לבחור מחדש: דראפט 1997 – טימי וחבריו / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

לבחור מחדש: דראפט 1997 – טימי וחבריו / מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

העלילה של רידראפט 1999 נסובה סביב סיפורו המדהים של מאנו ג'ינובילי מתהומות הבחירה ה-57 לצמרת הליגה כולה. דראפט 1997 עומד בסימן אחת הבחירות המוצלחות והמשפיעות ביותר בתולדות הליגה כולה – מעטפה אחת ממוזלת בלוטרי, וההיסטוריה של הליגה קיבלה תפנית, כיוון, והאוהדים המושבעים יגידו גם משמעות וייעוד. סיפור הצלחה מדהים ומעורר השראה, לא נכחיש זאת, אבל ברידראפט הוא דווקא די פוגע, שהרי על השאלה "את מי היית בוחר בדראפט 1997 במקום טים דאנקן?" יכול לענות גם תינוק בן יומו – בשתיקה.

"צריך, בכל זאת, לעבוד", הסביר פעם י.ח. ברנר, אז ננצל את ההזדמנות להזכיר מספר סיפורים מעניינים של שחקנים שנבחרו בדראפט הזה ונשכחו בהקשר של הדראפט ואף בכלל, ולבסוף נדרג את מקומות 2-10, כי בכל זאת יצאו מהדראפט הזה שחקנים מצוינים בזכות עצמם.

גיבורים אלמונים

אבן היסוד

השנה, כאמור, היא 1997. האלופה, זו עונה שניה ברציפות, השיקגו בולס, נערכת למה שכבר אז ידעה שיהיה קרוב לוודאי הריקוד האחרון של מייקל ג'ורדן, והחבורה שסבבה אותו, כקבוצה תחרותית בליגה. מאזנם של הבולס בתום העונה הסדירה, 69-13, הטוב בליגה, הביא אותם לבחור בסיבוב השני מהמקום האחרון בדראפט. 

מה ניתן להשיג בבחירה כזו? כמעט שום דבר. אף אחד לא ייתן שחקן מנוסה בטרייד על בחירה נמוכה כל כך, והסיכוי ששחקן צעיר שיבחר במיקום הזה יוכל להשפיע לחיוב על קבוצה שואפת טריפיט הוא אפסי. 

לפיכך, נראה שהאסטרטגיה המועדפת היא High risk, High reward – לנסות ולמצוא פרוספקט יוצא מגדר הרגיל, עם פוטנציאל תיאורטי גבוה, גם אם הסיכוי להתממשותו הוא נמוך, וגם אם יעברו שנים עד שיתממש. לבחור בשחקן שיש לו את התקרה הכי גבוהה מאלו שנותרו על הלוח. איזשהו לוח. איפושהו בעולם.

יצאו הסקאוטים משיקגו לכל כנפות תבל; מי ברגל – למגרשים הסמוכים ליונייטד סנטר, אולי נחבא שם איזה יהלום גולמי שלא התגלה?; מי ברכב – מזרחה ומערבה, למצוא ערים נידחות באמצע אמריקה שלא נחקרו עד אז; מי בספינה – הלאה, מעבר לים הצר, אל איי הבתולה, אולי לבחור ההוא מוייק פורסט יש בן דוד בצד השני של האי?; ומי במטוס סילון חדשני – אל מעבר לים הגדול, שם מתגוררים האנשים הלבנים והלא אתלטיים שמפסידים לנו באולימפיאדה כל 4 שנים. "דטלף שרמפף", מלמל לעצמו הסקאוט הלחוץ במהלך הטיסה לאירופה, "תחשוב דטלף שרמפף".

"לא מצאתי", דווח הסקאוט שבועיים לאחר מכן, עם שובו לעולם החדש, "לא מצאתי דטלף שרמפף". זוג הג'ריז הסוציופאתים, ריינסדורף את קראוס, הרים אליו שני זוגות עיניים שקשה היה לטעות במבט שנשקף מהן, והסקאוט חש את הצמרמורת במורד גבו מתחזקת. "אולי ריק סמיתס?", שאל ריינסדורף בקרירות מצמיתה, "או משהו דומה?". 

מבעד לאימה שתקפה אותו הבין הסקאוט שזה לא הזמן להיות כנה עם הבוס, וכי סיכוייו לשמור על משרתו, ולוא לעוד מספר חודשים ספורים, תלויים לחלוטין במוצא פיו. 

"כן, משהו דומה", פלט, היות שזכר שהפוליגרף שהחזיק ריינסדורף במשרדו באופן קבוע התקלקל בשבוע שלפני כן, "ספסימן פיזי נדיר", טען בחום, "השאקיל הבא", הוסיף בלהט, " נכבדיי, אני מתכבד להציג בפניכם את אבן היסוד של הקבוצה בעידן שאחרי מייקל…", הכריז, "…רוברטו דואניס".

אכן, דואניס הפך לאבן יסוד, סוג של יציקת בטון למעשה, עבור ברצלונה ונבחרת ספרד, וגם אם כף רגלו לא דרכה בליגה מעולם, לנצח ייזכר בתור הבחירה האחרונה בדראפט 1997.

מכירים את זה, בשכונה, שעושים כוחות ויש את זה שנשאר אחרון? זה לא כל כך נעים שבוחרים אותך אחרון. זה קצת מעליב. זה גם מכעיס. אנשים כועסים יכולים לעשות כל מיני דברים בגלל כעס. ואם, לגמרי במקרה, האנשים הכועסים הם בגובה 2.21 מ' ובמשקל 137 קילוגרם, זה כבר יכול להיות ממש לא סימפטי, ואפילו אם הם צריכים לחכות 7 שנים, הנקמה תוגש קרה, וכואבת.

יבוא אישי מאירופה

השנה, כאמור, היא 1997. למרות שחלפו כבר 6 שנים מאז ששירות ה-www של מכון CERN, הידוע יותר בשם "האינטרנט", נפתח לציבור הרחב, רק 1.7 אחוז מאוכלוסיית העולם התחברו לשירות, וכל הגיקים שטענו שהרעיון הזה ישנה את העולם נאלצו לאכול את הכובע. כמו כן, שחקנים אירופאים הם עדיין מצרך נדיר בליגה, רק מעטים מהם נבחרים בדראפט ובדרך כלל בבחירות נמוכות יחסית. 

דוגמא לכך היא פרדראג (פאג'ה) דרובניאק, סנטר מונטנגרי כבד, בבחירה ה-48 של הוויזארדז. למרות שהיה כבר בן 22 בעת הבחירה, בילה דרובניאק 4 שנים נוספות באירופה, והגיע לליגה רק ב-2002, בגיל 26 ודווקא לסיאטל. בעונתו הראשונה הקבוצה הפסידה בסיבוב הראשון של הפלייאוף. דרובניאק נשאר עונה נוספת בקבוצה, לאחר מכן הוטרד לקליפרס לעונה שלישית, ולאטלנטה לעונתו הרביעית והאחרונה בליגה, לפני שחזר לאירופה, שם שיחק בספרד, ובסרביה, כמו גם עבור הנבחרת הלאומית. קשה לומר שהטביע את חותמו בליגה… אבל אפשר לתהות – כיצד היו הדברים מתגלגלים לו היה דרובניאק נולד בשנת 2000 במקום ב-1975? 

קרוב לוודאי שהנער פרדראג היה נפרד ממשפחתו בגיל צעיר ומצטרף לאקדמיה יוקרתית באירופה או אף לתיכון אמריקני, ואולי נבחר בדראפט בסיבוב הראשון נוסח נורקיץ' או שנגון. האם היה זה מספיק על מנת להוביל אותו להצלחה בליגה? אין לדעת, אבל מעניין לחשוב כמה כישרונות אירופאיים היו מתפתחים אחרת בעשורים האחרונים לוא הליגה הייתה מקדימה לזהות את הפוטנציאל של העומק העצום הקיים מחוץ לארצות הברית.

המיסיונר

גוד שאמגוד. או באנגלית God Shammgod

את השחקן קשה לזכור. את השם קשה לשכוח.

שאמגוד, שנקרא בתיכון שאמגוד וולס, שינה את שמו לגוד שאמגוד מסיבות שאולי לא יתבררו במלואן לעולם. 

שאמגוד נבחר על ידי וושינגטון, בבחירה ה-45, ובעונתו הראשונה, האחרונה והיחידה בליגה, נטל חלק ב-20 משחקים, בהם שיחק בממוצע כ-7 דק' וקלע כ-3 נקודות. בקיץ שלאחר מכן קיים עם עצמו חשבון נפש נוקב. 

"זה לא נראה מבטיח", אמר שאמגוד. "מסכים איתך", אמר גוד, "אני חושב שנצטרך למצוא דרך אחרת להפיץ את הבשורה". "אולי מעבר לים", תהה שאמגוד, "השמועות מספרות שהילידים אוהבים כדורסל, גם אם אינם מצטיינים בכך". "יש לנו העדפה למדינה ספציפית?", שאל גוד. "לא", ענה שאמגוד, "נלך לאן שייקח אותנו הגורל".

וכך היה.

את השנה הראשונה בילה גיבורנו בקבוצת לה קרוזה בובקטס מה-CBA. "מעניין כאן בחו"ל", אמר גוד. "בהחלט", הסכים שאמגוד, "והאנגלית שלהם טובה יותר ממה שחשבנו". מספר חודשים לאחר מכן, בחזרה ממשחק חוץ, השלט "וולקאם טו וויסקונסין", שפך אור על הסוגייה, והמזוודות נארזו. 

