בפרק הקודם סקרנו את נתוני הזוכים בתואר השחקן השישי. נוכחנו לדעת שהם, ברובם, יצרני נקודות, ואף יצרני מהלכים, מצוינים; שהיעילות ההתקפית שלהם, על פי רוב, גבוהה, כמו גם תרומתם הכוללת להצלחת הקבוצה על פי מדד WS/48. לבסוף, מצאנו שבעשורים האחרונים עולה משקלם של הגארדים בעיקר על חשבון הביגז.
בפרק זה נתחיל לבחון את מידת השפעתם של השחקנים השישיים המצטיינים על הישגי הקבוצות בהן שיחקו, הן בעונה בה זכו בתואר השחקן המצטיין, והן בעונות אחרות בהן היוו שחקן שישי.
הישגי הקבוצה בעונת הזכייה
הנתונים האישיים בהם העמקנו עד כה מעידים על יכולתם של השחקנים הנבחרים בעונה בה זכו, והם בהחלט בעלי ערך להבנת איכותם של השחקנים השונים, אבל הקביעה של הנרגן, כזכור, התייחסה להשפעתם של השחקנים הללו, ולא לאיכותם. כלומר רן לא טען שמאנו בהכרח שחקן טוב יותר מקוקוץ', מקהייל או הארדן, אלא שמאנו השפיע יותר מהם או משחקנים אחרים מסוגם.
השפעתו של שחקן, כפי שאני לפחות מבין אותה, צריכה לשקלל את הישגי הקבוצה בתקופתו, עם תרומתו להישגים אלו. כלומר אם השחקן הצטיין אבל הקבוצה לא הצליחה להגיע להישגים משמעותיים, קשה לטעון שהוא שחקן שישי משפיע. גם אם הקבוצה הגיעה להישגים מעולים אבל תרומתו של השחקן נמוכה יחסית קשה לטעון שהוא שחקן שישי משפיע. צריך גם וגם.
ראשית, בדקנו מה היו הישגי הקבוצה של השחקנים הנבחרים בשנת הזכייה, להלן:
אם בוחנים את ההישגים לאורך כל 40 השנים הללו אזי מתקבלת התמונה הבאה – ברבע מהמקרים קבוצתו של השחקן השישי המצטיין הייתה קונטנדרית, כפי שאני משתמש במושג הזה, כלומר קבוצה שהגיעה לגמר האזורי או למעלה מכך. בשני שליש מהמקרים קבוצתו של השחקן השישי המצטיין הודחה בסיבוב השני או הראשון של הפלייאוף, ובכ-5% מהמקרים הקבוצה לא העפילה כלל לפלייאוף.
האם זה הרבה? האם זה מעט? לא יודע, אני מניח שהקורלציה בין הזוכה ב-MVP של העונה לבין הישגי הקבוצה בתום העונה גבוהה יותר מזו של השחקן השישי, אבל גם היא אינה מושלמת. אני לא יכול לומר זאת בבטחון בנוגע לתארים אחרים כגון שחקן ההגנה של העונה, מלך הסלים, מלך הריבאונדים וכו', והאמת שזה יכול להיות ספין-אוף מעניין של הסדרה הזו – לבחון את הקורלציה בין התארים האישיים השונים לבין הישגי הקבוצה, ולראות אם אפשר ללמוד מכך משהו בעל ערך.
בחזרה לשחקן השישי – לכאורה אפשר להביא בחשבון רק את הזוכים שהקבוצה שלהם הגיעה לרמות הגבוהות של הפלייאוף – גמר אזורי או למעלה מכך – כמו ברשימה להלן…
…אבל בפועל אנחנו מעוניינים לאמוד את ההשפעה לאורך הקריירה כולה, ולא רק בעונת בחירה כזו או אחרת. כך לדוגמא מאנו מופיע ברשימה דלעיל פעם אחת, ובעונה שבה הודח בגמר האזורי, אבל ברור שאין בכך ללמד על הישגי הקבוצה שלו במהלך כל תקופתו בקבוצה או על האימפקט שלו על הישגים אלו.
