תורת המספרים: אחד עשר המופלאים

תורת המספרים: אחד עשר המופלאים

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

11 הוא הגיל הכי טוב לכמעט כל דבר – זלפה קייטלי סניידר (סופרת ילדים)

שאלה לי אליכם, מה לדעתכם המטרה במשחק הכדורגל? קחו לעצמכם דקה ותחשבו על זה. מה המטרה במשחק, מה מביא להצלחות, שמביאות לנקודות בטבלה או להתקדמות במפעל, שמביאות לתארים שמביאים לכסף ומשכורות וחוזים שמנים ותהילת עולם וכיוב.? מה המטרה האמיתית במשחק הכדורגל? ואפילו נעשה את זה פשוט ואמריקני, בחרו תשובה אחת מהבאות: א. כיבוש שערים, ב. הגעה למצבים, ג. החזקת כדור, ד. אי ספיגת שערים. קחו עוד דקה, סמנו את האפשרות שלדעתכם היא החשובה ביותר במשחק הכדורגל. בחרתם? נמשיך.

אז כנראה שרובנו נסמן את תשובה א. וכנראה שמי שמכיר אותי ו/או יצא לו לקרוא טור או שניים שכתבתי כבר מניח שאני הולך לטעון שלא, א. כיבוש שערים אינו המטרה של משחק הכדורגל. אם זה מה שאתם מניחים, אז נכון, זה בדיוק מה שאני אומר, כלומר אני כמובן חושב שכיבוש גולים צריך להיות המטרה, אבל הוא לא. ואני לא אומר את זה כי אני שונא כדורגל ציני, אלא כמי שצופה בכדורגל בלפחות כמה עשורים וכמי שמסתכל על כל התהליכים בסידור 11 השחקנים על המגרש ב100 שנה האחרונות (מה שמכונה ״טקטיקה״ כדי לגרום למאמנים להרגיש טוב עם עצמם), אני לא יכול שלא להגיע למסקנה שדבר ראשון המטרה בכדורגל, היום, היא ד. לא לספוג גולים, ולשם כך יש צורך בג. החזקת כדור, רצוי בחלק המגרש של היריב (כי ככה גם נוצר לחץ אצלהם והכדור נע הרחק מהשער שלך), והחזקת הכדור הזו מביאה לב. הגעה למצבים, שפועל יוצא (וזניח) שלהם הוא א. הבקעת שערים.

״הכל הפוך, אנחנו חשבו שצריך להבקיע וארז אומר לא, ההפך״

אושן 11

להיות מאמן בכדורגל זה אולי הסיוט הכי גדול בעולם הספורט. השליטה של השחקנים בכדור היא אפסית, היכולת ״להחזיק״ בכדור עוד יותר אפסית, מאחר ולא ממש ניתן להחזיק את הכדור. מכאן, שהכדור חייב להיות כל הזמן בתנועה כדי למנוע מהיריבה לחלץ אותו מרגלי קבוצתך, אלא שתנועה עם הכדור מצריכה רמה גבוהה של קואורדינציה וקשה מאוד לכוון מסירה מדויקת. ולבסוף, קשה מאוד לבצע את כל אלה ולהגיע למצב שבו שחקן יכול, למרות כל שחקני ההגנה מסביבו, וכל הדברים שנעים לכיוונו, לשחרר בעיטה או נגיחה לשער היריבה. ועד שבעיטה כזו יוצאת לדרך, ומצליחה לא לפגוע באף שחקן הגנה (או התקפה) בדרך, ולא לפספס את המסגרת, הרי שבין הקורות עומד אחד שמותר לו לתפוס את הכדור ביד. כלומר, למאמן אין ממש יכולת להשפיע על מהלך הכדור ב99% מהזמן, בניגוד לענפים שבהם יש החזקה פיזית בכדור, ככדורסל או פוטבול. בנוסף, החוקים הארכאיים מאפשרים למאמן לבצע מספר זעום ומגוחך של חילופים חד פעמיים. לכן, מבחינת רמת השליטה שיש למאמן הכדורגל במשחק הרי שבגדול מדובר בסוג של ״צופה מיוחס״, שמבלה את רוב זמנו כאחד האוהדים בלצעוק על השחקנים למסור ולבעוט. פה ושם הוא יכול להורות לשחקן זה או אחר להתחמם, או לשלוח שחקן זה או אחר לשחק באגף (ולקוות שהוא אכן יישאר שמה). יותר מזה, לא ממש.

לזה אפשר להוסיף את העובדה שגול, כל גול, הוא אמנות המקרה. הזכרתי את זה כשדיברתי על השוער בכדורגל: בממוצע במשחק אירופאי נבעטות כ26 בעיטות לשער (לשני הצדדים), אחת כל 3.5 דקות. מתוכן רק 9 מגיעות למסגרת, כלומר כ35% מהבעיטות לשער הולכות למסגרת. אבל יותר מכך, אם נסתכל על הנתון מבחינת הקבוצה הבועטת, הרי שרק אחת ל10 דקות משחק בממוצע נבעטת בעיטה למסגרת. או במלים אחרות, ב90 פלוס דקות של התרוצצות יש לשתי הקבוצות במצטבר פחות מ10 הזדמנויות הבקעה אמיתיות, לכל קבוצה כ5 כדורים לשער בממוצע. בעיטה למסגרת אחת ל18 דקות. זה כלום. אז מה עושים?

"תודה לך, אלוהים על שלמרות שיש מלחמות, ואסונות, כל מה שעניין אותך הוא לדאוג שאני אבקיע״

כאן 11

ההנחה הראשונה, הראשונית, הקדמונית אפילו, הלכה בערך ככה: ״אם כל גול הוא פוקס, בוא ננסה להשיג מה שיותר פוקסים״ או במלים אחרות, כדי להבקיע מה שיותר גולים, צריך מה שיותר בעיטות לשער, כדי להשיג מה שיותר בעיטות לשער, צריך מה שיותר חלוצים. מערכים של 6-2-2 ואפילו 7-2-1 מתועדים אי שם בסוף המאה ה19. בתחילת המאה העשרים התקבע מודל הWM או 5-2-3, חמישה חלוצים, מסודרים שלושה מקדימה ושניים מאחור (מכאן הW), שני קשרים ושלושה בלמים (הM) יצרו מערך שמטרתו היתה לדחוף את הכדור למעלה ושמה לשכב על השער עד שיקרה משהו. מאחר וחלוצים עושים הגנה כמו שאני עושה כלים (כשהכיור מתמלא וגם אז אם אין לי איזה קרש או תחתית פנויה לשים עליו את האוכל), וכן בזכות שינוי חוק הנבדל משני שחקנים לשחקן אחד, הפך המשחק לאולטרה התקפי. הכדור נע מרחבה לרחבה, וכמוהו גם התוצאה, כל גול בצד אחד נענה בשניים בצד השני ומכאן שהמשחקים התמלאו בבעיטות לשער ובגולים וגרמו התקפי לב ביציעים ובמשרדי הקבוצות. הבעיה במערכים האלה היתה די ברורה, גם עם חמישה ושישה חלוצים, עדיין לא מובטחת לך הבקעה של שערים, ומנגד, גם אם הבקעת שלישיה, הרי שההגנה הסמלית איפשרה חמישייה ליריב. אבל קונספטואלית, זה ייצג את האופן שבו כל העולם חשב ותפס אז את משחק הכדורגל. ואז באו האיטלקים, כמובן, והרסו לכולם את המסיבה.

יש איזה קטע מוזר של פרשנים לכנות כל הגנה איטלקית מודרנית, כ״קטנציו (Catenaccio)״. אז לא. מערך של 1-1-7 כמו שמוריניו פרש מול בארסה הוא בונקר, לא קטנציו. הרעיון המקורי, שבהתחלה יושם בנבחרות אימתניות כשוויץ (טוב, שוויץ של שנות החמישים) היה להוריד חלוץ אחד, ובמקומו לשים עוד שחקן הגנה, סוג של 4-2-4, רק שהמגן הנוסף ישחק אחרי קו ההגנה. ראו האיטלקים כי טוב ואמרו לעצמם ״למה שלא ניישם את זה על פני כל המגרש?״ במקום שני קשרים שתפקידם לקבל את הכדור מההגנה ולבעוט אותו לחלוצים נשים שלושה, ואם ההצבה של שלושה מגינים ואחד מאחורה שיפרה את ההגנה, אולי נשים ארבעה שחקני הגנה ואחד מאחוריהם? במיוחד שמגינים אז לא נעו על הקו וסגרו את האגפים אלא פשוט שמרו אישית את החלוצים שמולם, כך שלשים את הליברו, המטאטא כשחקן הגנה חופשי היה רעיון יצירתי שיכל לפרק התקפות, ובכלל אם יש ליריבה חמישה חלוצים, הכי טוב לשים מולם חמישה מגינים, לא? יותר שחקנים ברחבה, פחות מקום לכדור לנוע. העובדה שמילאן שיחקה את הקטנאציו של 2-3-5 וזכתה איתו בתארים וגביעים לא הזיקה לתהליך.

הִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי

וכך הלאה, אחרי התנועה לכיוון ההגנה באו ההולנדים עם ה3-3-4 שלהם (בפועל 3-3-3-1) שהראה כי הדרך להתמודד עם הגנה חזקה היא על ידי הנעת כדור על פני כל המגרש (או בעברית: עשרה עולים, עשרה יורדים). ומאחר ולא כולם קרוייף (או אפילו נייסקנס) וגם הם לא ממש הצליחו לפרוץ במשחק נתון הגנות גרמניות חזקות, המערך פינה את מקומו ל2-4-4 המוכר והאהוב(?) שנתן דגש על מרכז מגרש חזק שהוביל בתורו לפריחת ה1-5-4 של אמצע סוף שנות התשעים, ששיאו בנבחרת צרפת של 98 ועץ האשוח שלהם (1-2-3-4) וכן הלאה וכן הלאה.

מכאן אפשר לשים לב שהכיוון הוא תמיד ״אחורה״, עוד קישור, עוד מרכז שדה, עוד הגנה, עוד החזקת כדור, ומן הסתם פחות חלוצים. וגם החלוץ וחצי שעוד מרכיבים צריכים להתעסק יותר במשיכת הגנות והנעת כדור ולאפשר להגנה לרדת ועוד דברים לא חלוציים. וכך הבקעת הגולים, שממילא אי אפשר ממש לגרום להם, הושארה ליד המקרה. ובינינו, בעיטה לשער זה הדבר הגרוע ביותר מבחינה הגנתית והחזקת כדור, שהרי הכדור עובר ליריבה אחרי הבעיטה (ובמקרה של גול אפילו הם מתחילים על קו החצי!). וזה כמובן הוביל לפיתוח החדש והדומיננטי ביותר, ה0-6-4 או 0-5-5. מי צריך חלוצים? הם לא עושים הגנה, כל הזמן בועטים לשער במקום להמשיך למסור, וגם ככה משחקים נגמרים 2-1. מכאן אנחנו למדים שבכדורגל המודרני, הפתרון לחידה מתחילת הפוסט הוא, כפי שרמזתי: המטרה של המשחק היא מניעת שערים מהקבוצה היריבה. זה מושג על ידי החזקת כדור, עדיף בשטח היריב, שלפעמים, ככה, על הדרך, מביאה למצבי הבקעה, שאם באמת, אבל באמת, אי אפשר להמנע מזה, מביאה לבעיטות לשער שלפעמים, אם לא נזהרים, מובקע מהן גול.

מספר חזק: אלון מזרחי

אז אחרי שדיברתי איך הפך הגול למוקצה מחמת מיאוס בקרב מאמני הכדורגל, חייבים להגיד כמה מילים על השחקן שלא ידע לעשות כלום, באמת כלום, אבל באמת באמת כלום, אבל ממש שום דבר. חוץ מלהבקיע גולים. לא הגנה, לא תנועה (עם כדור או בלעדיו), לא ראיית משחק, לא דריבלים, כלומה ומאומה. רק להבקיע. פלא שהוא לא הצליח לשרוד בשום מקום ששיחק בו? איזה מאמן שפוי ירצה להחזיק אצלו שחקן שרק יודע להבקיע שערים ועוד עושה את זה בקצב של גול כל שני משחקים?

התנועה היחידה בלי כדור שהייתם רואים מאלון מזרחי״

אני לא יודע מי מקוראי המדור ראה את הפנומן בלייב, ולכן יש מצב שבו חלקכם חושב שאני מתבדח. אני לא. שימו את אלון מזרחי, עם כדור באזור הרגליים, מול השער, וזה גול. כל קומבינציה אחרת, חבל. תנועה עם הכדור לצד הרחבה? תתפללו שיעשו עליו פאול כי הלך הכדור. צריך לנוע למשוך את ההגנה? קטעים איתכם. הגנה בכלל היתה משהו שהאיש לא שמע עליו. אבל גולים? אוהו! 206 כאלה. הכי הרבה בכדורגל הישראלי. 10 יותר מהמקום השני. ב404 משחקים. שער כל 1.96 משחקים. לשם השוואה, עודד מכנס, מספר 2 ברשימה, הבקיע 196 שערים ב432 משחקים, שער כל 2.20 משחקים. כיאה להספק, אלון מזרחי גם זכה במלכות השערים 4 פעמים, מהן שלוש רצוף, בשתי קבוצות שונות. כזה האיש, כמו נפוליאון, בא, רואה, כובש. שנה אחרי שנה, גול אחרי גול, לא היה לו מה להוכיח לאף אחד, והוא הוכיח את זה משחק אחרי משחק.

ושוב צריך להדגיש, פרט לגולים, האיש לא הצטיין בכלום. האינטליגנציה אצלו לא היתה ברגליים, בראש, או בשום מקום אחר. רק גולים. ואמירות מביכות. אבל זהו. האיש הבקיע גול בנגיחה ואיבד את ההכרה, כנראה לא בסדר הזה, כי שהתעורר לא זכר את כיבוש השער. האיש קיבל כדור בזמן שהיה עסוק בלריב עם השופט על עבירה שלטענתו בוצעה עליו, הסתובב, בעט, וחזר לריב עם השופט עד שחבריו לקבוצה קפצו עליו לחגוג את השער שזה עתה הבקיע בלי לשים לב. זה הדבר היחיד שהוא ידע לעשות, וזה הדבר היחיד שעניין אותו. גולים. ולשחק באירופה (או ספרד). ואחרי שהניסוי בניס כשל, חזר מזרחי לליגה נחוש לשבור את שיא ההבקעות. הוא עשה את זה ופרש בגיל 34. כי באמת, זה הדבר היחיד שעניין אותו.

עד 120! (לפחות). אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות. בשבוע הבא: השחקן ה12.

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  1. מעולה ארז, תודה רבה!!!
    אם אני זוכר ויודע נכון- התוצאה הנפוצה ביותר במשחק כדורגל היא 1:0, מה שגורם שתצדק ושדני נוימן יטעה ("שם המשחק מאיר, הוא הבקעת שערים")- אם כבר ציטוטים מביכים.
    יפה ששוויץ היא הראשונה שיישמה כביכול שיטה הגנתית יותר, כשהיא אחראית למשחק עם הכי הרבה גולים בתולדות המונדיאל (הפסד 7:5 לאוסטריה במונדיאל 54', המונדיאל עם הכי הרבה גולים בממוצע למשחק (5.4).
    לגבי החזקת הכדור- יותר מעייף לעשות הגנה, דורש יותר תנועה, פחות הזדמנויות לקבוצה היריבה להבקיע. אני חושב על הרוסים במונדיאל 18' מול 1117 מסירות של ספרד- לדעתי היו שם חומרי עזר, קשה להגן ככה לאורך זמן, ועוד שיישאר די חמצן לפנדלים.
    ואם בחמצן עסקינן- אלון מזרחי, שלא הגיע לו חמצן לראש מול מיקרופונים אבל כן לרגליים. כמו יואי גלאגר, כמו ג'ימי גריבס, קיים את האמרה של מלמיליאן- הגול הכי יפה הוא זה שברשת.
    12? במספר, זה קודם כל בריידי ייקח אותו השד. 12 זה היה גם הסדרה המשונה של איטליה שהחלה ב1970 ונשברה ב2018- כל 12 שנה מגיעים לגמר מונדיאל (מפסידים לברזיל, מנצחים את גרמניה, מפסידים לברזיל, מנצחים את צרפת- גמר המונדיאל 2018 אמור היה להיות איטליה נגד ברזיל, ושברזיל תנצח).
    תודה שוב!!

    1. דני נוימן הוא מאבירי הפרשנים הישראלים, מה שמכונה ״בהילוך החוזר ניתן לראות כי החלוץ בעט בכדור ברגל ימין, והכדור, שים לב, נכנס לרשת, וזה מה שגרם לשער״.
      לגבי הדפנסיביות של השוויצרים, ובכלל, לא נכנסתי לזה, אבל גם האיטלקים ובכלל, מה שכונה בשנות החמישים ״משחק הגנתי״ לא היה משחק הגנתי במובנים של ימינו, תסתכלו על החופש שפלה מקבל בשנות השישים לדוגמה ותשוו למה שמראדונה נאלץ לעבור שלושים שנה אחרי. גם ההגנה היתה כזו שמגינים שמרו אישית, אבל רק בחצי שלהם, כלומר מגן לא היה עולה, מקסימום קו האמצע, אז היה די מקום לשחק ולהתקיף לשני הצדדים.

        1. אם נתחיל לקטר על פרשנים לא נסיים, הדבר היחיד שאני אומר לזכות בוני הוא שלפחות האיש מודע לזה שהוא נמצא שם בזכות (אם כי בזכות מה לא ממש ברור) ומאוד משדר את זה, בניגוד לכמה שיכולים לשבת בגמר המונדיאל או הצ׳מפיונס ולהשמע כמו אוהד קבוצה תחתית בליגה ב׳ בגשם.

    1. נו, תהיתי מי יהיה זה שיפול למלכודת, רשום לעצמך וי ולך תעשה חיפוש ״אלון מזרחי ציטוטים״ לגבי הנפולאון.
      לגבי מילאן, הכוונה למילאן של שנות השישים ושנות השבעים, כשנראו רוקו היה המאמן שלהם. מילאן של שנות ה80 כבר שיחקה zona mista שזה אומר חילופי מקום, מגנים עולים באגף, 2-4-4 וכן הלאה.

  2. יאלה אפשר לעבור ל-12?
    ג׳מצ׳י כמובן, אבי כהן הירושלמי – לא היה מגן התקפי כזה, אלפונסו סוריאנו – אחד הפספוסים הכי גדולים של היאנקיז לטעמי
    אחלה טוב, פרטנר

  3. נהדר ארז. עבורי 11 בכדורגל הישראלי זה קודם כל אלי אוחנה שבתור אוהד הפועל ת"א האכיל אותי לא מעט מרורים.
    שחקן ענק!

  4. מצוין ארז. אני עניתי ד' למען האמת אבל אתה עשית את כל הדרך המשכנעת לתשובה.
    .
    הייתי מוסיף שאלון מזרחי ידע גם להגיע למקום הנכון בשביל לשים את הכדור ברשת, כמו בערך רודמן עם הריבאונדים. בתור ילד חיפאי הבנאדם הסב לי כל כך הרבה אושר שלא ישוב

    1. כאוהד מכבי חיפה אני זוכר לו חסד נעורים ובכלל, אני שחקן כזה תמיד מרכיב.
      רודמן, אחרי מה שראיתי ממנו בlast dance נראה לי שהוא ממש לא, האיש ניחן בראיית ואינטלגנצית משחק שאם היה מבחן IQ לזה הוא היה מוציא 180 שמה. מזרחי הוא לחלוטין אידיוט סוואנט שכזה, שבאמת לא מסוגל לעשות כלום מהדבר החשוב ביותר, אבל מאמנים ״מודרניים״ לא סובלים שחקנים כאלה, כפי שניסיתי להראות בפוסט, כי חוץ מגולים הוא לא ידע לעשות כלום.

        1. אלון מזרחי קלאסי, האיש מרים את הרגל, בועט בכדור, והכדור נתקע בזה, קופץ לשם, נופל פה ופלופ, גול! זה אלון מזרחי.

  5. מספיק לומר ש-11 הוא המספר של KARMA
    זה ס"ה של פעולות האנוש לפי ההינדואיזם, וכן ס"ה של פעולותיו בחיים הקודמים. משהו כזה. ה-11 – הקרמה – אמור להחליט על קיומך בעתיד בעולם הזה ובחיים העתידיים.

  6. ארז מסכים לחלוטין עם התאוריה שלך
    קבוצה מנצחת היא קודם כל זו שמונעת שערים ואחרי כן כובשת אותם
    כל 12 אלופות העולם האחרונות קיבלו במהלך גביע העולם פחות משער בממוצע למשחק
    נדירים המקרים בהם אלופת עולם קיבלה במשחק בודד כלשהו 2 שערים ורק צרפת הייתה היחידה לקבל 3 שערים בנוקאאוט ועדיין לקחת גביע עולם .

    המספר החזק שלי הוא קודם כל אלי אוחנה

    אחריו עודד מכנס

    1. תודה אהרון, זה בדיוק הבעיה עם הדברים האלה, כמו בבייסבול שכולם אנליטיקס והומראנס ואז אתה אומר שאפשר לנצח גם אחרת ומראים לך שסטטיסטית כל קבוצה שחבטה יותר הומראנס ניצחה ולקחה אליפות, ולך תתווכח שזה בגלל שככה כ-ו-ל-ם משחקים, אז זה ברמה של ״מי שיכבוש יותר יבקיע״ ומן הסתם מי שיספוג פחות ינצח…
      לצורך ההמחשה, מונדיאל 1954, שנחשב למונדיאל ההתקפי ביותר, שיאו של הWM וכיוב. גרמניה שנצחה ספגה יותר שערים משלוש הקבוצות האחרות שהגיעו לחצי הגמר, הונגריה במקום השני מבחינת ספיגה (אורוגוואי ראשונה עם 9 שערים ואוסטריה שלישית), מנגד, גרמניה והונגריה הבקיעו יותר שערים מכל שאר הקבוצות בהפרש ענק (25 ו27 בהתאמה, מקום שלישי אוסטריה עם 17). אז נכון שזה טורניר ולא מייצג, אבל אני מניח שניתוח מקביל של הליגות אז יעלה תוצאות דומות. היום משחקים כדי לא לספוג, והתוצאה היא שמי שסופגת פחות שערים מכל השאר מנצחת.

  7. 12 בעיני זה קודם כל השחקן המחליף בכדורגל
    בניגוד לכדורסל שם יש מסורת של "שחקן שישי"
    בכדורגל זה פחות מצוי למרות שאני עצמי חושב שאחד כמו מסי או רונאלדו יוכלו לתת עוד כמה שנים טובות 15-30 דק' למשחק במיוחד בועט עונשין כמסי.
    השחקן ה 12 הזכור ביותר מבחינתי היה סולשיאר מהיונייטד
    ובכל הקשור לארץ היה זה שלום תקווה שבערוב ימיו ככדורגלן (נהדר) הצעיד את הפועל תל אביב לדאבל בדיסוננס גדול מבחינתי בין הקבוצה השנואה הזו לשחקן האוהב ההוא.

    12 נוסף מזכיר לי את הגמרים במקצועות השדה האולימפיים

  8. תודה רבה ארז נהדר.
    אני חסיד של 4-3-3 עם קישור דינאמי.
    אני חושב שזה הכיוון שהכדורגל ילך איליו, שחקנים שהם מצד אחד מאוד טכניים, אבל גם יודעים להגן. ולשחק המספר עמדות.
    קימיך, מודריץ', גם פדה וואלוורדה סוג כזה.
    בעיקר כי אם אתה קבוצה שבעיקר מחזיקה בכדור, אז שחקני אגף מהירים פחות יעילים(משחקים על שטח יותר קטן, ואז יש פחות שטחים לדהור).

    המטרה בכדורגל כמו בכל ספורט זה להתרגש, איך פעם מישהו אמר זה כמו החיים, אפרוריים, משעממים ופתאום יש איזה רגע של אושר מתפרץ, ואז חוזרים לאפרוריות ולשעמום הרגיל. באלמנט הזה אין כמו כדורגל.

    אלון מזרחי האיד שסיפק ציטוטים מדהימים למכביר, "או באירופה או בספרד" – שמעון מראה שאינו מבין את המושג הכלה זל קבוצות והקשר הלוגי או.
    "אלוהים נתן לי כישרון ברגליים גם שכל" לגבי החלק הראשון אני מסכים ולגבי השני אני בספק..

    1. תודה, לא ממש נכנסתי לזה, אבל הכדורגל המודרני בנוי על מערכים יותר נזילים, שמטרתם לנסות להביא את השחקנים לעמדות שליטה במגרש, המראה של מגינים עולים שפעם היה נחשב להפקרת המולדת היום הוא א״ב של התפקיד, אבל כמובן שיש הרבה עמדות שנעות על המגרש. הדוגמה הכי קיצונית לדעתי היא ברצלונה של גווארדיולה שפשוט שחקנים כל הזמן החליפו מיקומים ומסירות במטרה להביא את מסי למצב שהוא עם הכדור באזור ה20 ומשמה כבר העילוי ידאג לאסיסט או לגול, התנועה גם אפשרה להם להגיע לרחבה עם המון שחקני התקפה. כמובן שכמו כל דבר האמצעי הפך למטרה ומכאן המערכים שכל מה שהם עושים זה להניע כדור ולהתמסר ״כמו בארסה״ רק בלי הפואנטה של ״ולהביא למצבי הבקעה״. הרעיון שחלוץ לא משחק כדי להבקיע שערים אלא כדי לעשות הגנה ולעצור את שחרור הכדור ולמשוך את הבלמים וכו גם לא חדש. למי שזוכר בהפועל חיפה של גוטמן שיחק האנטי אלון מזרחי, אורן נסים, שחקן אפור ומשעמם שלא יכל להבקיע גול גם אם חייו היו תלויים בזה, אבל יצר הרבה בלגן ברחבת היריב, והיה מאוד טוב בלתפקד כסוג של ״בלם קדמי״ ברחבת היריב. אגב, בהתחשב בתפוקה של חלוצי צרפת 98, אפשר לטעון שזה גם מה שהם עשו…

כתיבת תגובה

סגירת תפריט