מצד שני, שנה אחת בזארני ספולסק הפולנית גם היא הספיקה לגיבורנו כדי להבין שגפילטע זה לא בשבילו, והוא חזר לפלורידה לשחק בסי-דראגונז המקומיים. 

"בדרקונים עדיף המקור על החיקוי", החליט גוד בתום העונה ונטל את מיטלטליו הצנועים לז'יג'יאנג צייקלונז הסינית. 

ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. סין של 2001 לא דמתה בדבר למעצמה ההיפראקטיבית שהיא היום. גיבורנו נאלץ לחרף את נפשו בנסיעה למשחקי חוץ במיניבוסים חבוטים לאורך קילומטרים רבים על משעולי עפר, ולהתמודד עם שחקנים מקומיים שנחישותם להצדיק את החוזה השנתי התלת ספרתי בדולרים לא תמיד עלתה בקנה אחד עם משחק הוגן.

"אני חושב שצריך להמשיך הלאה", אמר גוד, לאחר עוד ניסיון כושל לסיים את האורז עד הגרגר האחרון עם הצ'ופסטיקס. "קיבלנו הצעה מהפרמייר ליג", עדכן שאמגוד בהתלהבות, "אנחנו יוצאים לדרך".

"יותר חם משחשבתי", הכריז גוד כשיצאו מפתח המטוס, "ולא ידעתי שככה לונדון נראית". 

"ברוך הבא לג'דה", חייך נהג הלימוזינה, "אל איתיחד היא אלופת ליגת הפרמייר ליג הסעודית בשנתיים האחרונות"

אך המאמץ לזכות בטריפיט המיוחל לא עלה יפה. "חוויה מבלבלת", פסק שאמגוד, "כמו בניווט – צריך לחזור למקום האחרון שבו ידענו איפה אנחנו נמצאים", ושוב זו הייתה ז'יג'יאנג צייקלונז לעונת 2003.

"לא יודע", אמר גוד, "המתחיל במצווה אומרים לו גמור. אני לא ארגיש שלם עד שנביא אליפות לאיתיחד", ומיד חזר לג'דה וזכה באליפות סעודיה בעונות 2004 ו-2005. 

ניתן היה לחשוב שבכך הגיע גוד שאמגוד אל המנוחה ואל הנחלה, אך לא כך היה – הנטייה למסעות ויצר ההרפתקנות החזירו אותו לסין, לקבוצת שנגשי, משם עבר לפורטלנד, ואז לכווית, חזר לביקור שלישי בז'יג'יאנג צייקלונז, ואחרי ביקור בזאגרב סיים לבסוף את הקריירה באורגון וייבז.

כל זה כדי לומר לכם, גולשים יקרים, שגם מי שהתמזל מזלו להיבחר בדראפט, ואף לשחק מעט בליגה, לעתים מצא את עצמו במקומות שספק אם ידע קודם לכן על קיומם, ועוד בתקופה שבה לא היה נטפליקס, ואנשים היו תלויים בווידיאו-דיסקים שנשלחו אליהם מאמריקה כדי להיזכר בשפת אמם.

מדריך הטרמפיסט לטבעת

כשלושה מתוך ארבעה שחקנים המשחקים בליגה נחשבים, לפחות על ידי, לשחקנים שוליים, כלומר כאלו שאינם משפיעים יותר מדי על הקבוצות בהן הם משחקים לאורך הקריירה. שחקנים אלו יקבלו מספר דקות מצומצם ברוטציה של קבוצה מסוימת, שבמהרה תמצא להם תחליף זול יותר / מתאים יותר / עם תקרה גבוהה יותר, ואז יעברו לקבוצה אחרת עד שגם משם יעברו בנסיבות דומות.

בשנותיהם הראשונות עוד יאחזו בתקווה שהדברים ישתנו ושמתישהו במהלך הדרך יקבלו הזדמנות ליותר דקות / תפקיד משמעותי יותר בקבוצה / חוזה משופר וכדומה, אך ככל שיחלפו השנים יתברר לרובם שתקוותם נכזבה. או אז נותר להם בעיקר לקוות שלפחות יתמזל מזלם לשחק את תפקידם המוגבל בקבוצה מצליחה ככל האפשר, ולהיאחז בשולי גלימתם של שחקנים מובילים כל הדרך לרמות הגבוהות ביותר של הליגה.

דוגמא לקריירה כזו היא הקריירה של מיודענו ז'אק ווהן, המשמש כיום כעוזר מאמן בצוות של סטיב נאש בברוקלין.

בראשית דרכו בליגה, עת נבחר בבחירה ה-27 בדראפט על ידי היוטה ג'אז של סטוקטון ומאלון, הגיע ווהן הצעיר לקבוצה אדירה שהפסידה זה עתה לבולס בסדרת הגמר של 1997. סיטואציה לא קלה עבור רוקי, אבל כבר באותה שנה הצליח ווהן לתרום מעט למסעה המחודש של הקבוצה אל הפיינלז, כשהוא משחק ב-45 משחקי עונה סדירה, כ-9 דקות בממוצע, וקולע 3 נקודות. לא רע בכלל בנסיבות.

קשה לצפות מרוקי להתמודד בהצלחה בקרבות הפלייאוף האימתניים, ואכן, במהלך הפלייאוף כולו השתתף ווהן רק ב-7/20 ממשחקי הפלייאוף של יוטה ב-1998. זה אולי עדיין נשמע לא מעט בנסיבות הללו, אבל בחינת המשחקים עצמם מראה שלמעט משחק אחד, שבו שותף למשך 3 שניות בדיוק, כל המשחקים הללו הסתיימו בהפרשים של 15, 22, 14, 22, 35, ואף 42 נקודות. רוצה לומר שווהן שיחק בגארבאג' טיים, כשסלואן לא מצא טעם להשאיר את סטוקטון, בלתי שביר ככל שהיה, על הפרקט. שיא הדקות של ווהן במשחק באותו פלייאוף, 7 דקות תמימות, הושג דווקא בפיינלז, אבל יש בכך כדי לחזק את הטיעון דלעיל, מכיוון שהיה זה משחק מספר 3 הידוע לשימצה שהסתיים בתוצאה הבלתי שכיחה 96-54 לבולס. ווהן עצמו הרים תרומה נאה לתבוסה ההיסטורית כשהחטיא את כל 6 הזריקות שלקח ואיבד כדור.

בשלוש השנים הבאות שלו ביוטה, ווהן הגדיל אט אט את מספר הדקות והנקודות, ל-20 דקות ו-6 נקודות למשחק, אבל מעולם לא פתח בחמישייה, ושוב מדובר בעובדה שאינה צריכה להפתיע שחקן שיושב על המשבצת של סטוקטון. 

בתום השנה הרביעית נפרדו הצדדים וז'אק הלך לחפש את מזלו באטלנטה. ווהן אמנם שיחק בכל משחקי העונה הסדירה ואף פתח ב-16 מהם, אבל מספר הנקודות נותר באזור ה-6 למשחק, ובתום השנה שוב נאלץ לחפש את המקום הבא.

הפעם הייתה זו אורלנדו 2003, של טרייסי מקגריידי בבחירה 9, שון קמפ (ואפילו גורדן גיריצ'ק, זוכרים?), שנתנה לווהן את ההזדמנות, ושוב המצב קצת יותר טוב, עם 48/80 משחקים בהם פתח בחמישייה, אבל הדקות עדיין מוגבלות ל-20, והנקודות, עקשניות שכמותן, עדיין תקועות על ה-6 ומשהו.

ב-2004 חזר ווהן לאטלנטה, רק כדי לעזוב אותה ב-2005 לנטס שם בילה את השנתיים הקרובות. השורה הסטטיסטית של ווהן, כרגיל, לא השתנתה, אבל כנראה שעשה משהו מספיק חיובי בנטס (שהפסידה בחצי גמר המזרח ב-2006 רק לאלופה שבדרך ממיאמי), כדי שבקיץ 2006 תונח על שולחנו הצעה מסאן אנטוניו. 

ניתוח סטטיסטי פשוט מגלה שבעשור הראשון של המילניום הצעה מסאן אנטוניו בקיץ של שנים זוגיות, הייתה אחד הדברים היותר משמחים שיכלו לקרות לשחקן חופשי בליגה, מאחר והקבוצה הקפידה לזכות באליפות בשנים אי זוגיות.

ווהן השועל – שכל תמיד היה לו – זיהה את הפוטנציאל וחתם על חוזה תלת שנתי שצפוי היה לספק לו אליפויות ב-2007 וב-2009. היעדרותו של מאנו מפלייאוף 2009 בשל פציעה שיבשה במידה מסוימת את תוכניותיו, אך בכל הקשור ל-2007 מזימתו הושלמה בהצלחה מלאה והוא זכה בטבעת המיוחלת. בתום החוזה סיים ווהן את הקריירה שלו כשחקן והצטרף לצוות האימון של הספרס.

נראה שווהן, כמו לא מעט שחקנים אחרים, ובדראפט זה בפרט, חייב תודה כפולה ומכופלת לבחירה הראשונה בדראפט, טים דאנקן, מה שמעביר אותנו לחלקו השני של הפוסט.

רגעי ההכרעה

הדראפט הזה נראה "רדוד" למדי ולאחר סינון ראשוני התמקדתי ב-10 שחקנים בלבד, וגם זה נראה לעתים כמספר מוגזם שכולל הרבה "ראויים לאזכור" ותו לא. נתבסס על סקירת הנתונים הסטטיסטיים של העשיריה הנבחרת, נבחן מי המצטיין בכל קטגוריה ומי בשלישיה הראשונה, ולאחר מכן נדרג אותם מהסוף להתחלה, בעיקר בהתייחס לקריירה כולה, וללא התייחסות של ממש להתאמתם לקבוצה שקשה, לי לפחות, להעריך אותה ממרחק השנים.

מקום 10

בחירה מקורית: דני פורסטון / מילוואקי

אנתוני פארקר (בחירה מקורית 21) – אודה ולא אבוש, נראה שפארקר הרוויח את מקומו ברשימה בעיקר מאחר והופעותיו בארץ הקודש הקנו לו נקודות זכות שלא נרשמו לטובת מתחריו שנותרו מעבר לים, ובגלל שהחזיר לי פעם שלום כשברכתי אותו בקניון רמת אביב. עם זאת, לנוכח רדידותו של הדראפט, לאור מהלכה המעניין של הקריירה שלו, ובהתחשב בכך שגם בנ.ב.א הביא לידי ביטוי חלק מכישוריו הרבים, אני לא משוכנע שיש כאן הטיה חריפה של ממש. אולי רק הטיונת קטנה וסימפטית?

לגופו של עניין, פארקר שיחק 9 עונות בליגה והוא המצטיין בעשיריה בכל הקשור לאחוזי קליעה משלוש עם למעלה מ-40%, ובהפרש ניכר מהדולקים אחריו. אפשר בהחלט להניח שאם היה מגיע לליגה עשור מאוחר היה הופך לגירסא של ג'ו האריס או סת' קרי ומקבל חוזים נאים ביותר.

יומיים לאחר הדראפט הוטרד פארקר מהנטס, יחד עם טים תומאס שנבחר בבחירה ה-7, לפילדלפיה, כשאת הדרך חזרה עשה הבחירה ה-2 בדראפט, קית' ואן הורן. שנתיים מאוחר יותר הוטרד מפילי לאורלנדו, ובתום העונה השלישית נפלט מהליגה. התבוננות על המספרים שלו בשלוש העונות הראשונות שלו בליגה – 18 משחקים בממוצע לעונה,7 דקות ו-2.5 נק' בממוצע למשחק – מחזקת את האפשרות שבשלב זה פארקר לא היה בשל לליגה. 

את 6 העונות הבאות בילה פארקר באירופה שם הפך, לדעתי, לשחקן הטוב ביותר ביבשת, ולאחד הזרים הטובים ביותר שאי פעם שיחקו בה. 

בתום עונת 2006, והוא כבר בן 30, העדיף פארקר לצאת מאזור הנוחות וחזר לנסות את מזלו בנ.ב.א.

טורונטו של 2007-2010 נעה בין קבוצה בינונית, שהודחה פעמיים בסיבוב הראשון של הפלייאוף, לבין קבוצה חלשה שלא העפילה אליו כלל, אבל פארקר היה גורם משמעותי בקבוצה, כשהוא עולה בחמישייה, משחק כ-33 דקות וקולע כ-12 נקודות למשחק. 

לאחר מכן עבר לשלוש שנים בקליבלנד המחרידה של תקופת פוסט לברון 1.0. פארקר עדיין הירבה לפתוח בחמישייה, אבל הגיל, ככל הנראה, החל לתת אותותיו, ופארקר ירד ל-27 דקות ולכ-7 נקודות, במהלך התקופה.

בקיץ 2012 הודיע פארקר על פרישה מכדורסל. קשה לומר שהטביע חותם על הליגה, אבל יכולתו לחזור אליה לאחר תקופה ממושכת כל כך באירופה, ולפרוש רק בגיל 36, ראויה לכל הערכה.

מקום 9

בחירה מקורית: טרייסי מקגריידי / טורונטו

טוני באטי (5) – ב-6 מועדונים שונים עבר באטי, סנטר ופאואר פורוורד, ב-14 שנותיו בליגה, והוא הריבאונדר המוביל ברשימה. ב-5/14 עונות הגיע לפלייאוף, בעיקר בחסות שחקנים טובים ממנו, דוגמת פירס ואנטואן ווקר בבוסטון של 2002-2003, דוויט הווארד באורלנדו ב-2006, אלטון בראנד ואיגודאלה בפילי ב-2011. 

נראה שיכולתו בהגנה עלתה על יכולתו בהתקפה, וששתיהן לא היו מרשימות במיוחד. תמיד תיזקף לזכותו העובדה שבלילה שבו פירס נדקר כ-11 פעם (!) במועדון ריקודים, באטי ואחיו העבירו את פירס בבהילות לבית החולים. אלמלא באטי, יתכן שלא היה גם פירס.

מקום 8

בחירה מקורית: אדונל פויל / גולדן סטייט

דרק אנדרסון (13) – ווינג חביב שעבר ב-7 קבוצות ב-11 שנותיו בליגה, והתמזל מזלו לזכות באליפות עם מיאמי ב-2006. נבחר לחמישית הרוקיז השנייה. המדדים המתקדמים שלו טובים יחסית לשאר חברי הרשימה, למעט השלישיה הראשונה בדירוג, ויתכן שהוא יכול להיות גבוה יותר ברשימה, אבל התקשיתי למצוא לכך תימוכין נוספים.

מקום 7

בחירה מקורית: טים תומאס / נטס

אנטוניו דניאלס (4) – הגארד החביב נבחר על ידי הגריזליז, אז עדיין בוונקובר, בדראפט 1997, אך הצטרף לליגה רק שנה לאחר מכן, וגם זאת לאחר שהוטרד על ידי הגריזליז לספרס. מה גרם לכך ששחקן שנבחר בבחירה ה-4 לא שיחק כלל בעונתו הראשונה ואף הוטרד לאחר מכן? אולי פציעות, אולי לא רצה לוונקובר, אין לי מושג. 

במהלך 4 שנותיו עם הספרס זכה באליפות ב-1999, והפסיד בגמר אזורי ב-2001 ובחצי הגמר אזורי ב-2002. בקיץ 2002 הוטרד לפורטלנד ששלחה חזרה, בין השאר, את סטיב קר, ולכן לא זכה עם הספרס ב-2003. מפורטלנד עבר לסיאטל איתה הפסיד בחצי גמר אזורי ב-2005 ל…ספרס, ומשם עבר לוושינגטון, ניו אורלינס, וסיים במיניסוטה.

דניאלס נעדר מהטופ-3 בכל הקטגוריות ברשימה. נציין שהוביל את הליגה באופנסיב רייטינג ב-2004, עם 128.7 נקודות לפני שחקנים כמו רג'י מילר, פאג'ה סטויקוביץ וסטיב נאש, אבל נוסיף עשה זאת כשחקן ספסל, שמשחק 21 דקות וקולע 8 נקודות בממוצע למשחק.

מקום 6

בחירה מקורית: רון מרסר / בוסטון

טים תומאס (7) – נבחר לחמישית הרוקיז השנייה. 13 עונות בילה תומאס בליגה, במהלכן עבר ב-6 קבוצות ב-9 קדנציות שונות. ב-2001 שיחק בגמר האזורי במזרח בשורות מילוואקי של ריי אלן, גלן רובינסון ומייקל רד שהפסידה לפילי של אייברסון, וסיים עם 11 נק' וכ-5 ריב', ב-27 דק' בממוצע למשחק בסדרה. ב-2006 שיחק בגמר האזורי במדי פיניקס של נאש, מאריון ודיאו שהפסידה לדאלאס של נוביצקי, וסיים עם 15 נק' ו-6 ריב' ב-31 דקות בממוצע למשחק בסדרה. יחסית לשאר חברי הרשימה הצטיין בקליעה מרחוק.

מקום 5

בחירה מקורית: טוני באטי / דנבר

סטיבן ג'קסון (42) – ווינג רבגוני ויצרן נקודות, ג'קסון הגיע לפלייאוף ב-6/14 העונות שלו בליגה. שיחק שתי קדנציות בספרס – ב-2003 זכה באליפות, וב-2012 הפסיד בגמר המערב לאוקלהומה הצעירה. הגיע פעמיים לחצי הגמר האזורי – באינדיאנה ב-2005, ובגולדן סטייט ב-2007. ג'קסון, שנעדר מהטופ-3 בכל הקטגוריות ברשימה, היה אולראונדר שידע לעשות הכל טוב ושום דבר טוב במיוחד, ויתכן שלכן נבחר רק בבחירה ה-42, הנמוכה ביותר ברשימה זו, והיחידה מהסיבוב השני.

מקום 4

בחירה מקורית: אנטוניו דניאלס / גריזליז

קית' ואן הורן (2) – סמול/פאואר פורוורד לבן וחביב שכיכב באוניברסיטת יוטה משך 4 שנים לפני שהגיע לליגה. הטרדת בחירה גבוהה כל כך בערב הדראפט נדירה למדי, אבל זה לא הרתיע את פילי מלשלוח את ואן הורן ושחקנים נוספים לנטס, עבור שחקנים וותיקים ושתי בחירות נמוכות יותר בדראפט – טים תומאס בבחירה ה-7, ואנתוני פארקר ב-21. 

חמש שנים לאחר מכן, ב-2002, לאחר שהנטס הפסידו בפיינלז ללייקרס, עשה ואן הורן את הדרך ההפוכה, וחזר לפילי בטרייד עבור דיקמבה מוטומבו, רק כדי לעבור לניקס ב-2003, משם הוטרד ב-2004 למילווקי, ממנה הוטרד לדאלאס בחורף 2005, ואיתה הפסיד למיאמי בפיינלז 2006. לאחר מכן, הלכה למעשה פרש מהליגה.

ואן הורן נבחר לחמישית הרוקיז הראשונה, והוא בטופ-3 של הרשימה ב-2 קטגוריות – אחוזי קליעה וממוצע למשחק.

אז כן, מקומות 10-4 אולי אינם מתמודדים על נבחרי הדראפט המוצלחים ביותר בהיסטוריה, אבל השלישיה שנותרה היא ללקק את האצבעות, אז אם הגעתם עד לכאן שווה להישאר. יש שיטענו שהנבחר במקום השלישי טוב מזה שבמקום השני, אבל אפשר היה לומר זאת גם אם הסדר היה הפוך.

מקום 3

בחירה מקורית: צ'ונסי בילאפס / בוסטון

טרייסי מקגריידי (9) – טי-מאק, פוורווד ארוך ואתלטי, לא נבחר לחמישיית רוקיז כלשהי, ואת עונת הרוקי סיים עם 7 נק' ב-18 דקות בממוצע למשחק. בעונה לאחר מכן בחרה טורונטו את בן דודו – מהצד של הקרטרים – וינס, שדווקא התפוצץ בעונת הרוקי עם 18 נק' ב-35 דק' בממוצע למשחק, בעוד שטי-מאק המשיך לדשדש עם 9.3 נק' למשחק. 

בעונתו השלישית של טי-מאק חל שיפור והוא קפץ ל-15.4 נק' למשחק, אבל זה עדיין היה פחות מרשים מה-25.7 נק' של קרטר, וההנהלה הקנדית החליטה להפסיק עם הנפוטיזם ושלחה את טי-מאק לאורלנדו במחיר מציאה של בחירת סיבוב ראשון 5 שנים מאוחר יותר. לא נעים.

לא ברור מה קרה שם באורלנדו, אולי מזג האוויר, אולי סתם שינוי אווירה, אולי פשוט הרגיש נוח יותר כשצילו של בן דודו כבר לא מרחף מעליו, אבל טי-מאק התפוצץ ל-27 נק' בממוצע למשחק ב-4 העונות שלו באורלנדו. 

הקבוצה, לעומת זאת, לא הצליחה לעבור את הסיבוב הראשון בפלייאוף, גם בגלל פציעות, וטי-מאק הוטרד ליוסטון. התוצאה, יש לומר, לא השתנתה משמעותית – טי-מאק המשיך לקלוע בסיטונאות, והקבוצה המשיכה להיות מודחת בסיבוב הראשון. 

פציעות פגעו קשות ביכולתו, וב-2010 הוא מצא עצמו מוטרד לניו יורק, ואחרי מספר ניסיונות לחזור לליגה עם הפיסטונס, ההוקס, ואפילו הספרס ב-2013, פרש מכדורסל. אנדוקטה ידועה היא שטימי שקל להצטרף לגרנט היל ולטי-מאק באורלנדו, אך לבסוף נשאר בספרס.

טי-מאק הוא מצטיין הרשימה ב-1/4 הקטגוריות בהן דאנקן אינו המצטיין, והיא נק' למשחק (19.6), אבל חשוב מכך, הוא בטופ-3 של הרשימה בלא פחות מ-10 קטגוריות.

15 שנים בליגה, למעלה מ-18,000 נקודות, 4,000 אסיסטים, 5,000 ריבאונדים. 7 פעמים אולסטאר. פעמיים בחמישית הליגה הראשונה, שלוש פעמים בחמישית הליגה השנייה, פעמיים בחמישית הליגה השלישית, 7 עונות בטופ-20 בנק' למשחק. 

לא היו הרבה שחקנים יותר דומיננטיים ומרשימים מטי-מאק בשיאו, כך שלמרות הפציעות אין חולק על כך שמדובר בשחקן נדיר, וההישגים האישיים להם זכה, כולל בחירתו להיכל התהילה, בהחלט מעידים על כך. במישור הקבוצתי הישגיו מוגבלים יותר, וזו הסיבה העיקרית שהוא מדורג מתחת לנבחר הבא.

מקום 2

בחירה מקורית: קית' ואן הורן / פילדלפיה

צ'ונסי בילאפס (3) – בדומה לקודמו ברשימה, ולמרות שנבחר בצמרת הדראפט, צ'ונסי לא נבחר לחמישיית רוקיז כלשהי, ובשנים הראשונות שלו בליגה לא מצא יציבות. צ'ונסי פתח את עונת הרוקי בבוסטון ושיחק בה 51 משחקים אך נשלח בטרייד לטורונטו, שהעבירה אותו בקיץ לדנבר, שם שיחק כשנה וחצי. כשחקן חופשי צ'ונסי מצא את עצמו חותם במיניסוטה, שהייתה אז קבוצה לא רעה בהובלת קווין גארנט, אך הודחה פעמיים בסיבוב הראשון של הפלייאוף. 

בקיץ 2002, שוב כשחקן חופשי, גילתה בצ'ונסי עניין קבוצתו של ריק קרלייל, שזה עתה נוצחה בחצי גמר המזרח על ידי בוסטון של ווקר ופירס. צ'ונסי חתם בדטרויט, והשאר, כמו שאומרים, הוא היסטוריה.

ב-2003 דטרויט הפסידה לנטס בגמר האזורי. ב-2004, לאחר שקרלייל הוחלף בלארי בראון וראשיד וואלאס הצטרף לקבוצה, העפילה דטרויט לפיינלז ומצאה את עצמה נגד האלופה ב-3/4 השנים האחרונות – השאקוביז, עם ריק פוקס, דרק פישר, לוק וולטון, ושתי תוספות מבוגרות אך מאיימות בדמותם של גארי פייטון בן ה-35 וקארל מלון בן ה-40.

כל בר דעת ידע והבין שגם אם איכשהו צלחה את המזרח, הסיכוי של החבורה המוזרה שהתאספה לה יחדיו בעיר המכוניות להביס את האימפריה הזהובה והנוצצת הוא אפסי. הדו-קרב בין פיל ג'קסון ללארי בראון, שידור חוזר של 2001, צפוי היה להסתיים באותו אופן – לארי בראון מקבל את המחמאות, ופיל ג'קסון את הטבעת.

ו… אתם לא תאמינו למה שאני הולך לספר לכם… הבוכנות מחצו את השאקוביז 4-1!!!! 

השחקן עם האופנסיב רייטינג הגבוה ביותר בסדרה היה צ'ונסי בילאפס, עם 133 נק', בהשוואה ל-90 בלבד של הגארד היריב. דיפנסיב רייטינג? 100 נקודות לצ'ונסי בהשוואה ל-108 לגארד היריב. ובסך הכל נט רייטינג של 33 נקודות לצ'ונסי מול מינוס 18 של הגארד היריב. יפה, לא? גם אחרים חשבו כך וצ'ונסי בילאפס, הוא ולא אחר, זכה ב-FMVP. לא רע בכלל, צ'ונסי, לא רע בכלל!!!

עונה לאחר מכן צ'ונסי העפיל שוב לגמר, מצא מולו את הבחור שעלה על הבמה בליל הדראפט בדיוק 10 דקות לפניו, ומדורג בפוסט הזה בדיוק מקום אחד מעליו, והפסיד. 

דטרויט המשיכה להיות קבוצה מצוינת עוד מספר שנים עד שהחבורה התפרקה וצ'ונסי מצא את עצמו מוטרד לדנבר עבור אייברסון. ב-2009 צ'ונסי הוביל את דנבר לגמר המערב, אך הפעם הפסיד לגארד היריב מ-2004. את שנותיו האחרונות בילה בניקס ובקליפרס אבל אף אחד לא מושלם ואנחנו סולחים לו על כך.

צ'ונסי הוא מצטיין הרשימה ב-2/4 הקטגוריות בהן דאנקן אינו המצטיין, והן אסיסטים ואחוזי עונשין, אבל חשוב מכך, הוא בטופ-3 של הרשימה בלא פחות מ-10 קטגוריות.

17 שנים בליגה, למעלה מ-15,000 נקודות, 5,000 אסיסטים, 38.7% לשלוש, וכמעט 90% מהעונשין. ב-12/17 עונות הגיע לפלייאוף. 5 פעמים גמר אזורי, הפסד אחד בפיינלז ואליפות אחת מזהירה. 5 פעמים אולסטאר. פעם אחת בחמישית הליגה השנייה, פעמיים בחמישית הליגה השלישית, ופעמיים בחמישית ההגנה השנייה. 12 עונות בטופ-20 בליגה באחוזי עונשין, 7 עונות בטופ-20 באסיסטים, 7 עונות בטופ-20 ב-%TS. זכה בתואר שחקן השבוע בליגה בהפרש של 8 שנים. 84% שיבחר להיכל התהילה.

לא רע בכלל, צ'ונסי, לא רע בכלל!!!

