מיומנו של אוהד שבור לב / תומר גבעתי

מבט אישי להדחה של הפועל ירושלים מליגת האלופות

הלפרין מביט בשחקני היריבה חוגגים מהצד בכאב. צילום: bcl

לא קל לאוהד לכתוב על קבוצתו האהובה בצורה אובייקטיבית ושיפוטית. ספורט מוציא ממך מכלול תכונות רגשיות שמשפיעות עליך כשאתה צופה בקבוצתך האהובה הרבה לפני החשיבה המקצועית והטקטית הנכונה והקרה. כפי שכתב הפזמונאי יעקב רוטבליט "דברים שרואים משם לא רואים מכאן"

לעומת משחקים בערים רחוקות בשעות לא שעות, כצופה מן הצד במשחקי NBA, משחקי קבוצתך, הקבוצה שאתה אוהב מילדותו, שעבור חלק מאיתנו היא בשר מבשרנו, הפסד כואב בעשרות מונים. הכל קרוב לעין וללב. התחושות והרגשות הן בעברית, ההקנטות מצד החברים ותחושת האכזבה שחוזרת ברגעים קבועים בשנה, גם הם בעברית. אפילו הקללות, אלה שאתה מסנן מתחת למסכה בריצה פראית וכעוסה בדרך לאוטו בשביל להספיק לעקוף בפקקים הלא נגמרים ביציאה ממגרשי הספורט בארץ עוד אוהב מאוכזב בדיוק כמוך- גם הם בעברית.

בעיצומו של ערב קר במיוחד ובמקביל לדיווחים על הפסקת השלג בבירה( לחברנו ברחבי אמריקה, כאן שלג זה יום חג כמו יום העצמות מסתבר) גמלה בליבה החלטה לעלות לבירה. בעודי מארגן את החולצה והצעיף לצד אביזרי העידוד למשחק הקבועים שאני לוקח עימי( לא תחתוני מזל לא לדאוג) הגיע אישור ההחלמה המיוחל מקופת החולים שמעיד על החלמתי מקורונה. לאחר ששני שלישים מן ההכנות הושלמו פניתי לחלק האחרון- בדיקת האנטיגן שתעיד ותאשר שאני שלילי וראשי לצאת למשחק. מעולם לא פניתי בתחנונים לפיסת פלסטיק שהגיע באוניה מסין כמו בערב הזה. לאחר תפילות רבות ופס אחד שנותר לעמוד על כנו שכנעתי את אבי להצטרף אלי למשחק ועלינו לירושלים. אבי, ירושלמי בעברו ואוהד המועדון מילדות הוא האיש שהדביק אותי בחיידק הכדורסל ובאהבתו להפועל המקומית. אבי הבין כנראה בשלב מסויים בילדותי שאין סיבה שהוא יסבול לבד משברון לב ספורטיבי והחליט שגם לי מגיע קצת מכל הטוב הזה ומאז אני ממשיך את דרכו.

צריך להבין, לישראלי ממוצע גם אם ירושלמי בעברו כמו כותב שורות אלה, לנסוע ממישור החוף החמים לירושלים הקפואה, שגם בימי השגרה נראית כאילו נמצאת מעבר להרי החושך, לא מדובר בנסיעה פשוטה( לחברנו האמריקאים, מדובר על נסיעה של 70 קילומטר, אין צורך לרחם עלי)

לאחר הגעה לארנה אשר בירושלים ופגישה עם כמה חברים ותיקים בכניסה, הבנתי שהחלק הטוב באירוע נמצא מאחורינו. קבוצתי אהובה, כהרגלה בקודש, נחנקה ברגע האמת, לא הופיעה למשחק החשוב והודחה משלב הבתים של ליגת האלופות. לאוהדי הכדורסל יש חוש פנימי, מעין יכולת נבואית לדעת שקבוצתם תפסיד את המשחק לפני שריקת הפתיחה. שריקת הסיום והמבט המאוכזב של אבי מבעד למסכה שמוכר לי משנים של ריצת אמוק לאוטו ברחבי הארץ ושתיקות מלאות מחשבות בדרך הארוכה הביתה היו שם גם הפעם. באופן מדהים וחסר היגיון לוגי תמיד הדרך הביתה אחרי הפסד ארוכה יותר מאותה הדרך אחרי ניצחון. כאב הלב הספורטיבי מקבוצתך האהובה זה דבר שלא ניתן להיגמל ממנו ורק זמן מרפא אותו, עד הפעם הבאה, עד להפסד הבא. שערי השמים שנפתחו עלינו בעת יצאנו משערי היכל הפיס הוסיפו לתחושה הקודרת והעצובה.

בשירו המופלא ״דברים שרציתי לומר״ מתאר יהודה פוליקר את החוויה בצורה מזוקקת שניתן לזהותה גם בספורט, והיא עבורי מספרת את כל הסיפור, עד המשחק הבא, עד לניצחון הבא, עד להפסד הבא.

״אך בכל הדרכים מעולם לא אבדה לי דרכינו

וגם אם לפעמים סערו מסביב הרוחות

ואהבתי אותך והיה לנו טוב, טוב עד גדותינו

והיה לנו רע ואהבתי אותך לא פחות״

לפוסט הזה יש 10 תגובות

  1. צ'יקו

    28 ינו 2022 01:05:33

    להיות אוהד זה קשה.
    תלמיד שלי אוהד בית"ר וכל פעם שהוא חוזר לפנימייה אחרי משחק הוא שבור לחלוטין.
    תמיד כדאי לשאול את עצמנו, מה עדיף – להיות ולהפסיד אבל להרוויח חוויה, או לא להיות ולא להרוויח.
    .
    תודה תומר, פוסט מדוייק על כאב לב.

  5. אלון

    28 ינו 2022 20:24:42

    לא נורא, בהנתן שלהיות אוהד מכבי זו תועבה מוחלטת, עדיין להיות אוהד הפועל זו האופציה הכי טובה. לקחנו אליפויות, לקחנו גביעים, לקחנו גביע יול"ב, הגענו לחצי גמר היורוקאפ, אנחנו אימפריה. עכשיו יש כמה שנים רעות, אבל עוד יבואו ימים טובים.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט