תורת המספרים: 29, תורת המספרים

תורת המספרים: 29, תורת המספרים

בכל שבוע, נתעמק במספר אחד בסדר עולה ובאופן שבו הוא מתבטא בענף כלשהו או בספורט בכלל. וגם נסקור שחקן אחד שקשור למספר.

You're actually rooting for the clothes, when you get right down to it. You are standing and cheering and yelling for your clothes to beat the clothes from another city – Jerry Seinfeld

כמו כל דבר בספורט, להתחקות אחרי הפעם הראשונה שקרה משהו זו פעולה פשוטה שמצריכה מהכותב דבר אחד ויחיד, לבחור למי, מכל עשרות אלה שטוענים שהם היו הראשונים, הוא מאמין. לדוגמה, נסו למצוא מי ואיפה היו הראשונים שלבשו מספרים על החולצות, והרי לכם שעשוע לחג השבועות. האוסטרלים, שבאמת יש להם יותר מדי זמן בחיים, טוענים שהם הראשונים. יש להם עדות על משחק מ1911 של Aussie Rules Football (גירסה של ראגבי) ששיחקו בו עם מספרים על החולצות, אבל בעצם יש להם צילומים של משחק מ1903 עם מספרים ובכלל יש תיעוד של משחקים מ1897 ולכן הם הראשונים. האוסטרלים גם ממשיכים וטוענים שבאותה 1911 שיחקו קבוצות כדורגל אוסטרליות עם מספרי שחקן ובעונה שאחרי כבר זה הפך מנדטורי בליגה של ניו סאות׳ ווילס. נשמע די ראשוני וכזה, אלא שבבייסבול יש אזכורים למספרים על חולצות השחקנים כבר ב1907, וזאת בעקבות מה שקבוצות הבייסבול ראו בהוקי ופוטבול. מה שמרמז שבהוקי ופוטבול לבשו מספרים עוד לפני, ובכלל לבייסבול הרי יש שתי היסטוריות, זו המתועדת עד לזרא, וזו שהתקיימה בלי שאף אחד שם לב עד ש-פופ! הופיע לו המשחק בכל אמריקה. ובהיסטוריה הסודית הזו שיחקו עם מספרים כבר בסוף המאה ה19. בכל מקרה, התיעוד הכי מוקדם של הוקי הוא של משחק מ1911 שבו השחקנים עלו לשחק עם סרטים על הזרוע שעליהם הופיעו המספרים שלהם. מה שגורם לי לתהות, מה לעזאזל קרה באותה 1911 שפתאום כל עולם הספורט החליט לעלות עם מספרי שחקנים?

יהא אותו אירוע קוסמי אשר יהא, אני חושב שאפשר לשים את האצבע על העשור הראשון למאה ה20 כעשור שבו החלו קבוצות וליגות וענפים שונים לבחור בגישה של מספרי שחקן על הגב, הצד, הזרוע או החזה בכדי להבדיל בין השחקנים השונים כשבעשור השני המנהג התפרש ברחבי עולם הספורט בסוג של אבולוציה מקבילה/האבקה זרה. מה שיותר מעניין הוא מה שקרה בעצם בעשור השלישי של המאה ה20, כשקבוצות התאוששו מההלם של ללבוש מספרים על החולצות והתחילו לחשוב מה אפשר לעשות עם הרעיון הזה. ב1928, הרברט צ׳אפמן, מאמן ארסנל דאז הלביש את שחקניו במספרים 1-11 ואת שחקני היריבה במספרים 12-22 (הזוי שהקבוצה השניה זרמה איתו). אבל לא פחות מעניין מכך היתה חלוקת המספרים, צ׳אפמן בפועל היה זה שהגה (או שיישם) את הקונספט המוכר לכל חובב כדורגל, שבו המיספור מתחיל מהשוער (מספר 1), ממשיך דרך ההגנה (מספרי 2 ו3), הקישור (4-6) וההתקפה (7-11, בשיטת הWM או ה2-3-5 ההיסטורי). הנוהל פשה בכל ענפי הספורט עד לכך שבשנת 1929 (והנה ה29 שלנו), התרחש המשחק הראשון בליגת הבייסבול שבו שתי הקבוצות עלו עם מספרי שחקן על החולצות, כשהיאנקיז מסדרים את המספרים לפי סדר החובטים.

כריס גייל (ימין), המספר לציון שיא הריצות שהשיג במדי נבחרת איי הודו המערבית. טוב שלא השיג 666.

סופרי סת״ם

באופן די מפתיע (לדעתי), רוב ענפי הספורט והמפעלים השונים לא מטילים איזו שהיא הגבלה על המספרים ששחקנים יכולים ללבוש (פרט למקרים מסויימים, למשל המספרים 0/00 שהוצאו מהפוטבול וההוקי). בשנת 1993 החליטה ההתאחדות האנגלית לאפשר לשחקנים מספרים קבועים, ובכך ביטלה את התקנה הקודמת שדרשה משחקנים ללבוש מספר בהתאם לעמדה שתפסו בשדה. במהלך שנות השבעים והשמונים גם בוטלו התקנות שאסרו על שחקני הרכב ללבוש מספרים גבוהים מ11. אחד הנסיונות של ריינוס מייכלס להקנות לנבחרת הולנד (הטוטאל פוטבול) תפיסה שונה של משחק היתה למספר את שחקניו לפי סדר אלפאבתי, כך שהשוער שלו דאז, יאן יונגלוד, עלה כשהמספר 8 על גבו. בהרבה נבחרות שחקני ההרכב עדיין עולים עם מספרי 1-11, ומכאן המנהג של שחקנים ללבוש מספרים שונים בנבחרת ובקבוצתם. בפוטבול האמריקני יש עדיין חשיבות למספרים, אמנם שחקנים לא מחוייבים ללבוש מספר מסויים, אבל לכל קבוצת תפקידים יש את המספרים שלה כך שלמשל הקוורטרבקס והבועטים (punters, kickers) מחוייבים ללבוש מספרים בין 1-20, או למשל ליינמנס מחוייבים ללבוש מספרים בין 50-80, ובנוסף, שחקנים הלובשים מספרים בין 50-80 לא יכולים לקלוט מסירה קדמית, אלא רק מסירה אחורית (בה השחקן התופס מצוי ברגע המסירה מאחורי הכדור). בבייסבול נהוגה קונבנציה ״לא כתובה״ שבה זורקים לובשים מספרים דו ספרתיים, ולרוב גבוהים מ30; מספרים הגבוהים מ60 נלבשים על ידי שחקני מיינור ליג המגיעים לשחק בספרינג טריינינג או מועלים לקבוצה למשחק שניים, ושאר רעיונות שכמו כל החוקים הלא כתובים שבבייסבול, לא ממש שרדו את המעבר לעידן המודרני.

בגדול המטרה העיקרית של מספרי שחקן היא להפוך את המשחק לנגיש יותר לצופה. אפשר לראות שהרעיון תפס יותר ויותר ככל שהספורט הפך מקצועי, מסחרי, פומבי ומשך כמויות רבות של צופים שישבו הרחק ביציעים והזדקקו לאמצעי עזר להבין מי מסר ומי הבקיע. מספרי השחקן יוצרים חיבור די מיידי בין הצופה לבין השחקנים ומאפשרים גם לאלה שיושבים בnosebleed bleachers להבחין מי ומי בשחקנים. במקום הצורך להבין איזה שחקן נמצא באיזה מיקום, ולנסות לקלוט את פני השחקנים ממרחק, המספרים מיד מחברים את הצופה לקורה במגרש. וכמובן שאם את הצופה, אז על אחת כמה וכמה השדרים והעיתונאים. האוהד הביתי לפחות רואה את קבוצתו אי אילו פעמים בשנה, ועוקב אחרי קורות השחקנים וככה יכול פלוס מינוס לזהות מי זה מי. השדר או העיתונאי שנודד בין משחקים לעולם לא היה מצליח לשרוד משחק אחד בלי אמצעי העזר. למעשה בחלק מהענפים כמו, שוב, פוטבול, השחקנים לובשים מה שמכונה ״מספרי טלוויזיה״, כלומר מספרים על הקסדה, השרוולים והכתפיים כדי לאפשר לצוות השידור לראות מי מערימת השחקנים הוא מי. בנוסף, צוותי שידור בפוטבול נעזרים בצוות של spotters שבכל רגע נתון מסמנים להם מי נמצא איפה על המגרש, ובכך מאפשרים לשדרים להשמע כאילו הם מכירים כל קסדה וכל ליינבאקר. לפני מספר שנים החליטה חברת נייקי, שהמספרים בכל פינה לא יושבים להם טוב עם העיצובים החדשים של הבגדים, אלא שהתברר לה שבNFL, שיודעים מאיזה צד של הלחם מרוחים הדולרים, המספרים על הכתפיים הם חובה. (בNCAA אין חובה כזו והם הצליחו להוריד את המספרים מהמדים של כמה נבחרות קולג׳ים). בנוסף, לפעמים הקבוצות לא מבינות שהמטרה של המספרים האלה היא להיות בולטים וצובעות אותן בצבע די זהה לזה של התלבושת, שזה, כמו בכל פעם שנותנים למעצבים גרפיים לקבל החלטות, לא נראה טוב, ולא עובר טוב.

עזרי השידור בפוטבול, הסיכות מציינות אילו שחקנים מצויים בכל רגע על המגרש.

I am not a number, I am a free man! – The prisoner

כמו שתמיד קורה בהרבה מקרים, האמצעי הופך למטרה. בתוך התחלה, הרעיון של ״מספרים קבועים״ גרם לשחקנים להיות מזוהים עם מספר מסויים ולדרוש לקבל אותו כשעברו קבוצה, על חשבון שחקנים אחרים (או לוותר, תלוי בשחקן ובמעמדו). שלא לדבר על הזיהוי של מספרים מסויימים עם סטטוס מסויים, למשל מספר 10 בכדורגל שהוא מספרו של הכוכב, הפליימייקר, המוציא והמביא (או מספר 7 בכדורגל האנגלי) ודיר בלאק לא לתת אותו לסטאר (או לסטאר בעיני עצמו). ישנם כוכבים שהמספר שלבשו הופך למין הצהרה שהם רואים את עצמם כממשיכים את דרכו של שחקן ענק (כמו 23 בכדורסל). אבל המהלך שלדעתי מייצג יותר מהכל את ההפיכה של האמצעי למטרה בכל הנוגע למספרי שחקנים היתה ההחלטה הדי הזויה של הניו יורק יאנקיז ב1939 לתלות את המספר של לו גריג. גריג היה ה-שחקן של היאנקיז דאז, שריד לברונקס בומברס עם הבייב והמנהיג של חבורת הצעירים שהתאספה סביבו בשלהי שנות השלושים, איש הברזל שלא פספס משחק אחד, עד שלפתע חלה במחלה שאיש לא הכיר, וביום אחד חדל מלשחק ופרש. היאנקיז, די בהלם, לא ממש ידעו מה עושים עם זה, וההחלטה שהתקבלה היתה להודיע שמאותו רגע, איש לא ילבש את מספרו של גריג, 4. הקונבנציה של היאנקיז שכאמור החלו עם מספרי שחקנים ב1929 היתה שכל שחקן לובש את המספר לפי סדר החובטים. גריג שתמיד חבט רביעי נשאר כל הקריירה עם מספר 4, ועל ידי המהלך הדי חריג הזה הונצח סוס הברזל בזכרון הקולקטיבי של היאנקיז. האירוע נשאר די חד פעמי, עד שב1944 הג׳איינטס החליטו שגם הם רוצים והעלו את מספרו של קארל האבל, 11, לקיר ההנצחה. בעשורים הבאים טופטפו פה ושם מספרים, עד שבשנות השבעים נפרץ הסכר. נכון להיום ישנם יותר מ200 מספרים שהוצאו בליגת הבייסבול, שחקנים, מאמנים, בעלי קבוצות, שדרים, הכל הולך. בקצב הנוכחי, בקבוצות כמו היאנקיז (22 מספרים) יצטרכו להחזיר כמה מספרים להרכב. בNBA נתלו כ220 מספרים, כשהסלטיקס מובילים עם 24 גופיות, ועוד היד נטויה. קבוצות אפילו העלו ״מספרים״ שמסמלים את האוהדים כמו אורלנדו מג׳יק, (6, לציון ״השחקן השישי״) או הקליבלנד אינדיאנס (455, שיא משחקים רצופים סולד אאוט). המסתכל מהצד יתהה מה הסיבה להפיכת המספר אותו לבש השחקן למסמל אותו, אבל לחובב הספורט זה הרי ברור מאליו, ברוב הזמן הקשר שלנו עם השחקן הוא הרי על ידי זיהוי המספר באצטדיון, במגרש או על גבי מסך הטלוויזיה. מבחינתנו השחקן והמספר חד המה, הכדור הלך למספר 12? או יופי, הוא בתקופה טובה. חטיפה של מי? 7 שלהם? לא טוב, הוא הורג אותנו. המספר הוא השחקן מבחינת אוהד הספורט. ועל כן אנחנו אולי מעודדים את התלבושת, אבל בעיקר אוהבים (ושונאים) את המספרים.

מספר חזק: סאצ׳ל פייג׳

לא כל יום רואים מישהו שכאילו נשלף מתוך ספר, אגדה שעומדת מולך ומסתבר שכל הסיפורים ההזויים עליה נכונים. בבייסבול, כפי שאני מקפיד לציין, יש הרבה מיתוסים וסיפורים והיסטוריה בדויה ושאר גימיקים כאלה. רובם מתגלים כשגויים, או שאי אפשר לבסס את אמיתותם כי אין באמת תיעוד של מה היה. הנגרו ליג, אותן ליגות שהוקמו בשנות ה20 של המאה הקודמת על ידי שחקנים ובעלי קבוצות שחורים שלא יכלו לשחק במייג׳ור ליג רוויות סיפורים שכאלה. בעיקר כי התיעוד של המשחקים באותן ליגות היה אפסי. סיפורים על שחקנים שחבטו מספרים אסטרונומיים של הומראנס, גנבו עשרות בסיסים בשבוע ופסלו כל דבר שזז וגם שלא זז מצאו את מקומם בספרי הבייסבול, ולפעמים נדמה שכל מי שהסתובב במגרש בייסבול בשנות החמישים נתקל באופן קבוע באי אילו אולד-טיימרס שהיו שם שגיבסון חבט כדור כל כך חזק שהוא נחת למחרת במגרש אחר. רוב האגדות האלה לא ניתנות לבחינה מאחר ובהרבה מקרים לא רק שאין תיעוד של מה שאירע במשחק, אין בכלל תיעוד של אם היה משחק באותו מקום בין שתי הקבוצות.

סאצ׳ל פייג׳. אגדה שהיתה באמת

גם במקרה של לרוי רוברט ״סאצ׳ל״ פייג׳ לא חסרות אגדות. דבר ראשון מה זה בכלל הכינוי הזה, satchel, ילקוט או תיק צד? האם ניתן לו בשל מראו הגרום, או שמא בגלל שנתפס שהוא גונב תיק? לא ברור. גם גילו מעולם לא היה ברור, והוא עצמו טען שהגיל הרשמי שלו הוא הערכה בלבד. פייג׳ שיחק בשנים 1926-1946 בשלל קבוצות מהנגרו ליג, הגיע מספר פעמים לנגרו וורלד סירייז עם הקנזס סיטי מונארכס, הוא טוען שניצח ב2000 משחקים, (כולל רצף של 21 נצחונות), רשם 250 shut-outs (משחקים שהיריבה לא השיגה ראן אחד) ו50 no-hitters (משחקים שהיריבה לא השיגה היט) והשיג 22 סטרייקאאוטס במשחק יחיד. הסיפורים עליו היו שלא היתה סוג זריקה שהוא לא ידע לזרוק, פאסטבול, curve, סליידר, סינקר, Change-up, אפילו knuckleball. הוא ידע לזרוק פאסטבול בתנועה של curve שהיתה גורמת לחובט להתכונן לכדור קשתי ואיטי, או לזרוק curve במהירות גבוהה. הוא ידע לשלוט במהירויות השונות של הכדורים ונהג לכנות כל זריקה בכינוי משלה. כשחובט טען כי זריקה מסויימת שלו פחות טובה מהאחרות היה פייג׳ זורק מולו רק את אותה זריקה ופוסל אותו. במשחק שזרק בנגרו ליג סירייס (המקבילה של הוורלד סירייס) של 1942 הוא הוליך בכוונה שלושה חובטים כדי להגיע לג׳וש גיבסון הסלאגר האגדי שגם עליו סופרו לא מעט אגדות, ואז פסל את גיבסון בסטרייקאאוט כשהוא צועק לגיבסון לפני כל זריקה איזה כדור הוא הולך לראות ולאן.

ואם בזאת הייתה מסתכמת הקריירה שלו, ייתכן ופייג׳ היה הופך לעוד דמות ססגונית בהיסטוריה ובמיתולוגיה של הנגרו ליג, כמו ג׳וש גיבסון, קול פאפא בל ואחרים. אבל לפייג׳ קרה משהו אחר. בשנת 1948, בגיל 42 (רשמית), הצטרף פייג׳ לקליבלנד אינדיאנס. לצופי הMLB ניתנה לרגע אחד, הצצה אל המיתוס. האם פייג׳ הוא אכן רב-מג על הגבעה המסוגל ללהטט בכדור ובתנועתו, או שמא יתברר שמדובר בזורק טוב, אולי אפילו טוב מאוד, אבל לא יותר מכך? עם הגעתו לליגה, גילה פייג׳ כי חלק מהזריקות שלו לא חוקיות והוא הוזהר שלא לזרוק את ה״hesitation״ שלו, זריקה בה הוא היה עוצר במהלך התנועה ואז משלים אותה. למרות זאת, עשרות אלפי צופים מיהרו לראות את המיתוס משחק, ופייג׳ זרק במדי האינדיאנס ב21 משחקים, מהם פתח ב7, רשם ששה נצחונות עם ERA 2.48 כשבנקודה מסויימת השיג רצף של 30 אינינגס ללא ריצה. עם זאת, בשל גילו המתקדם, הוא בעיקר תופקד כזורק מחליף ובוורלד סירייס של אותה עונה אליה הגיעו האינדיאנס זרק שתי פסילות באינינג החמישי במשחק החמישי בסדרה ולא הרשים. בלי קשר לפייג׳ האינדיאנס נצחו את הוורלד סירייז באותה עונה 4-2 ופייג׳ היה לשחור הראשון שמשחק בוורלד סירייז (ושזוכה בה). הוא המשיך לקריירה של זורק מחליף וסטארטר לעת מצוא בסט. לואיס בראונס (היום הבולטימור אוריולס) ושיחק שם שלוש שנים. בכל קריירת הMLB שלו, פייג׳ כבר לא היה חד ומסוכן כבעבר, ונאלץ לסמוך בעיקר על הזריקות המתוחכמות שלו ועל הכדורים האיטיים יותר ועל יכולתו להתל בחובטים. עם זאת, למרות גילו ותפקודו הוא השאיר רושם כבד על רבים מהשחקנים ואנשי הבייסבול שראו אותו, וביל ווק, שהיה הבעלים של האינדיאנס, הסט לואיס בראונס, והשיקגו וויט סוקס טען כי אם פייג׳ היה מגיע לליגה בשיאו, פרס הסיי יאנג היה נקרא ״פרס סאצ׳ל פייג׳״. בשנת 1965 עלה פייג׳ למשחק אחד במדי הקנזס סיטי את׳לטיקס (היום באוקלנד), כשהוא (על הנייר) בן 59. הוא זרק שלושה אינינגס, אפשר היט אחד, אפס ריצות, והורד לקול תשואות הקהל. שש שנים לאחר מכן, ב1971 היה פייג׳ לשחור הראשון שנבחר להיכל התהילה של הבייסבול.

לא מצליחים להבדיל בין מציאות לדמיון? אתם מוזמנים להציע רעיונות בתגובות! שבוע הבא: בן שלושים לכח.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

    1. זה מה שנקרא eligible receivers on the play. יש פורמטים מסוימים בהתקפה שמכריזים לשופט על שחקן כזה כ-eligible, בעיקר באיזור האנדזון של היריב

    2. זה החוק שהפך את הפוטבול לפוטבול, במקום גירסה של ראגבי, בראגבי אסור למסור לשחקן שנמצא לפני הכדור, וככה היה בפוטבול, עד שבא מי שבא והמציא את החוק הזה, ושינה את הענף לגמרי. מה שכן, לפעמים יש דרייב של ההגנה ושם אפשר לראות איך הם מוסרים אחורה כל הדרך.

  1. איך החוק שלשחקן עם מספר בין 50-80 אסור לתפוס מסירה קדמית מסתדר עם הרגע השני הכי מרגש שפוטבול יכול לייצר, שזה טאצ'דאון בתפיסה של שחקן קו התקפה? (הרגע הראשון זה לטרל מוצלח)
    נקודה על המספרים- בשנות ה-90 לדעתי נקבע שבמשחקי נבחרת חייבים לשחק עם המספרים 1-23 בלבד, והחולצה מס' 1 שמורה לשוער. בנבחרת ארגנטינה יש קללה סביב החולצה הזו, מאז סרחיו גויקוצ'אה (שבלי קשר, הייתה לו אמונה טפלה להשתין על הדשא לפני פנדלים. עבד לו כמה פעמים, בגמר 90' הוא לא הספיק לפני הפנדל של אנדי ברמה), לכן לרוב החולצה נתונה לשוער השלישי (מונדיאל 86', למיטיבי לכת, בילארדו גם מספר את השחקנים שלו לפי הא"ב ואוסי ארדילס שיחק עם 1)
    ועוד לגבי המספרים בכדורגל- גם כאן, יוהאן קרויף היה חלוץ בתחומו כשבחר לשחק עם 14 עוד כשהיה נהוג למספר לפי עמדות.
    סאצ'ל פייג' אגדה, ייתכן שהוא הרוקי המבוגר בהיסטוריה בגיל 42? היה אפשר לשים אותו במספר 42, אם לא חבר שלו- אחד ג'קי רובינסון.

    30? מונדיאל 30, המונדיאל הראשון. מספרי 30? מסי הצעיר, סטף קרי, קן גריפי ג'וניור, טוד גרלי, ברנרד קינג (שעליו אמר לארי בירד, בעונת mvp, שהוא השחקן הטוב בליגה- ומחווה לדובי, כשגם ג'וליוס רנדל אופציה) הקראש האישי שלי הוא כמובן האיש והטכניות, ראשיד וואלאס- בעולם בלי נוביצקי, הוא הוא מרכז המספר 41 (שיא טכניות לעונה), אבל ball don't lie ויש נוביצקי בעולם, אז ראוי לנוכחות של ראשיד כאן במס' 30. ואם לא, הוא ירדוף אחריך- בחירה שלך.
    תודה על טור מצוין מצוין מצוין

    1. לגבי הטאצ׳דאון, תלוי מה בדיוק קרה שמה, אם יש לך דוגמה ספציפית אפשר לבדוק אותה. מה שכן, יש מצב שליינמן עולה לשחק בתפקיד שונה ואז חייבים לעדכן את השופטים שהוא משחק נגיד וויד רסיבר ואז מותר לו לתפוס וכו׳. אני לא נכנסתי לעומק החוק הזה, ייתכן שהיום זו קונבנציה ולכולם מותר לתפוס הכל…
      לקרוייף הוקדש המספר חזק ב14, ואז גם ציינתי את הקטע שלו, מה שנקרא גם בזה הוא הקדים את זמנו. גם זאמורנו היה צריך לקבל אישור מהליגה לשחק עם מספר מעל 11 בהרכב פותח שהלך על הגימיק של 1+8.
      סאצ׳ל פייג׳ הוא אכן הרוקי המבוגר בהיסטוריה, היה דיון לגביו במהלך עונת ה״רוקי״ שלו אם בכלל הוא עומד בתנאים כי כמו שהוא התחיל את העונה היה מצב שהוא מועמד לרוקי העונה ולא ממש היו סגורים אם מישהו עם 25 שנים וותק נחשב רוקי… הוא עצמו ביקש להוציא אותו מהדיון הזה, וככה או ככה עד סוף העונה הוא גם יצא מהדיון בגלל שהוא לא המשיך לפתוח. 42 ילך לג׳קי רובינסון, וזה גם, כבר אני מודיע, יהיה טור כפול.
      תודה על הפידבק ועל ההצעות!

      1. המספרים בפוטבול נועדו כדי לעזור לשופטים קודם כל, כפי שציינת, לדעת מי באיזו עמדה משחקים השחקנים. על אותו עיקרון, בחוקי המסירה הארכאיים של פעם המגרש היה מסומן בשתי וערב (ומכאן הכינוי למשחק – Gridiron).
        .
        היום, בעידן המצלמות וריבוי השופטים, המספור משמש בעיקר לשחקנים (ק"ב, או ליינבקר בהגנה) לזהות את המערכים שמולם. ממליץ לראות את ה-rant של טופ בריידי על כך שה-NFL הרשו לשחקני ההגנה ללבוש הכל מהעונה הקרובה מספרים לא שגרתיים…

  2. 29 בשבילי זה תמיד אייל ברקוביץ' שעבר לשחק בסאות'המפטון, בשנים שהיה עוד אפשר לחשוב/ לדמיין שהכדורגל הישראלי מתקרב לעולם (שלא לדבר על כך שבפעם הראשונה ראיתי שחקן כדורגל משמעותי עם מספר מעל 20)…

    1. זה סיפור מעניין, דווקא ברקוביץ׳ הראה כמה הכדורגל שלנו רחוק, שאחד השחקנים המעולים שיש לישראל להציע מסוגל להגיע רק למעמד של שחקן הרכב בסאות׳האמפטון, לא ממש מאריות אירופה גם אז. קצת עצוב שמכל הקריירה היפה שהוא עשה בזכות בבריטניה יזכרו לו את הבעיטה של הארטסון, שהוא גם קיבל בזכות. דווקא רביבו בסלטה ויגו הוא דוגמה לישראלי שהגיע מאוד גבוה מבחינת סטטוס, נכון, עדיין קבוצת תחתית בספרד, אבל האיש קיבל סטטוס כמו בטיסטוטה בפיורנטינה והיה פקטור רציני בכמה עונות בקבוצה.

  3. אני אוהב את הואריאנטים של מספרים כשהמספר המקורי תפוס, נניח אם 11 תפוס השחקן ילבש 29, וכדומה. ובתוך הואריאנט הזה, אני אוהב את הואריאנט שלא מאפשר לך לפספס את הכוונה, כמו איוון זמוראנו המיתולוגי שמישהו לקח לו את 9, אז הוא עשה ככה:
    .
    https://images.app.goo.gl/MsyTGnsg35vGvgqAA
    .
    אני מניח שזה היה אסור על פי החוקים, אבל שגם המחוקק עצמו הבין שהחוקים לא חלים על זמוראנו…

  4. תודה ארז ברוח הנ.ב.א
    29 שלי הם שיא השלשות לקבוצה במשחק .

    30 שיא אס לשחקן במשחק של סקיילס הזכור לטוב במדי אורלנדו מול דנבר ב30/12/90

כתיבת תגובה

סגירת תפריט