מקום 1

בחירה מקורית: טים דאנקן / ספרס

טים דאנקן (1) – תקצר היריעה מלפרט את כל הישגיו של דאנקן, אז נציין רק את אלו הקשורים לעונת הרוקי שלו – טימי נבחר לרוקי העונה, אבל גם נבחר לרוקי החודש בכל אחד ואחד מחודשי העונה. טימי שיחק ופתח בכל 82 המשחקים, וסיים עם 21 נק', 12 ריב', 2.7 אס' ו-2.5 חטיפות ב-39 דקות למשחק בממוצע. אחד מ-16 השחקנים היחידים שנבחרו לשחקן השבוע. נבחר לחמישית הליגה הראשונה, לחמישית ההגנה השנייה, ולאולסטאר. הוביל את הליגה כולה במספר הדאבל-דאבל (57/82 משחקים), כמו גם ב Defensive win shares, וזאת בעונה שבה מייקל ג'ורדן, סקוטי פיפן, ג'ון סטוקטון, קארל מאלון, ושאקיל אוניל היו בשיאם… 

אם משווים אותו לשאר נבחרי מחזור 1997, טימי הינו המצטיין ב-8/12 מהקטגוריות ברשימה, ובטופ-3 ב-2 קטגוריות נוספות. למעשה, הוא נעדר מהטופ-3 רק ב-2 קטגוריות והן אחוזי עונשין וכמובן אחוזים משלוש. 

לעתים רוקיז מפגינים רמה גבוהה בעונה הראשונה אך נתקלים ב"קיר הרוקי" ונחלשים בהמשך, לעתים גם ההפך – הם מציגים עונת רוקי "חלבית" אך ממשיכים להתפתח והופכים לכוכבים בהמשך הקריירה. במקרה של טימי הוא התחיל הכי מהר שאפשר ואחר כך לאט לאט הגביר מהירות, כך שקרוב לוודאי שמאז משחקו הראשון בליגה ועד ימינו אנו, לא היה ולו רגע אחד שבו אם היינו מקיימים את הרידראפט הזה, טימי לא היה נבחר במקום הראשון פה אחד.

לטעמי, הקריירה של טימי קרובה לשלמות: הישגים קבוצתיים – צ'ק, תארים אישיים – צ'ק, שינה את מסלולו של המועדון ששיחק בו – צ'ק, מקובל ואהוד על חבריו – צ'ק, הסתדר עם המועדון והמאמן שלו – צ'ק, קריירה ארוכה בלי יותר מדי פציעות – צ'ק, נבחר ל-HOF – צ'ק.

ועדיין, אפילו טימי הוא לא 100%, אז נציין מספר אימפרפקשנז בקריירה שלו, לא כי זה חשוב, פשוט כדי להראות שגם הוא אנושי – העדר הזריקה משלוש, ההפסד באתונה 2004, והעובדה ש"רק" ב-5/19 עונות בליגה זכה באליפות 😉…. לכל כוכב אימפרפקשנז משלו, אבל אם אנחנו לא מניחים שיש 100%, ואנחנו לא מניחים שיש 100%, אז אין סיבה שהכתמים הללו ישנו את הגוון הכולל של התמונה. 

ולטעמי, התמונה של טימי אינה נופלת מאף תמונה אחרת בתולדות הליגה.

מקורות מוסמכים: בסקטבול רפרנס

מקורות לא מוסמכים, שחושפים, בין השאר, מה באמת קרה בספרס בדראפט של 1997 (ו-1999): https://hoops.co.il/?p=168112

מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור הקולגות שלו. עוד יותר נדיר שמישהו יהפוך לדוגמא עבור אנשים בכלל, ובשבילי, זה מאנו. כשאני רואה את מאנו משחק כדורסל, אני רואה לא רק איך שחקנים צריכים לשחק כדורסל אלא גם איך אנשים צריכים להיות. תודה רבה מאנו על הדוגמא וההשראה.

לפוסט הזה יש 129 תגובות

  1. אם כל הכבוד לאליפות של בילאפס הוא זכה בה כחלק מקבוצה. להשוות אותו לטימאק זה לא לעניין מאנו.
    טימאק זה שחקן בכמה רמות עליון יותר כזה שזכה להגנות הכי טובות של היריב כל ערב. זה לא מתקרב לקשיים של בילאפס.

    דראפט מאד חלש אחרי הביג 3 שלו.

    1. טימי
    2. טימאק
    3. בילאפס
    4. ון הורן
    5. דניאלס. חשבתי פעם הוא יהיה כוכב חבלז היה מבוזבז
    6. טים תומאס
    7. סטיבן גקסון
    8. פארקר

    כל השאר זה זבל

  2. מאנו מצויין כהרגלך יקירי, טעות אית בידייך טרייסי מגרקיידי, טיימאק שחקן פשוט הרבה יותר טוב והרבה יותר מוכשר מבילאפס ולוקח אותו גם עם הפציעות לפניו

  3. גדול מאנו…
    לגבי גוד שאמגוד – אתה לא יכול להיות אלמוני כשיש מהלך על שמך (לפרטים נא לפנות לעמרי כספי, ומי יודע אולי הוא עוד ילמד את לוקה איזה מוב חדש בקיץ).
    כמו כן הוא לא שינה את שמו לגוד שאמגוד – זה היה השם שההורים שלו אשכרה בחרו לתת לו (אני מהמר על אבא משום מה). מכיוון שזה כנראה הוביל ללא מעט כאפות מהחברה הוא השתמש בשם אחר בילדותו…

    1. איזה נשכחות זה 🙂 כנראה קרוב של רובי דואניס מהקומדי סטור 🙂

      הכי מצחיק שהוא לא היה מגלח את הכתפיים נראה לי בכוונה בשילוב עם הזיעה בטוח שהשומרים שלו היו סובלים בשילוב גובה שיער וזיעה 🙂

  4. אני גם הייתי לוקח את T-MAC שני.
    עוד שנייים שלדעתי היו צריכים להיכנס הנה: בובי ג'קסון שהיה חלק מהותי והאיש מהספסל בקבוצה האלמותית ההיא לש הקינגס. וברווין נייט שהיה רכז סולידי.

  5. יופי טופי מיקי
    שנים כי טוב מאד!
    מה נזכרת בדואניס? אולי בגלל רטרו לגיימס בונד המיתולוגי, ד"ר נו?
    חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
    וגם מגלים שאתה, או שהיית ילד צפונובונבון?
    סחטיקה על אנתוני פארקרררר הגדול.
    אהההההההההההההה, ותודה רבה על ההשקעה, בטח עבדת על זה קשה בשבת (סופשבוע?) אבל מניח שנהנית.
    אין תלונות על הבחירות שלך, נראה לי לגמרי מושכל.
    ועוד אחד, שנה טובה לך ולשאר הקוראים/מגיבים באתר.
    מחכים למשיח מנחם שיחזור על החמור הלבן.

  6. דרק אנדרסון היה אתלט על ו-SG מצויין שבשיאו נתן עונה פנטסטית בספרס ונפצע (מה שאולי הכריע אליפות). עוד אחד של "מה אם" בגלל בעיות ברכיים ופציעות

        1. אם אני זוכר נכון, הם היוו את התחרות הגדולה ביותר מול שאק וקובי. הפציעה אם אני זוכר הייתה פציעת כתף מול המאבס או קבוצה אחרת בסיבוב מוקדם.

            1. הפציעה טרפה את הקלפים לספרס. איתו בריא לדעתי זו הייתה סדרה צמודה ושונה לחלוטין. הוא שיחק ברמה אחרת באותה עונה.

            2. בוא זה חתיכת ווישפול עצבני. זה לא היה אפילו קרוב. וכשהוא חזר לסדרה הם רק חטפו יותר חזק בראש.

      1. אתה שוכח שלצ'אונסי לקח כמה שנים טובות למצוא את מקומו בליגה (עד שהגיע לפיסטונס ואז בנאגטס), בעוד מקגריידי היה כוכב מהשנה השניה שלו כבר.
        מבחינת פוטנציאל וכשרון, טי-מאק משאיר לו אבק

  7. תודה מאנו.
    אני גם חושב שטימאק שני .לגבי פארקר אז לעניות דעתי הוא נפל בין הכיסאות ואם קצת יותר מזל בשנים הראשונות הוא בהחלט היה יכול להתברג לצמרת הדראפט הזה.היה יכול להיות מדורג 4 לדעתי.

  8. תודה מאנו. אדיר כהרגלך. האנקטודות בחלק הראשון מעולות. דאנקן כנראה אחת הבחירות מספר 1 שהכי הצדיקו את עצמן בהיסטוריה. אני דווקא כן מסכים עם בילאפס לפהי מגריידי בעיקר בגלל המשמעות שלו לפיסטונס בתקופת הזוהר .

  9. בראבו!
    צ'ונסי מקום 2 ברור.
    נשכח בובי ג'קסון – רכז סקורר מעולה שחייב להיות ממוקם גבוה בעשירייה.
    ראוי לציון סקוט פולארד, שהיה מחליף חשוב בתקופת השיא של סקרמנטו ונאבק בשאק.
    עוד שם פיקנטי זה אדי אליסמה, שעשה חיל בארץ, ולפי דף הויקיפדיה שלו עשה יותר קילומטרז' משמגוד:
    https://en.wikipedia.org/wiki/Ed_Elisma
    סטיבן ג'קסון – בהחלט עשה משהו טוב במיוחד, לדבר הזה קוראים קליעות קלאץ'.

  10. דוגמה נהדרת לשחקן שהסיפור שלו כל כך יותר גדול ממה שהנתונים מלמדים זה בובי ג'קסון.
    השחקן השישי של העונה ב-03,
    היה התגלמות המושג x פקטור. כמות האנרגיה שהוא הביא מהספסל לקבוצה האדירה הזו פשוט לא ניתנת לכימות במדדים סטטיסטיים "רגילים".
    לטעמי, הוא לפני אנתוני פארקר ברשימה (מקום בעשירייה).
    שלל מדדים מתקדמים כאלו לאחרים,
    גם הם תומכים בהצבתו בטופ 10 (וזה לפני שנכנסים לסוגיית הבונוס שהוא מקבל על "השחקן השישי" ועל חלקו בהצלחת הקבוצה האדירה של סקרמנטו.
    .
    תודה, מאנו. נפלא!

    1. הוא גם דוגמה לשמירה על הקשר עם המועדון. הוא אימן את קבוצת ליגת הקיץ השנה שזכתה בטורניר, ואני חושב שהוא גם עוזר המאמן של וולטון שם

  11. מעולה מאנו!
    טימי סתם פח ואוברייטד
    🙂

    ועכשיו ברצינות: לדעתי הפער ביכולות ובכישרון בין טי מאק לבילאפס גדול יותר מהפער בהישגים הקבוצתיים לטובת בילאפס. זה לא שצ'ונסי לקח 4-5 אליפויות. לכן אצלי הוא מקום 3 אחרי טימאק.
    עמיתלבט אם לדרג את סטיבן ג'קסון לפני ואן הורן.

  12. תודה רבה
    אני אולי מהבודדים שמסכים איתך בבחירות 2+3
    יש לי רק הסתייגות אחת ממה שכתבת והוא שפארקר היה מהזרים הטובים באירופה בכל הזמנים
    ואני שואל מה הכוונה "מהזרים הכי גדולים ששיחקו בה אי פעם " תראה לי עוד זר אחד שיכול להתמודד איתו
    (מקאדו למשל הגיע בגיל 38 צפונה ג'ינובלי היה שנה שנתיים …האירופאים לא בתמונה …רוצה לומר שמבחינת איכות קריירה אירופאית פארקר הוא הגדול בעולם בעיני ללא תחרות )

        1. דאנטוני חצי איטלקי גם ככה לא מצקרב לליגה של פארקר
          היינס פארקר ?
          היינס הוא סוג של רוברט הורי של אירופה
          פארקר הוא המייקל ג'ורדן שלה אין מה להשוות ינון

      1. ינון בשבילך קצת השוואות היינס /פארקר
        עונות ביורוליג היינס 12 פארקר 6 (מלאות )
        פיינל פורים היינס 9 ב 12 עונות (כולל 7 בצסק"א שעושה זאת גם לפניו מאז 2003 למעט שנה אחת בלבד)
        פארקר 6 ב 6 עונות
        גמרים היינס 4 גמרים ב 12 עונות פארקר 5 גמרים ב 6 עונות
        זכיות בתואר היינס 4 פארקר 3 (זכייה אחת כוכבית )
        סיכום קבוצתי להיינס יתרון קטן אבל הוא שיחק פי 2 זמן אך היה שחקן הרבה פחות משמעותי
        אבל בוא נעבור רגע למדדים האישיים

        היינס פעמיים שחקן ההגנה של העונה ונבחר לקבוצת העשור האחרונה ( 10 שחקנים ) בצדק אך כיחידי שלא נבחר שם אפילו פעם אחת לאחת מחמישיות העשור
        פארקר פעמיים אם וי פי הליגה ופעם אחת אם וי פי הפיינל פור
        פעמיים בחמישיית העונה הראשונה
        וכמובן קבוצת העשור הקודמת

        הלאה פארקר חבר בהיכל 50 התורמים הגדולים במפעל (כאחד מ 5 מארה"ב יחד עם שצרביא'ק ,בוב מוריס ,מקאדו ודאנטוני

        בקיצור רמת התארים וההשפעה של פארקר גדולה יותר
        לסיום ככה היינס היה שחקן דבק נהדר אבל אי אפשר לקרוא לאף קבוצה הקבוצה שלו
        באולימפיאקוס הקבוצה הייתה קודם כל של ספינוליס
        בצסק"א באליפות הראשונה היא הייתה קודם כל של דה קולו ותאודסיץ ובשנייה של קליוברן ודה קולו

        פארקר אמנם היה חלק משלישייה בתחילה של מקדולנד והפטמן ובהמשך של שארס ווויציץ אבל הוא היה האיש והכוכב בטח ב 2005

        1. לא הכרתי את המספרים. האם לקחת גם את התקופה של פארקר ברומא?
          בכל מקרה זה נראה לגיטימי להעדיף את אנתוני.
          אגב – גם שאראס יכול להיחשב זר, כי ההישגים שלו לא היו בקבוצות ליטאיות

          1. ינון
            ברומא פארקר שיחק חצי עונה
            לכן כתבתי 6/6 עונות מלאות
            אני גם דיברתי על זרים מיבשת אמריקה כי באירופה אתה יכול לדבר על בודירוגה סאבוניס ועוד
            מיבשת אמריקה היה כמובן את יקיר המחלקה …מאנו אבל הוא היה שנתיים בלבד

    1. איך אומר המשפט?
      "לא להזכיר ארונות קבורה בביתו של המת" או משהו בסגנון… אז אותו דבר כאן עם הפוסט של מאנו

  13. ואישית מהרשימה פה, אחרי דאנקן, הכי אהבתי את סטיבן ג'קסון המג'נון. איך שמחתי שהגיע לספרס בסוף הקריירה.
    והכי לא אהבתי את קית' ואן הורן – התקווה הלבנה הגדולה שבא לסייע לאייברסון לקחת אליפות. לא תקווה, לא גדולה ולא נעליים. לבנבן הוא היה. זה כן.
    🙂

  14. צהריים טובים ושנה טובה ובריאה לכולם .
    תודה למיקי על פוסט מצוין .
    1.אני חושב שטימי דאנקן זה הקונצנזוס הכי גדול בעולם הספורט . שחקן ואדם משכמו ומעלה .
    2.די מופתע מהעובדה שרוב המגיבים היו בוחרים את טימאק לפני צ'ונסי . אני לחלוטין לא אוביקטיבי לגבי צ'ונסי , אבל לדעתי הבחירה של מיקי מאד נכונה . גם אם נקבל את התיזה המשונה לגבי דטרויט , איך אפשר להסביר את ההבדל שצ'ונסי עשה בדנבר , הבדל שאלן אייברסון לא הצליח לעשות ? ומה קרה לדטרויט עצמה אחרי הטרייד הזה ?
    3.לגבי אנתוני פארקר , לטעמי גדול הזרים של מכבי . מבחינת אימפקט על כדורסל פיבא , היו כמה שחקנים אמריקאים עם אימפקט לא פחות גדול ומיקי כבר הזכיר את ויין בראבנדר .
    שוב שנה טובה

  15. ענק מאנו
    אין כמו טים דאנקן בעולם, לא היה ולא יהיה
    רגע אנדרייטד של שחקן מהדראפט: טים תומאס קובר את השלשה שגמרה סיפור מול קובי והלייקרס הצעירים של 2006 והרס את הנירוונה באל איי אחרי שהובילו 3-1, אם אני זוכר נכון

  16. מצוין מאנו.
    אמת אין מה להרחיב על טימי, רק להזכיר את ההישגים המדהימים שלו כבר בשנת הרוקי ולתת לקורא להבין לאן הוא המשיך מכאן

  17. לגבי גניבות דראפט במקומות נמוכים אז יש את מריו אלי במקום 160 בדראפט 85' כשהיו עשרה סיבובי דראפט. מן הסתם בגלל שלא היו באופן קבוע שחקנים כאלו במקומות מאודנמוכים צומצמו סיבובי הדראפט עד לשניים. אמנם לא היה ברמה של מאנו אך עדיין שחקן נהדר ובחירה בו במקום 160נהיא לא פחות גניבה נמצאנו במקום 57'.
    אמנם יכולים להיות בחירות במקומות די גבוהים ואף גבוהים שיהיו גניבות גדולות כמו למשל הד"ר, ק' מלון, סטוקטון קובי בעשירייה השנייה, וגם בירד במקום השישי בדראפט שלפני עונתו האחרונה במכללות ואף מייקל במקום השלישי שנה לפני הדראפט של אלי

      1. לא אמרתי שהדראפט צומצם בגלל בחירת הד"ר אלא שהוא צומצם עם השנים כנראה בגלל שבסיבובים הנמוכים כמעט ולא התגלו שחקנים ראויים. טכתבתי כנראה ולא בוודאות.
        בכל מקרה בחירת של שחקן כמו הד"ר במקום 22 זו בהחלט גניבה!!!

  18. תודה מאנו!
    דראפט שמחוויר מאוד לעומת זה שלפניו והשניים שאחריו, אבל בזכות טימי, עם סיוע גם מטימאק ובילאפס, איכשהו הוא נמלט מאזור הדמדומים. קצת כמו דראפט 2007 שכתבתי עליו.

  19. מעולה, כמובן. כמעט כמו טימי ובדיוק ההיפך משאר הדראפט *מצמיד שתי אצבעות לאף*.
    הדראפט הזה בעיקר מזכיר לי כמה ריק פיטינו היה גרוע.

            1. ריק פטינו היה המאמן הטוב ביותר במכללות (תוריד את התקופה בבוסטון באמצע) חבל שהוא הסתבך בשטויות של הזונות שהרסו את השם שלו.
              כאשר מסתכלים רק על יכולת אימון ותוצאות ביחס לחומר השחקנים שקיבל הוא כמה רמות מעל ששבסקי, מה שהוא עשה בלואוויל היה לא פחות מקסם.
              .
              היכולת שלו לקחת שחקנים חלשים כפרשמנים שבלעדיו יכלו לחלום על הNBA ולהוציא אותם מוכנים לליגה תוך זכייה בתארים הייתה מדהימה חלק מהשמות הם דנג הראל והרשימה עוד ארוכה.
              מעניין אותי מה הוא היה עושה עם פרוספקטים כמו שמקבל ששבסקי.

            2. לא התגלה קשר.

  20. תגידו, היה ניסיון לפתוח ערוץ טלגרם והוא ניהיה פחות פעיל, עם מי אפשר לדבר בנוגע לפלטפורמה הזאת? חשבתי על כמה רעיונות.

    1. היי, אני אחראי על התחום – shachar16 בג'ימייל
      הירידה הגיע בעקבות סיום העונה והולדת בני בול באותו השבוע אז הנמכתי קצב. בעז"ה עם תחילת העונה נחזור לפעילות מלאה.
      כל רעיון מבורך 🙂

  21. מצוין מאנו, עוד אנקדוטה על הדראפט שלקליבלנד היו 3 או 4 נבחרים בחמישיות הרוקי באותה שנה (כולל זידרונאס איגלוגסקאס שלא מהמחזור הזה)

      1. קודם כל, בעיני, טימי הוא דרגה מעל שאק היסטורית, כך שאין שאלה בכלל.
        שנית וזה הטעם העיקרי, ההשפעה על הפרנצ'ייז. לאן שאקיל לקח את אורלנדו? כמה זמן בכלל הוא שיחק שם? גם לברון 'לקח את כישרונו' לסאות' ביץ', דאנקן הביא לספרס עשרים (19) שנה של פלייאוף, של מועדון מנצח, של הקבוצה הכי חזקה בטווח הזמן הזה, שכולם רוצים לחקות אותה וזה היה (גם) פועל יוצא מההשפעה המאגית של הביג פונדמנטל, חמש אליפויות למועדון, שישה גמרים, קונטנדרית כמעט בכל התקופה שהוא שיחק, כשהוא לא מאפיל על אף אחד. שחקן נדיר. מיוחד במינו.
        אז כן, מבחינת הקבוצה שבחרה בו, היא עשתה את הבחירה הראשונה הכי מוצלחת.
        כללתי פה כמובן רק את האימפקט שלו על הקבוצה, ולא הישגים אישיים.

        1. שאק היה שחקן הרבה יותר טוב מדאנקן בשיאו וכמה רמות מעליו, אין GM בהיסטוריה שלוקח את דאנקן לפני שאק.
          .
          היסטורית היכולת של דאנקן לשמור על גופו וגם לשנות את משחקו מפרנצייז פלייר לשחקן חמישייה היא יוצאת מגדר הרגיל אבל בשיא זה היה לא כוחות.
          .
          לאן שאק לקח את אורלנדו לגמר אחרי 3 עונות? לא כולם זוכים להיבחר למועדון כמו הספרס עם התנהלות נפלאה ובחירת שחקנים מצטיינים לצידו (הספרס עשו טנקינג והשאירו את האדמירל פצוע וקיבלו את דאנקן ליד שחקן בקליאבר של MVP)
          אחרי זה היה לצידו את פארקר וגינובלי.
          .
          ששאק קיבל שחקן ברמה הזאת לצדו הוא ריסק את הליגה, לצערו כמו זה של לברון הם נבחרו לקבוצות עם התנהלות בעייתית ופציעות. לצערם של השחקנים הם לא נבחרים על ידי הלייקרס (מג’יק) או הספרס (דאנקן), יש שחקנים שנבחרים למועדון שלא יודע לבנות סביבם כמו דונציץ.

          1. אין ספק ששאק היה דומיננטי יותר בשיאו. אבל אני לא בטוח שבראיה לאחור GM לא לוקח את דאנקן.
            בכל מקרה התעלמות אלגנטית מפני…

            1. ההשוואה פה התייחסה לדאנקן או שאק.

              לא חושב שGM לוקח את דאנקן לפני שאק, בטח ששאקיל הרבה יותר טוב וכשרוני מדאנקן.
              בכללי יש בחירות ראשונות טובות משמעותית מדאנקן לברון מג’יק קארים ווילט האקים…
              .

            2. ההשוואה היא על היכולת בכל הקריירה יחד עם ההתאמה לבניית מסגרת קבוצתית.

            3. כיף לשכוח את פני… ההוא שמייקל אמר עליו שהוא "בחירה נהדרת להעביר אליו את הלפיד".
              גם היום הייתי בוחר את דאנקן לפני שאק והאקים.

            4. אני התייחסתי לדברים שלך לגבי מי GM היה מעדיף במבט לאחור לא למי יותר טוב בשיא.
              בכל מקרה עדיין התעלמות אלגנטית מפני…

            5. הפציעות חיסלו את פני הרדוואי לפני שהוא הספיק להגיע לשיא שלו או להיות בכלל שחקן בקליאבר של MVP.
              .
              גם בראייה לאחור אין GM שלוקח את דאנקן לפני שאק כדי לבנות פרנצייז.

            6. זה כמו לדבר עם קרמר.
              אתה זורק משפטים כמו אקסיומות…
              אני באמת לא יודע מה כל ג'י אם היה מעדיף אבל יש יתרונות לכאן ולכאן. ושוב אני מדגיש מדובר בראיה לאחור.
              אם היית מציב את שניהם יחד בדראפט לפני הקריירה כולם היו בוחרים בשאק

            7. פני היה בקאליבר אולסטאר אפילו בסטנדרט שלך והקבוצה ההיא באורלנדו הייתה עם חמישה שחקנים לא רעים בכלל. אתה סתם מנסה להאדיר את שאק יותר מדי.

            8. לא אמרתי אולסטאר אמרתי MVP, כמו במקרה של רובינסון.
              .
              שאלה לי עלייך אתה מתחיל עכשיו קבוצה מאפס בראייה לאחור אתה לוקח את דאנקן או שאקיל?

            9. ולא להכנס את עניין הנאמנות ושטויות דאנקן היה צעד וחצי וריברס אחד מלבנות סופר טעם באורלנדו

            10. מי דיבר נאמנות?
              זה בדיוק מה שאמרתי שאני לא יודע. סו דילמה לא פשוטה.

            11. אהה כן – להציג את רובינסון כשחקן בקליבר mvp…כן הוא היה פעם mvp לא יחד עם דאנקן.

            12. בעונה הראשונה שלו עם דאנקן הPER שלו היה 27.8 (מקום 3) מקום 3 בWS זה המשמעות של שחקן בקלאיבר של MVP, מקום 1 ב Defensive Rating, מקום שלישי Value Over Replacement Player. ומקום 7 במירוץ לMVP. זה בהחלט עונה על שחקן בקליאבר של MVP.

              תראה לי בבקשה איפה פני הרדוואי בתקופה עם שאקיל התקרב למשהו כזה

            13. נו אתה מדבר על עונת הרוקי בלבד. מה היה אחר כך באליפויות?. אתה מסתובב סביב עצמך גם כשאתה יודע שאתה זורק טיעונים דביליים. לשאק הייתה קבוצה טובה באורלנדו. זה לא היה הוא לבד ונגרים מסביב. לא צריך לנסות להאדיר את שאק יותר ממה שהוא. רובינסון היה בדעיכה עצבנית לצד דאנקן.

            14. ואם הגענו למצב שאתה רץ לסטטיסטיקות מתקדמות' כדי לנסות להוכיח נקודה כנראה שמצבך באמת קשה…

            15. כן אני מסכים איתך בהחלט טעיתי, עונות אחרי זה היה ירידה לא ידוע למה חשבתי שהיה לו שני עונות כאלה איתו. לגבי אורלנדו בהחלט היה להם קבוצה טובה סביב שאק עדיין לא גינובלי ופארקר

            16. בוא, מה עשית מג'ינובילי ופארקר.
              אם מי לשאק היה סיכוי יותר טוב לאליפות איתם או עם פני לא פצוע ועם אנדרסון ודניס סקוט?

            17. זה תלוי גם בתחרות של הקבוצות, אבל לדעתי הסגל המסייע של הספרס סביב דאנקן טוב מזה של אורלנדו.

            18. הרבה מזה בזכות דאנקן.

            19. גינובלי בגמר 2005 היה בשחקן הטוב ביותר בשורות הספרס, באותו פלייאוף חריג הוא הביא יכולת שקרובה לזאת של סופרסטאר, קלע 21 נקודות ב58% אפקטיבי.

            20. נו בסדר אתה מסתכל נקודתית זה לא משנה את התמונה הכללית.

          1. אוקי הבנתי למה אתה מתכוון. אז בהחלט, למרות שגם מג'יק, וגם החלום לטעמי נותנים פייט יפה לטימי.
            .
            ועם ובלי קשר לדיון אתה באמת חושב שטימי דרגה מעל שאק היסטורית? ברוך אוהב להזכיר את זה אבל שאק בשיא שלו היה דומננטי יותר מכל שחקן אחר בשיא שלו. זה היה קצר הרבה יותר מטימי אבל הרבה הרבה יותר עוצמתי. לטעמי זה הפוך.

            1. בקצרה זה פשוט לא הוגן אתה מתעלם מהמועדון שבחר את השחקן ומי היה לצדו.
              .
              שאק היה שחקן הרבה יותר טוב מדאנקן בשיאו וכמה רמות מעליו, אין GM בהיסטוריה שלוקח את דאנקן לפני שאק.
              .
              היסטורית היכולת של דאנקן לשמור על גופו וגם לשנות את משחקו מפרנצייז פלייר לשחקן חמישייה היא יוצאת מגדר הרגיל אבל בשיא זה היה לא כוחות.
              .
              לאן שאק לקח את אורלנדו לגמר אחרי 3 עונות? לא כולם זוכים להיבחר למועדון כמו הספרס עם התנהלות נפלאה ובחירת שחקנים מצטיינים לצידו (הספרס עשו טנקינג והשאירו את האדמירל פצוע וקיבלו את דאנקן ליד שחקן בקליאבר של MVP)
              אחרי זה היה לצידו את פארקר וגינובלי.
              .
              ששאק קיבל שחקן ברמה הזאת לצדו הוא ריסק את הליגה, לצערו כמו זה של לברון הם נבחרו לקבוצות עם התנהלות בעייתית ופציעות. לצערם של השחקנים הם לא נבחרים על ידי הלייקרס (מג’יק) או הספרס (דאנקן), יש שחקנים שנבחרים למועדון שלא יודע לבנות סביבם כמו דונציץ.
              .

            2. אני בהחלט חושב שטימי מעל שאק היסטורית, כן.
              אין ספק שבשיאו, אוניל היה השחקן הכי דומיננטי בהיסטוריה (אולי חוץ מווילט, אבל זו תקופה אחרת לגמרי), אבל השיא היה קצר מידי, הוא השמין ללא הכרה וזה פגע באתלטיות שלו (שאקיל באורלנדו, היה מפלצת אתלטית אדירה), לא השקיע בהגנה (שלוש פעמים בחמישית ההגנה השנייה), עם לא מעט פציעות, הוא ממש לא מיצה את היכולות שלו (או כדבריו "מיציתי רק 30 אחוז מהיכולות שלי"), מוסר עבודה נמוך עם עצלנות מובנית, לעומת דאנקן, שבנוסף לכל מה שציינתי לעיל (וזה המון), נבחר 15(!) פעמים לחמישיית ההגנה, הגיע ליותר תארים אישיים וקבוצתיים והיווה סמל ומופת לכדורסלן ולספורטאי. הוא לא חיפש שואו, טבעות או היסטוריה וההיסטוריה זוכרת לו את זה, הוא לא האפיל על המועדון ונתן לאחרים לצמוח.
              וצריך לזכור, דאנקן משך את הקריירה עד גיל 40, במשך מעל עשור הוא כמעט בלתי ניתן לעצירה, עם קליעת חצי מרחק יעילה כמו של יואינג, תנועה של האקים, מנהיגות אדירה כמו של ראבל, חוכמה מהלבל של קארים ודומיננטיות מפחידה כמעט (כן, כן) כמו של שאק.
              עם עבודה בשני צידי המגרש בכל האספקטים, קרש-סל קטלני, ריבאונדר פנטסטי וחוסם מצויין. הוא היה טוב גם בחטיפות וידע לקלוע בקלאצ', הקריב את עצמו לקבוצה ולא עסק בלשיר ראפ במועדונים.

            3. השיא של שאק זה בערך עד תחילת 2001 ששם זה שאק ועוד 500 שחקנים אחרים בליגה.
              .
              לגבי דאנקן הוא היה שחקן ואין ספק שהיכולת שלו למשוך את עצמו ולהיות רלוונטי במשך שני עשורים היא מרשימה גם אם לא כפרנצייז יותר (בערך בגיל 34). אבל איפה דאנקן ואיפה בלתי ניתן לעצירה? הוא לא היה בין הסקוררים הטובים בליגה. איבדת אותי בדומינטטיות מפחידה כמעט כמו שאק. דאנקן היה שחקן הגנה נפלא התקפית אפילו לא מגרד את שאק או את הטובים בליגה. הסטטיטסקה האישית שלו לא מגרדת את זאת של שאקיל וברגע שאתה מחבר לזה מראה עיניים אין בכלל מקום להשוואה, דאנקן לא נדרש ולא יכל לספק את זה, שים את קארים או שאק בקבוצות של דאנקן וכמה אליפויות יש להם?

              לצערו של שאקיל אוניל הוא נבחר באורלנדו בדיוק כמו שלברון נבחר לקאבס דונציץ בדאלאס … בעוד דאנקן נפל למערכת נפלאה כמו זאת של הספרס

            4. דאנקן היה שחקן הרבה יותר קבוצתי משאק והנקודות שלו התחלקו עם האדמירל ואחכ עם הטריו, אבל הוא בהחלט היה בלתי עציר בדרכו לשים סל.
              מעניין איפה הייתה המערכת הנפלאה של הספרס לפניו ואיפה היא היום…

            5. לא חושב שאפשר לומר על טימי שהוא בלתי עציר בדרכו לשים סל. השיא של טימי מבחינת יעילות התקפית שווה בערך לממוצע של הדיזל. עם כמה שאני אוהב את טימי בכל הקשור לדומננטיות ההתקפית שאק הוא הרבה מעליו ואולי אפילו בליגה משל עצמו.

            6. אתה צוחק לספרס לא היה בחירות גבוהות שנים, גם הייתרון שלהם בהבנה של הפוטנציאל האירופי היום נעלם.
              .
              תוסיף לזה את העזיבה של שחקן בקאליבר של קוואי הניסיון להשאר תחרותיים ולא לעשות טנקינג כמו במקרה עם דאנקן ותגיע למצב שלהם היום.
              .
              לדאנקן לא הייתה את יכולת היצירת נקודות שהייתה לשאק אפילו לא קרוב לא קשור לקבוצתי או לא הוא פשוט לא היה סקורר מחונן כמו שאקיל והרבה יותר עציר בניגוד לשאקיל שהיה חובה לשים עליו 2 ו3 שחקנים+ לשמות חוקים ולתת להגנה להפעיל כוח לא הגיוני עליו. דאנקן הוא אגדה אבל לא אחד הסקוררים הגדולים שהליגה ידעה בטח לא בטופ.
              .
              הקבוצות שבהם הוא לקח אליפות היו על טהרת ההגנה לא על התקפה אימתנית

            7. שאקיל בשיאו קלע 27-30 נקודות למשחק ביעילות של 58% אחוז אפקטיבי שהממוצע בליגה זה 47-49% וזה אחרי שהוא מקבל שמירות כפולות ומשולשות ללא הפסקה.

              דאנקן בשיאו שחקן של 22-23 נקודות ביעילות של 51% אחוז אפקטיבי אין באמת מקום להשוואה לשאקיל

            8. קודם כל ברוך צודק במיליון אחוז לגבי ההבדל בהתקפה בין השניים כששאק בשנים הגדולות שלו. זה לא בר השוואה. אבל חשוב לזכור פה אלמנט מאד משמעותי – העונשין. זו נקודת תורפה מאד משמעותית אצל שאק שמצמצמת את הפער ההתקפי ביניהם.

  22. כל הכבוד פעם ראשונה שאני מסכים עם הדירוג.
    אם צריך לבנות קבוצה אפורה ומנצחת אז הראשונים שאני בוחר מהדראפט כאן הם דאנקן ובילאפס.
    הליגה היום שופעת בכשרון קליעה שלא היה וגארדים שזורקים מהחצי אבל חסר משחק פוסט חכם והגנה.

    למרות כל ההערכה לאתלטיות של טימאק,הוא היה בכמה רמות מתחת לאחד כמו מלו שגם לא הגיע להישגים יחסית.
    שחקן מוביל שלא עבר סיבוב ראשון עד שלא עבר לספרס של אותה תקופה לא באמת ראוי להיות בטופ.

  23. ביג לייק על פוסט נפלא. בילאפס מבחינתי לפני הסמי-hof מקגריידי.
    בובי גקסון היה מחליף נהדר בקינגס, מסכים עם אלו מעליי שטענו שהיה מקום להכניסו לעשיריה.

  24. פוסט ללקק את האצבעות …תודה !
    כיף להיזכר בכל הוטרנים האלה…
    תיקון זניח וקטן : מייקל רד לא היה במילווקי של הגמר מול פילדלפיה….השלושה היו סם קאסל , ביג דוג רובינסון וריי אלן (במקרה ראיתי את המשחק הזה שוב שלשום )

  25. גם בעיניי טי מאק כשרון הרבה יותר גדול מצ'ונסי ובסה"כ הכללי שחקן טוב יותר , למרות ששונסי הוביל קבוצה לאליפות וגם היה שחקן נפלא. מקריידי נכנס ישר מהתיכון לליגה ולכן לא היה בשל וזאת הסיבה לשנתיים החלשות שלו בטורנטו בפתיחת הקריירה. הפציעות גמרו אותו..יוסטון עם מגריידי ויאו מינג בשיאו לא היו רחוקים מטבעת אבל נפלו על שאק בשיאו .

  26. בס"ד
    תודה רבה, נפלא.
    פעם היו נותנים לסנטרים להרביץ.. איזה דאוטינוס.
    לגבי 2 ו 3, טי מרק יותר כשרוני, אבל הפציעות הגבילו אותו,
    אז סה'כ מה שתבחר הולך טוב.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט