נבחרת לכל קבוצה – 8 – פיניקס סאנס / עמיחי קטן

ה-MVP שנבחר בכתבה על דנבר הוא אלכס אינגליש שזכה ב-70 מתוך 128 הקולות, מה שאומר 54.69%. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

פיניקס הוקמו יחד עם מילווקי בקיץ 1968, ובאופן לא מפתיע שתיהן היו הקבוצות החלשות בליגה, כך שנערכה ביניהן הטלת מטבע על הבחירה הראשונה בדראפט, קארים עבדול ג'באר. פיניקס זכו בניל וולק, הבחירה הגבוהה ביותר אי פעם שהגיעה לשחק בארץ. ב-1970 הם ביקרו בפלייאוף למרות מאזן שלילי, והגיעו למשחק 7 נגד הלייקרס, אבל לא הגיעו שוב לפלייאוף עד 1976, למרות 2 עונות במאזן חיובי ב-1971-2.

הרוקי אלוון אדאמס והרכז שהגיע מבוסטון, פול ווסטפהאל, הנהיגו את הסאנס לריצת פלייאוף משמעותית ראשונה ב-1976. את סיאטל הם עברו והגיעו לגמר המערב נגד האלופה המכהנת, גולדן סטייט, וניצחו את משחק 4 ב-2 הארכות, את משחק 6 בנקודה ואת משחק 7 בחוץ, בדרך לגמר ראשון בתולדות המועדון. עד היום – זה הכי מהר שקבוצה חדשה הגיעה לגמר NBA מאז השנים הראשונות של הליגה, למעט מילווקי ואורלנדו כמובן, אבל להן היה את קארים ושאק בהתאמה.

משחק 5 של הגמר נגד בוסטון, כאשר התוצאה הייתה שוויון 2 בסדרה, היה כנראה משחק הגמר הגדול בהיסטוריה. האבליצ'ק קלע סל ניצחון שנייה לסיום ההארכה השנייה, ופיניקס נותרו ללא פסקי זמן. ווסטפהאל לקח פסק זמן וקיבל טכנית, אותו ג'ו ג'ו וויט ניצל כדי להעלות את בוסטון ליתרון 2, אבל הסאנס קיבלו כדור מהצד וכפו הארכה נוספת. בוסטון המשיכו לניצחון במשחק הזה וגם במשחק הבא, ופיניקס נאלצו להסתפק בכבוד.

בעונה אחרי הגמר פיניקס כלל לא עלו לפלייאוף, אבל העונה הבאה החלה רצף של 8 הופעות פלייאוף, כולל הפסדים בגמר המערב לסיאטל (ב-1979 איבדו יתרון 3- 2) וללייקרס (ב-1984), אבל אז נגמר הדור המוצלח של אדאמס, ווסטהפאל והצוות המסייע, והסאנס מצאו את עצמם 3 שנים רצופות מחוץ לפלייאוף. בינתיים הגיעו לקבוצה טום צ'יימברס (0/14) וקווין ג'ונסון, והם ינהיגו את הדור הבא.

אחרי זה החל רצף של 13 שנים רצוף בהן הסאנס היו בפלייאוף. נקודות הציון המרכזיות הן פעמיים רצוף גמר מערב שפתחו את הרצף (הפסדים ללייקרס ולפורטלנד), הצטרפות של צ'ארלס בארקלי לקבוצה, שהביאה לו את תואר ה-MVP ולסאנס את המאזן הטוב בליגה ומקום בגמר ב-1993, מה שהסתיים בהפסד מפורסם לבולס של מייקל ג'ורדן, אחרי זה פעמיים רצוף הפסד 4- 3 נגד יוסטון (איבוד יתרון 2- 0 ב-1994, וגם 2- 0 וגם 3- 1 ב-1995), ועוד הרבה הדחות בסיבוב הראשון או השני.

נקפוץ קדימה ל-2005 ולסטיב נאש שמוביל את הקבוצה לשיפור של 33 ניצחונות, השיפור השלישי בטיבו בהיסטוריה, ל-3 הפסדים בגמר המערב (סאן-אנטוניו, דאלאס ולייקרס) ועוד שערורייה אחת בסיבוב השני של 2007, גם היא גרמה להפסד של הסאנס לספרס. מאז 2010 הסאנס לא ביקרו בפלייאוף, למרות עונת 48 ניצחונות ב-2014, ועוד עונה לא רעה בכלל ב-2020. עכשיו אולי הקבוצה הזאת מוכנה לצעד הבא.

