגם יותר מיס-מאצ'ים שבוסטון יוכלו לנצל. גם במהלכים שבהם המטרה היא בידוד עבור טייטום או בראון, הסלטיקס יכולים להתחיל את המהלך עם משהו שיאלץ את ההגנה של מילווקי להתכווץ בהגנה על הצבע קודם לכן, מה שיקל עליהם לייצר חילופים הגנתיים, למרות שמילווקי מנסים להימנע מזה, ומתוך כך מיס-מאצ'ים פוטנציאליים שיקלו על טייטום ובראון לייצר נקודות.