על כן, נראה שאנחנו צריכים להתבונן על הקריירה כולה אבל…
…ניסיון התבוננות כזה מייצר בעיות אחרות, בעיקר בשנים המוקדמות יותר ובנוגע לשחקנים שאנחנו פחות מכירים. אמנם, גם מבלי להציץ בבסקטבול רפרנס אני יכול לקבוע ללא קושי שג'ורדן קלארקסון אינו השחקן השישי המשפיע ביותר בכל הזמנים, מאחר ואני זוכר שהקבוצות שלו לא הגיעו רחוק בפלייאוף, וגם ששיחק כשחקן שישי רק בחלק מהקריירה שלו, אבל אני לא יכול לקבוע זאת בביטחון רב כל כך במקרה של ריקי פירס, קליפורד רובינסון או אדי ג'ונסון – שלושים שנה, לך תזכור.
בנוגע לנציגי העשור האחרון לדעתי אפשר לפסול אותם, בכל הקשור להשפעה, ללא קושי ניכר:
שני גיבורינו – ג'מאל ולו-ויל, הם בהחלט שחקנים שישיים מצוינים, אבל הקבוצות שלהם – הקליפרס, יוסטון וטורונטו – לא הגיעו לגמר האזורי אפילו פעם אחת בתקופתם כשחקן שישי. והדברים נכונים גם בנוגע להראל ולקלארקסון (שגם הגיע לפיינלז עם קליבלנד ב-2018, אך לא מעבר לכך). אריק גורדון היה שחקן שישי מעולה בקבוצה מעולה, אבל בתקופתו בקבוצה יוסטון הגיעה לגמר האזורי רק פעם אחת, ב-2018. הירו, כבר הסברנו, עדיין צעיר מדי, וג'יי.אר סמית אמנם הגיע לפיינלז 4 פעמים רצופות עם קליבלנד 2015-2018, אבל כשחקן חמישייה, וכשהגיע, כשחקן ספסל בדנבר, לגמר המערב ב-2009, שימש כשחקן ספסל "רגיל" ולא כשחקן שישי של ממש. הארדן יכול להציג 3 שנים עם אוקלהומה שהסתיימו בסיבוב הראשון, בגמר המערב ובפיינלז, שורה בהחלט מרשימה, אבל כבר פסלנו אותו בתואנה שהוא "מזויף".
ומה בנוגע לשנים המוקדמות יותר, שאותן אנחנו לא בהכרח זוכרים היטב?
נראה שהפרמטרים שהגדרנו לסינון וזיהוי של שחקן שישי, בראשית הסדרה, יכולים לעזור כאן, כלומר לבדוק באלו עונות השחקנים עומדים בפרמטרים שהוגדרו, ולאלו הישגים הקבוצות שלהם הגיעו בעונות הללו. נשמע מפרך? לא נכחיש זאת, אתם מוזמנים להפנות את האצבע המאשימה אל רן הנרגן, עבורי זה עבד מצוין.
נתוני השחקן והישגי הקבוצה לאורך תקופתו כשחקן ספסל משמעותי
לאמאר אודום – ביג שעלה מהספסל בלייקרס 3 עונות בין 2009 ל-2011. במהלך התקופה אודום פתח, בממוצע, ב-35/81 משחקים בעונה, כשהוא מציג 12 נק', 9 ריב', וכמעט חטיפה וחסימה ב-31 דקות בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2011. הלייקרס זכתה בשתי אליפויות והודחה פעם אחת בסיבוב השני. הישגים מרשימים ביותר אך התקופה קצרה יחסית.
ג'ייסון טרי – דוגמא יפה לפרופיל הגארד הקטלני הנפוץ למדי בין הזוכים. טרי עלה מהספסל בדאלאס 5 עונות בין 2008 ל-2012. במהלך התקופה פתח ב-14/75 משחקים בעונה, כשהוא מפגיז 16 נק', 3.5 אס', וחטיפה ב-32 דקות למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2009. בשנים הללו דאלאס הגיעה 3פעמים לסיבוב הראשון, פעם אחת לסיבוב השני, ו… זכתה באליפות. המספרים האישיים מצוינים, שחקן גדול הוא היה, ג'ייסון טרי, אבל ההישגים הקבוצתיים, למעט אותה עונה קסומה ב-2011, פחות מרשימים מאלו של אודום למשל.
מאנו ג'ינובילי – הצטרף לקבוצה בעונת 2003 בה עלה מהספסל. ב-4 העונות לאחר מכן הרבה לעלות בחמישייה, אך מ-2008 עד פרישתו ב-2018 עלה מהספסל, למעט ב-2011 שאז חזר לחמישייה. אם נתמקד ב-2008 ואילך, ונשמיט את 2011, אזי מאנו פתח ב-7/62 משחקים בעונה בהם ג'ינבל 13 נק', 3.5 ריב', 4 אס' וחטיפה ב-24 דקות בממוצע למשחק, וזכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2008. בשנים אלו הקבוצה הגיעה 3 פעמים לסיבוב הראשון, פעמיים לסיבוב השני, 3 פעמים לגמר האזורי, פעם אחת לפיינלז, ופעם אחת זכתה באליפות.
ליאנדרו ברבוסה – גארד קטלני ומהיר, עלה מהספסל בפיניקס 4 עונות בין 2006 ל-2009. במהלך התקופה פתח ב-13/72 משחקים בעונה, כשהוא מרשים עם 15 נק', 3 אס', וחטיפה ב-28 דקות בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2007. בשנים הללו פיניקס הגיעה לסיבוב הראשון, לסיבוב השני ולגמר האזורי. אם נכלול גם את עונת 2005 אזי יתווסף גמר אזורי נוסף להישגים הקבוצתיים, אבל המספרים האישיים ירדו, כך שהתמונה לא תשתנה משמעותית. האמת שממש רציתי להתייחס כאן גם לתקופתו בגולדן סטייט, אבל אי אפשר להגדיר את התפקיד שלו שם כשחקן שישי (רק 15 דק' ו-7 נק' בממוצע במשחק).
מייק מילר – מתברר שבקדנציה שלו בממפיס מילר שיחק בחמישייה בין 2003 ל-2005, ירד לספסל ב-2006, זכה בתואר השחקן השישי המצטיין, ואז חזר להיות שחקן חמישייה בין 2007 ל-2008. אם שיחק היטב בחמישייה מדוע הורד לספסל? ואם המעבר לספסל היה מוצלח כל כך, מדוע שוב הוחזר לחמישייה? שאלות טובות, ותשובות אין לי, אבל אני חושב שהדפוס הזה מעיד על כך שגם מילר, בתקופתו בממפיס, הוא שחקן שישי מזויף, ולכן עלינו לפסול אותו. זכורה התקופה שלו במיאמי, אבל כמו ברבוסה בגולדן סטייט, גם מילר במיאמי לא ממש היה שחקן שישי (רק 15 דק' ו-5 נק' בממוצע למשחק).
בן גורדון – השחקן היחיד בתולדות הליגה שנבחר לשחקן השישי המצטיין בעונתו הראשונה בליגה, שזה הישג מיוחד במינו. גורדון נבחר גם לחמישיית הרוקיז של עונת 2005, אבל לא נבחר לרוקי העונה )אמקה אוקפור זכה, לאחר שפתח בכל 73 המשחקים בהם שיחק באותה עונה). בכל מקרה, בשנתיים לאחר מכן, 2006-2007, גורדון פתח בחמישייה ביותר מ-50% מהמשחקים, כך שקשה להגדיר אותו כשחקן שישי, ב-2008 חזר למעמד של שחקן ספסל, אך ב-2009 שוב חזר לחמישייה, כך שבסופו של דבר, לפחות בנוגע לתקופתו בשיקגו, העונה הראשונה היא יוצאת מהכלל, וקשה להגדיר אותו כשחקן שישי קלאסי. הקבוצה, מצידה, לא הצטיינה במהלך התקופה – 3 פעמים סיבוב ראשון ופעם אחת סיבוב שני. לאחר מכן עבר גורדון לדטרויט, עלה מהספסל, וסיפק מספרים יפים אך הקבוצה לא העפילה לפלייאוף.
אנטואן ג'יימיסון – זכה בתואר ב-2004 שהייתה העונה היחידה במהלך שיא הקריירה שלו שבה עלה מהספסל, (כלומר העונה היחידה למעט עונת הרוקי ושתי עונות בסוף הקריירה בגיל 36 ו-37)… מה קרה שם בעצם? ובכן, ג'יימסון, שהיה פורוורד, הוטרד באותה עונה לדאלאס, ושם ישבו על המשבצת שלו דירק נוביצקי, אנטואן ווקר ומייקל פינלי, כך שלא ממש היה לו מקום בחמישייה… אז דאלאס אמנם הרוויחה תרומה יפה מהספסל, וג'יימיסון הרוויח את הזכייה בתואר השחקן השישי, אבל כבר בעונה העוקבת הוטרד הלאה לוושינגטון, שם חזר לחמישייה. מכך אנחנו יכולים להבין שהעסקה הזו לא ממש התאימה לשני הצדדים, ונראה שאין ברירה אלא לפסול גם את ג'יימיסון כ"מזויף".
בובי ג'קסון – גארד קטלני כבר אמרנו? עלה מהספסל בסקרמנטו 5 עונות בין 2001 ל-2005. במהלך התקופה ג'קסון פתח ב-7/59 משחקים בעונה כשהוא תורם 12 נק', 3.5 ריב', 2.3 אס', וחטיפה ב-23 דקות בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2003. מספר המשחקים נמוך יחסית, כנראה בעיקר בגלל פציעות.
"דוגמה נהדרת לשחקן שהסיפור שלו כל כך יותר גדול ממה שהנתונים מלמדים זה בובי ג'קסון. השחקן השישי של העונה ב-03 היה התגלמות המושג x פקטור. כמות האנרגיה שהוא הביא מהספסל לקבוצה האדירה הזו פשוט לא ניתנת לכימות במדדים סטטיסטיים רגילים", קבע גיא רוזן
סקרמנטו עצמה הגיעה פעם אחת לסיבוב הראשון, 3 פעמים לסיבוב השני והודחה פעם אחת בגמר האזורי, באופן טרגי ,אם יורשה לי. הישגים נאים.
קורליס וויליאמסון – ביג שעלה מהספסל בדטרויט 4 עונות בין 2001 ל-2004. במהלך התקופה וויליאמסון פתח ב-4/67 משחקים בעונה, כשהוא מספק 12 נק', ו-4.5 ריב' ב-24 דקות בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2002. דטרויט נסקה בשנים הללו – סיבוב שני, גמר אזורי ואליפות. הישגים נאים ביותר, אבל לא מיותר לציין שוויליאמסון הוטרד לפילדלפיה מיד עם הזכייה באליפות, בקיץ 2004, בעוד דטרויט נשארה קבוצה חזקה גם לאחר מכן, ויש בכך, אולי, ללמד על פיחות בתרומתו לקבוצה לאורך השנים.
אהרון מקי – עלה מהספסל בפילדלפיה 7 עונות בין 1999 ל-2005. במהלך התקופה מקי פתח ב-22/68 משחקים בעונה, כשהוא מעניק 8 נק', 3.5 ריב', 3 אס', וחטיפה אחת ב-25 דקות בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-2001. הקדנציה של מקי בפילי התקיימה בתקופת אייברסון, וכללה 2 סיבוב ראשון, 3 סיבוב שני, ופעם אחת פיינלז. בהחלט סטרץ' נאה, אבל המספרים האישיים שלו, גם אם ניקח את העונות הטובות ביותר שלו בקבוצה, פחות מרשימים מאלו של שחקנים אחרים ברשימה.
רודני רוג'רס – עלה מהספסל בפיניקס שתי עונות מלאות ב2000-2001, וזכה בתואר השישי המצטיין ב-2000. הקבוצה סיימה בסיבוב הראשון ובחצי הגמר האזורי. המספרים האישיים שלו לא רעים, אבל התקופה קצרה, ורוג'רס הוטרד במהלך עונת 2002 כך שלא לקח חלק בקבוצה האדירה של נאש.
דריל ארמסטרונג – גארד שהתבלט מהספסל באורלנדו החלשה של פוסט ימי שאק, וזכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-1999, אבל הקבוצה לא הגיעה להישגים.
דני מאנינג – ביג שעלה מהספסל בפיניקס 5 עונות בין 1995 ל-1999, וזכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-1998. המספרים האישיים שלו לא רעים בכלל, אבל הקבוצה הגיעה 4 פעמים לסיבוב הראשון ופעם אחת לסיבוב השני.
ג'ון סטארקס – תקופתו של סטארקס בניקס מזכירה קצת את מקרה בן גורדון בשיקגו – הבחור התחיל על הספסל, עבר לחמישייה ל-4 עונות, ירד לספסל לשנתיים, ואז עזב והפך לשחקן חמישייה בקבוצה אחרת, אז קצת קשה להגדיר אותו כשחקן שישי. בשנתיים בהן עלה מהספסל הפליא עם 13 נק', 3 אס' וחטיפה אחת ב-26 דקות, והניקס הפסידו פעמיים בסיבוב השני. בקיצור, שחקן מצוין – כן, השחקן השישי הכי משפיע – לא.
טוני קוקוץ' – המנוע של יוגופלסטיקה ספליט האגדית נבחר על ידי הבולס בבחירה ה-29 בדראפט 1990, אך הצטרף לקבוצה רק בעונת 1994, כשמייקל שיחק בייסבול, ושיקגו הפסידה בסיבוב השני לניקס. ב-1995, כשמייקל חזר לשיקגו לחלק מהעונה, קוקוץ' עלה בחמישייה (55/81), וחזר לספסל רק ב-1996 ו-1997 בהן, כידוע, זכתה שיקגו באליפות. ב-1998, האליפות האחרונה של הבולס, שוב שיחק קוקוץ' בחמישייה (52/74). לאחר פרישתו השנייה של מייקל, והיחלשותה של שיקגו, נותר פיפן בחמישייה, ואחרי ביקור קצר בפילדלפיה, סיים את הקריירה שלו, כשחקן ספסל, באטלנטה ובמילוואקי. אם נתמקד ב-3 העונות המלאות שלו מהספסל של שיקגו, קוקוץ' פתח ב-14/71 משחקים בעונה, וקיקץ' 12 נק', 4 ריב', 4 אס' וחטיפה אחת ב-26 דקות בממוצע למשחק. התוצאה הקבוצתית – סיבוב שני ושתי אליפויות עם שיקגו. סחטיין.
אנתוני מייסון – ביג, נציג של נוסף של הניקס, וחביבו של דובי, מציג גם הוא דפוס מעניין – הבחור עלה מהספסל משך 6 העונות הראשונות שלו בליגה, באחרונה שבהן, ב-1995, הוא אף זכה בתואר השחקן השישי המצטיין, אבל אז עבר לחמישייה ונשאר שחקן חמישייה, במועדונים שונים, למשך 7 העונות הבאות, עד גיל 36. כזה דפוס עוד לא היה לנו ברשימה. ב-4 העונות בהן עלה מהספסל בניקס, מייסון פתח ב-6/78 משחקים, והעשיר את הקבוצה ב-9 נק', 7 ריב' ו-2 אס' ב-29 דקות בממוצע למשחק. הקבוצה מצידה הגיעה להישגים מרשימים – 2 סיבוב שני, גמר אזורי ופיינלז. יפה.
דל קרי – הקרי הראשון בתולדות הליגה היה יצרן נקודות משובח ושחקן ספסל טהור משך כל 16 העונות שלו בליגה. ב-10 עונות בשרלוט פתח דל ב-8/70 משחקים בעונה, והלהיב עם 14 נק', 3 ריב', 2 אס' וחטיפה ב-25 דקות למשחק בממוצע, שזה יפה מאד, אבל הקבוצה, שזה עתה הצטרפה לליגה, הייתה חלשה להפליא, ולכן אחרי שסטף נפסל כ"מזויף" בפוסט הראשון בסדרה, עכשיו אביו מודח מהצמרת. לא נעים.
קליפורד רובינסון – ביג איכותי שמציג דפוס דומה לזה של אנטוני מייסון – עלה מהספסל בפורטלנד ב-4 העונות הראשונות שלו בליגה, ברביעית, ב-1993, נבחר לשחקן שישי מצטיין, ואז הפך לשחקן חמישייה, תחילה בפורטלנד, ולאחר מכן בקבוצות אחרות, ל-11 עונות, ורק בגיל 38 חזר לספסל ל-4 עונות נוספות. ב-4 העונות שלו מהספסל של פורטלנד פתח ב-7/82 משחקים בעונה, והחזיר עם 13 נק', 5 ריב', 2 אס', חטיפה וחסימה ב-25 דקות בממוצע למשחק. ההישגים של פורטלנד באותה תקופה מעולים – סיבוב ראשון, גמר אזורי, ופעמיים פיינלז.
דטלף שרמפף – פורוורד מעולה תוצרת גרמניה: חרוץ, אמין ומדויק.
"הפרוטוטייפ לכל הדירקים שהגיעו אחר כך", כמו שהגדיר אותו ג'ון.
שרמפף התחיל את דרכו כשחקן ספסל בדאלאס, עבר לאינדיאנה שם עלה מהספסל למשך 3 עונות, רק ברביעית, בגיל 30, עבר לחמישייה, ונותר שחקן חמישייה למשך 6 עונות נוספות עד גיל 36! האם הוא היה לייט בלומר או שפשוט לקח זמן לאמריקאים להבין שלמרות שהוא אירופאי הוא שחקן מצוין? לא יודע. אם נתמקד ב-3 העונות המלאות שלו באינדיאנה, דטלף פתח בחמישייה ב-8/80 משחקים בעונה, ושרימפף 17 נק', 9 ריב', 4 אס' וחטיפה ב-33 דקות בממוצע למשחק, תוך שהוא זוכה בתואר השחקן השישי המצטיין שנתיים רצוף ב-1991 וב-1992. הנתונים האישיים בהחלט מרשימים, אבל אינדיאנה, מצידה, הפסידה 3 פעמים בסיבוב הראשון במהלך התקופה.
ריקי פירס – עוד גארד קטלני לאוסף… עלה מהספסל ב-9 העונות הראשונות שלו בליגה. בגיל 32, מצא את עצמו בחמישייה למשך שנתיים, ואז חזר לספסל ל-6 עונות נוספות עד פרישתו בגיל 38. אם מסתכלים על התקופה שלו במילוואקי, 7 עונות, פירס פתח ב-7/65 משחקים בעונה, כשהוא פורס 17 נק', 2 אס' ו-3 ריב' ב-27 דק' בממוצע למשחק, וזוכה בתואר השחקן השישי המצטיין פעמיים, ב-1987 וב-1990. הקבוצה הגיעה 3 פעמים לסיבוב הראשון, 3 פעמים לסיבוב השני ופעם אחת לגמר האזורי. מרשים.
אדי ג'ונסון – גארד קטלני נוסף, ג'ונסון עלה מהספסל בעונת הרוקי שלו בקינגז, אחריה הוקפץ לחמישייה לשלוש עונות מעולות, בעונתו החמישית ירד לספסל, ומשם פעל ותרם עוד 12 (!) עונות נוספות במגוון קבוצות. עיקר הקריירה שלו כשחקן ספסל נמשכה כ-8 עונות בשורות סקרמנטו, פיניקס וסיאטל. בתקופה זו ג'ונסון פתח ב-22/77 משחקים בעונה והפיק 17 נק', 4 ריב', ו-2 אס' ב-23 דקות בממוצע למשחק, כשהוא זוכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-1989 בשורות פיניקס.
"אדי ג'ונסון היה החנון הממושמע עם קליעה רצחנית (לא חושב שאי פעם ראיתי ממנו החטאת עונשין), שהגיע לסיאטל בטרייד עם ריקי פירס", קבע ג'ון.
בתקופה זו הקבוצות שלו הגיעו פעמיים לסיבוב הראשון, פעם אחת לסיבוב השני ו-3 פעמים לגמר האזורי. בהחלט מרשים.
רוי טארפלי – ביג מצוין שזכה בתואר השחקן השישי המצטיין ב-1988 בדאלאס שהגיעה לגמר האזורי. לדאבון הלב הבחור הסתבך בצריכת חומרים אסורים, הושעה מהליגה לשנים ארוכות, חזר, ושוב הושעה, כך שבסיכומו של דבר שיחק בליגה 6 עונות בלבד, ולכן גם הוא מודח מהתחרות.
בובי ג'ונס – אחרון אחרון חביב, בובי ג'ונס היה הפאואר פורוורד של פילדלפיה בשנות ה-80. נראה שג'ונס עלה מהספסל רק בחלק מתקופתו בפילדלפיה, אבל הנתונים מאותה תקופה לא מלאים. אם נתייחס רק לעונות שבהן, על פי בסקטבול רפרנס, קיים מידע פוזיטיבי לפיו ג'ונס עלה מהספסל, אזי מדובר ב-6 עונות, בהן פתח בחמישייה ב-11/77 משחקים, ולהט עם 10 נק', 5 ריב', 2 אס' חסימה וחטיפה ב-24 דקות על הפרקט.
באותן שנים הקבוצה הגיעה לסיבוב הראשון, פעמיים לסיבוב השני, פעם אחת לגמר האזורי, פעם אחת לפיינלז ופעם אחת זכתה באליפות, ב-1983, כשג'ונס זוכה בתואר השחקן השישי המצטיין באותה עונה. ב-5/6 העונות שבהן עלה מהספסל נבחר ג'ונס לחמישיית ההגנה של העונה, הישג מדהים בפני עצמו.
סיכום פרק 4
בפרק זה בדקנו את הצלחת הקבוצות בהן שיחקו השחקנים המצטיינים בתקופות בהן עלו מהספסל, ואת נתוניהם של השחקנים באותן תקופות, על מנת לאמוד את התאמתם להגדרה של שחקן שישי משפיע. היה קל יחסית לקבוע שהזוכים בתואר בעשור האחרון אינם בצמרת המשפיעים, אך התמונה הפכה פחות ברורה ככל שהרשימה התרחבה, וככל שפרק הזמן מאז האירוע התארך.
בפרק הבא נרחיב את רשימת המועמדים לתואר השחקן השישי המשפיע ביותר מאז ומעולם על ידי הוספת שחקנים שעשו נפלאות מהספסל גם אם לא זכו בתואר השחקן השישי המצטיין בעונה ספציפית. לאחר מכן נדרג את כלל המועמדים ונקבע מי מהם, לצערו, חוזר לביתו ולספסלו, ומי מהם, לשמחתו, ממשיך איתנו לשלב הבא בתחרות ובסדרה.
מקורות: בסקטבול רפרנס, ויקיפדיה, פייסבוק
[…] הבא נתחיל לבחון את מידת השפעתם של השחקנים השישיים […]
בס"ד
תודה רבה מאנו. נהדר.
מצוין.
מבין השחקנים שהבאת, אלה השחקנים שאני זוכר כ"שישיים קלאסיים" שעונים להגדרה, ככאלה שתרמו משמעותית לנצחונות קבוצותיהם מהספסל:
אודום
טרי
מאנו
בובי ג'קסון
קוקוץ'
מייסון
קליף רובינסון
עוד שחקן שעולה לי לראש, שלא זכה, זה ג'יימס "בודהא" אדוארדס בבד-בויז
היה משני יחסית לאחרים מהספסל בקבוצה
לדעתי הוא היה בחמישייה בזכיות שלהם
מעולה מאנו
🙏🙏
תמיד חשבתי שמאנו ג'ינובלי השחקן השישי הטוב בכל הזמנים.
ואז קראתי פה שמאז שהוא ירד לספסל. הוא לקח רק אליפות אחת.
יש פה סימן קריאה גדול. תחזירו אותו לחמישייה הפותחת ומהר!!!
:-))))))
יש משהו בדבריך
[…] 4 בחנו את הצלחת הקבוצות בהן שיחקו השחקנים המצטיינים […]
[…] פרקים 1,2,3,4 […]