כמעט נכנסו:

לארי נאנס – 7 עונות, 17.3 נקודות, 7.8 ריבאונדים, 2.6 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 1.9 חסימות, 56.1% אפקטיבי, 71.7% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

אלוף ההטבעות הראשון של הליגה ששילב גם אחוזים טובים והגנה טובה והיה חלק משמעותי בכמה ריצות יפות של הסאנס בשנות ה-80. בכל זאת, יש מי שיטען שהדבר שהכי הועיל לסאנס במקרה שלו היה הטרייד שהעביר אותו לקליבלנד בסוף שנות ה-80, במיוחד בגלל התמורה שפיניקס קיבלו באותו טרייד ותוזכר בהמשך.

דווין בוקר – 5 עונות, 22.5 נקודות, 3.6 ריבאונדים, 4.7 אסיסטים, 50.5% אפקטיבי, 35.4% לשלוש, 87.1% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

מהרגע שנבחר בדראפט הוכיח בוקר שהוא סקורר מהמובילים בליגה, כולל משחק 70 נקודות בהפסד לבוסטון. בעונה האחרונה הוא הוכיח יכולת להוביל את הסאנס גם להצלחות קבוצתיות מסוימות וזכה להיבחר לראשונה לאולסטאר. סביר שבעוד כמה שנים הוא כבר ייכנס לנבחרת.

דיק ואן-ארסדייל – 9 עונות, 17.6 נקודות, 3.6 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 47.1% אפקטיבי, 81.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הבחירה המובילה של פיניקס בדראפט ההרחבה של 1968, והשחקן המוביל של הסאנס בשנים הראשונות בליגה. לא להתבלבל בינו ובין אחיו התאום טום, אשר מחזיק בשיא של הכי הרבה משחקי ליגה ללא פלייאוף, מכיוון שהתאום עליו אנחנו מדברים עכשיו היה חלק מאותה הגעה לגמר של 1976 שהוזכרה קודם, גם אם זה כבר היה בזמן שהוא היה שחקן ספסל וקלע רק 8.5 נקודות למשחק באותו פלייאוף.

המחליפים:

צ'ארלי סקוט – 4 עונות, 24.8 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 5.3 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 44.7% אפקטיבי, 78.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר.

הכוכב של פיניקס בתחילת שנות ה-70, והאיש שמחזיק עד היום בממוצע הנקודות הכי גבוה למשחק עבור שחקן פיניקס, לפחות עד שדווין בוקר יעבור אותו. בתקופתו הסאנס לא הצליחו להגיע להישגים קבוצתיים, ואין ספק שזה עומד קצת בעוכריו בהשוואה לאחרים.

ג'ייסון קיד – 5 עונות, 14.4 נקודות, 6.4 ריבאונדים, 9.7 אסיסטים, 2.1 חטיפות, 45.6% אפקטיבי, 33.1% לשלוש, 79.3% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

הגיע מדאלאס בטרייד והפך להיות השחקן המוביל של פיניקס בסוף המילניום הקודם ותחילת הנוכחי. בתקופתו בפיניקס הפך קיד לשחקן קבוע בחמישיית העונה ובחמישיות ההגנה השונות, אבל התקשה להוביל את הסאנס להישגים בפלייאוף, כך שהוא הועבר בטרייד עליו קברניטי פיניקס כנראה מתחרטים עד היום, ולא רק בגלל התמורה שהם קיבלו – סטפון מארבורי.

קוני הוקינס – 5 עונות, 20.5 נקודות, 9 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, חטיפה, 46.6% אפקטיבי, 79.7% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה.

היה מעורב בסיפור של מכירת משחקים בתקופתו במכללות, ולכן הוחרם על ידי ה-NBA לכמה שנים. כשהגיעו לעסקת טיעון הוענקה לסאנס זכות ראשונים עליו, וב-1970 הוא גם הוביל את פיניקס להופעת פלייאוף ראשונה ונבחר לחמישיית העונה. ב-2 העונות הבאות מאזן חיובי לא הספיק לפיניקס כדי להגיע לפלייאוף, וב-1974 הוא הועבר בטרייד ללייקרס.

טום צ'יימברס – 5 עונות, 20.6 נקודות, 6.6 ריבאונדים, 2.3 אסיסטים, 47.1% אפקטיבי, 84.4% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה.

הגיע לפיניקס בקיץ 1988 ומיד הוביל את הסאנס ל-2 ביקורים רצופים בגמר המערב, תוך כדי שהוא קבע לעצמו מעמד בחמישיות העונה. בהמשך היכולת קצת ירדה, ובמקביל אחרים לקחו את המושכות, ובעונת 1993 הוא היה שחקן ספסל משמעותי בהגעה של הסאנס לגמר, אם כי העובדה שהוא והכוכב של הקבוצה שיחקו באותה עמדה פגעה בדקות שלו. אחרי פיניקס הוא לא הצליח, כולל עונה בינונית במכבי.

אלוון אדאמס – 13 עונות, 14.1 נקודות, 7 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 49.8% אפקטיבי, 78.8% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

בעונת הרוקי שלו הצליח אדאמס להיבחר לאולסטאר בפעם היחידה ולרוקי העונה, בזמן שהסאנס שברו בצורת פלייאוף של 5 שנים. הסיפור הגדול היה בפלייאוף, בו אדאמס קלע 341 נקודות, כאשר רק קארים עבדול-ג'באר וג'ייסון טייטום קלעו יותר ממנו כרוקים, והיה לו חלק משמעותי בהגעה של הסאנס לגמר. אדאמס המשיך להיות הסנטר המוביל של פיניקס בעוד הרבה שנים עם הרבה הופעות פלייאוף.

דן מארלי – 8 עונות, 13.5 נקודות, 4.7 ריבאונדים, 3.1 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 50.3% אפקטיבי, 36.4% לשלוש, 74.1% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה.

"הרעם", כפי שהוא כונה, היה לאחד מהראשונים שמילאו את התפקיד המכונה 3&D. הוא אמנם שריקות בוז כשהסאנס בחרו אותו בדראפט, אבל הפך לשחקן חשוב במערך, וכאשר ג'ף הורנסק הועבר בטרייד שהביא את בארקלי לפיניקס הפך מארלי גם לשחקן חמישייה ואולסטאר. בשנים הבאות הוא הפך לאחד מקלעי השלשות הטובים בליגה, כולל משחקי 6/8 ו-8/10 בשלבים קריטיים של הפלייאוף, והיה חלק מההגעה לגמר ב-1993 ובשני ההפסדים ליוסטון בשנתיים העוקבות. בקיץ 1995 הועבר מארלי בטרייד שהוביל למחאת אוהדים, וחזר לעונת פרישה ב-2002, אז הוא כבר לא היה יותר משחקן משלים.

וולטר דיוויס – 11 עונות, 20.5 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 52.4% אפקטיבי, 84.1% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר בדראפט 1976, אז בדיוק פספס את הגמר הראשון של הסאנס, אבל היה לו חלק משמעותי בהרבה שנים טובות של פיניקס, כולל כמות מרשימה של 6 בחירות לאולסטאר. לקראת סוף הקריירה הסתבך עם פרשת סמים, ושימש כסוג של "עד מדינה" על שחקנים אחרים, מה שמנע השעיה שלו, אבל גרם לסאנס לוותר על שירותיו. אחרי הפרישה ההדורים התיישרו וגופייתו הופרשה.

קווין ג'ונסון – 12 עונות, 18.7 נקודות, 3.4 ריבאונדים, 9.5 אסיסטים, 1.5 חטיפות, 50.3% אפקטיבי, 84.1% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 4 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

הגיע מקליבלנד בטרייד וכשקיבל את המושכות בחמישייה נבחר לשחקן המשתפר. ג'ונסון המשיך להשתפר גם אחרי זה ובשיאו היה לאחד מהרכזים הטובים בליגה בתקופה עמוסה והכוכב השני לצידו של צ'ארלס בארקלי. אף אוהד פיניקס מאותה תקופה לא ישכח את הפוסטר של על האקים אולאג'ואן, למרות שהמשחק ההוא וגם הסדרה הסתיימו בהפסד.

החמישייה:

גארד 1 – סטיב נאש – 10 עונות, 14.4 נקודות, 3.1 ריבאונדים, 9.4 אסיסטים, 57.1% אפקטיבי, 43.5% לשלוש, 90.7% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, 2 בחירות ל-MVP.

נדלג על השנתיים הראשונות הפחות מוצלחות ונקפוץ עוד 6 שנים קדימה. דאלאס לא מציעים לנאש את החוזה שהוא רצה והוא חוזר לפיניקס. חוץ מזה קשה למצוא שינויים משמעותיים בסגל שלהם, ובכל זאת הם משתפרים מ-29 ל-62 ניצחונות ומקום ראשון בליגה. בקיצור, נאש הפך לבד קבוצה לא ברורה לקונטנדרית והפך כל שחקן לידו להרבה יותר טוב מאשר במקומות אחרים. פעמיים נאש גם זכה להכרה הזאת בדמות בחירות ל-MVP, ורק הספרס במגוון דרכים מנעו ממנו גם טבעת אליפות.

גארד 2 – פול ווסטהפאל – 6 עונות, 20.6 נקודות, 2.2 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 51.8% אפקטיבי, 83.2% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

הגיע מבוסטון בקיץ 1975 והפך לכוכב של הקבוצה שהצליחה לעשות את הבלתי יאומן ולהגיע עד לגמר נגד אותה בוסטון. ווסטפהאל המשיך להיות הרכז הטוב ביותר בליגה במחצית השנייה של שנות ה-70, ואחרי זה גם היה מאמן לא רע בכלל עבור הסאנס, כולל בביקור הנוסף שלהם בגמר הליגה.

פורוורד 1 – שון מריון – 9 עונות, 18.4 נקודות, 10 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 1.9 חטיפות, 1.4 חסימות, 51.4% אפקטיבי, 34.2% לשלוש, 82.4% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

אחד מאלו שסטיב נאש שיפר והפך משחקן לא רע, אך גם לא יעיל, לשחקן מהמובילים בליגה. מריון היה זה שאפשר לסאנס לשחק בהרכבים נמוכים יחסית, יחד עם עוד אחד שיוזכר עוד מעט, והוא היה זה שדאג לכך שגם תהיה קצת הגנה לקבוצת ה-7 שניות או פחות.

פורוורד 2 – צ'ארלס בארקלי – 4 עונות, 23.4 נקודות, 11.5 ריבאונדים, 4.4 אסיסטים, 1.6 חטיפות, 52.7% אפקטיבי, 30.1% לשלוש, 75.1% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת ל-MVP.

הגיע בקיץ 1992 אחרי שדרש מהסיקסרס טרייד ומיד השתלט על העניינים בפיניקס. הוביל את הסאנס למאזן הטוב ביותר בליגה ולגמר ובאופן אישי הצליח לקחת את תואר ה-MVP ממייקל ג'ורדן. נתן כמה הצגות ענק, בעיקר בפלייאוף של 1993, הצליח להביא את הסאנס כמעט הכי קרוב שאפשר לאליפות, ונכנע רק מול ג'ורדן שקלע 40 בממוצע למשחק. גם בהמשך הוביל את הסאנס, אבל ל-2 הפסדים רצופים ליוסטון בסיבוב השני.

סנטר – אמארה סטודמאייר – 8 עונות, 21.4 נקודות, 8.9 ריבאונדים, 1.3 אסיסטים, 1.4 חסימות, 54.5% אפקטיבי, 75.8% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה, 3 בחירות לחמישייה השנייה, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

נבחר לרוקי העונה ב-2003, ודווקא רוקי אחר (יאו מינג) נבחר לאולסטאר. בעונתו השלישית גילה אמארה עד כמה החיים ליד רכז כמו סטיב נאש יכולים להיות מהנים, ובשיא הוא נבחר לחמישיית העונה ב-2007. הייתה כמובן סדרת גמר המערב ב-2005 בה הוא קלע 37 למשחק, כולל 2 משחקי 40 נקודות, ובשלב מסוים היה מקום לטעון שהוא השחקן הטוב ביותר של הסאנס ולא סטיב נאש.

מאמן:

קוטון פיצסימונס – 7 עונות, מאזן 341- 200 (63% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 22-22 (50% הצלחה) בפלייאוף, בחירה אחת למאמן העונה.

אימן את הסאנס כ-7 עונות ב-3 קדנציות שונות. זה התחיל כבר בשנות ה-70 כאשר ב-2 עונות תחת שרביטו פיניקס הגיעו ל-48 ו-49 ניצחונות, אבל לא לפלייאוף, בקיץ 1988 מונה פיצסימונס שוב למאמן הסאנס, אחרי סיבוב בהוקס, ברייבס, קינגס (עם בחירה למאמן העונה) והספרס, ומיד הוביל את הסאנס לשיפור של 27 ניצחונות ו-2 ביקורים רצופים בגמר המערב. ב-1989 הוא זכה בתואר מאמן העונה שוב, וב-1990 הוא הצליח להוביל את הסאנס להיות הקבוצה המערבית הראשונה שאינה יוסטון שמדיחה את הלייקרס מזה עשור.
בקיץ 1992 הוא פרש והצטרף להנהלה, כאשר מי שהחליף אותו היה ווסטפהאל שקיבל את בארקלי והביא ביקור בגמר. פיצסימונס היה גם זה שהחליף את ווסטפהאל שפוטר בינואר 1996 והביא אותם להפסד בסיבוב הראשון בפלייאוף, ואחרי פתיחה רעה לעונת 1997 הוא פרש סופית.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  1. לטעמי, החמישייה צריכה להיות כמו הבחירה לאולסטאר. 2 גארדים, 3 גבוהים.
    .
    ובמקרה כזה, הגארדים שלי הם נאש ו-KJ, והגבוהים הם צ'יימברס, בארקלי, ואמארה.
    .
    הורנאסק בכלל לא מוזכר???
    הגרסה הכי כיפית של הסאנס, זו שגרמה לי הכי הרבה אושר, זו הגרסה של KJ והורנאסק.
    20 נק', 5 רב', 5 אס', היו לו בעונה לפני שהוטרד לפילדלפיה.
    הוא בבירור במחליפים.
    .
    יכולתי להרחיב עוד הרבה (מאוד), אני כבר יותר מ-30 שנה עוקב אחרי כל מה שהסאנס עושים –
    אבל אני עדיין בטרפת של האופטימיות רגע אחרי הדראפט (מהיכן ג'ונס הקריץ את הבחירה הזו?)
    .
    תודה, חיים.

    1. רציתי גם לכתוב, צ'יימברס לדעתי יותר ראוי ממריון, אבל מבין את הבחירה.
      לקווין ג'ונסון מגיע עונש ההורדה לספסל על סדרת הגמר מול שיקגו. הוא היה היתרון של הסאנס, היה אמור לשרוף את הבולס שהתקשו בשמירה על גארדים נמוכים ומהירים (במילון הכדורסל תחת גארד נמוך ומהיר צריכה להיות תמונה של KJ), במקום זה, נכנס לקרבות ש' בש' עם בי ג'יי מי אני? ארמסטרונג.

    2. לגבי הורנאסק – הוא מאלה שכמעט נכנסו ל"כמעט נכנסו". נדמה היה לי שההישגים האישיים שלו לא מספיקים בהשוואה לאלו של האחרים, והגרסה הכי כיפית של הסאנס עבורי הי זו של סטיב נאש (כנראה עניין של גיל…)

      1. שלא יהיה ספק –
        הסאנס של נאש היו אדירים. תקופה של רכבת הרים רגשית שמעט אוהדים חווים בתקופה כל כך קצרה.
        .
        הסאנס של KJ והורנאסק לא אמורים היו להיות טובים כל כך. ב-88 הם החמיצו את הפלייאוף פעם 3 ברציפות. ב-89' הם שיחקו בגמר המערב, עליו הם חזרו גם ב-90'.
        .
        קבל את מילתי –
        הורנאסק הרוויח ביושר את מקומו ב-"מחליפים".

  2. גם לטעמי לא חייבים להיצמד באדיקות לעמדות וKJ צריך לקבל את המקום שלו. )בתקווה שדי-בוק יפתור את הדילמה הזו בעתיד.

  3. הרבה מאיתנו ילדי ניינטיז וזוכרים את קווין ג'ונסון וגם את הורנסק בעונה שלפני שהוטרד לפילדלפיה.
    לא בטוח שקיי.ג'יי צריך להיות בחמישיה לפני פול ווסטהפאל, הורנאסק בהחלט צריך להיות במחליפים.
    *
    אגב, יחסית להישגים פושרים יחסית – יש להם הרבה שמות מרשימים בקבוצה.
    *
    עכשיו גם נזכרתי שהיה לי פוסטר בחדר של הקבוצה מהימים של בארקלי. מהקבוצות החביבות עליי, בגדול.

        1. כמי שראה המון מהסאנס, אני שותף לדעתו של עידו. הפספוס הגדול של הסאנס היה ב-94' ו-95, אז פעמיים הם הודחו על ידי יוסטון (אחרי יתרון מבטיח). KJ היה אדיר באותם 2 עונות פלייאוף, כאשר את ההפסד הוא הרבה יותר "על" בארקלי מאשר על KJ (איך אפשר לשכוח את אותה החטת עונשין טראגית במשחק 7 ב-95'? היא חרוטה לי לנצח בזיכרון)

          1. אני אוהב את KJ ואם ההחלטה הייתה משחקנים שאני ראיתי שמשחקים בשביל הסאנס אז הוא היה בחמישיה – אבל אני יכול להבין איך מישהו יכול להשוות הישגים ולהחליט לטובת ווסטפאל.

            1. יש כאן עניין של הישגים דומים אם נרצה לשקול את זה בצורה קרה והמשכיות הרבה יותר גדולה של KJ בקבוצה. אני מניח שההתאמה לעמדה שיחקה תפקיד בבחירה.

            2. אני לא רואה הבדלים גדולים מדי בין ה-2 ברמה ההישגית במדי הסאנס (אם כבר, יתרון קטן ל-KJ) –
              פיינלס אחד לכל שחקן (והפסד/ים כואב/ים לאלופה שבדרך במשחק בית שאמור היה להעביר את הקבוצה לשלב הבא).

            3. 3 פעמים חמישיית העונה לעומת אפס חמישיית העונה, קליעה אפקטיבית קצת יותר גבוהה, אולסטאר אחד יותר… אני דווקא רואה יתרון קל אצל ווסטפאל, למרות שנראה שKJ היה מנהל משחק יותר דומיננטי. יהיה מעניין לשמוע את חיים מסביר את הבחירה בין השניים. אני זורם.

            4. תקופות אחרות, היצע שחקנים שונה.
              KJ הצליח להיות דומיננטי בעידן של מג'יק, סטוקטון, ג'ורדן, ודרקסלר.
              הגארדים של התקופה היו משכמם ומעלה.

  4. אגב איך ההגעה של הסאנס לגמר היא המהירה ביותר לקבוצה חדשה אם הבאקס שנכנסו איתם לקחו אליפות כמה שנים קודם?

  5. לגבי ווסטפהאל מול KG – ווסטפהאל היה שחקן מוביל יותר בליגה, כפי שמעידה הנוכחות הכמעט קבועה בחמישיית העונה. ההישגים הקבוצתיים די זהים, כאשר KG הגיע יותר פעמים לגמר המערב או לסיבוב השני, אבל באחוזי הצלחה פחות גבוהים בפלייאוף, וההבדל באסיסטים מעני2 לו יתרון סטטיסטי מסוים.
    תחושתי היא שווסטפהאל היה השחקח המוביל של הסאנס בצורה יותר מובהקת, בעוד ש-KG היה ליד צ'יימברס ובארקלי שהיו לא פחות טובים ומשמעותיים ממנו.

    1. קייג'יי היה מנהיג גם על המגרש וגם בכל הקשור לתת לקבוצה את מה שהיא צריכה. אצל ווסטפאל זה היה אחרת וזה גם נגמר לא הכי יפה בין שני הצדדים. אני חושב שזה נותן משקל הרבה יותר גדול במצב יחסית צמוד כזה.

  6. תודה חיים. פרויקט מושקע בטירוף. גם אני הייתי שם את kj לצד נאש בחמיישיה. איך אהבתי את thunder dan… אחד הקשוחים שהיו.

  7. חיים, תודה רבה, אחלה כתבות לנוסטלגיה.
    גם לדעתי הורנסק היה שווה איזכור / כמעט נכנס … אבל זה לגמריי שיקול הגיוני.
    לפי שמות השחקנים היית מצפה לקבוצה עם שיא גבוה יותר מגמר … (כנראה תלוי במתמודדות)

  8. לחלוטין קיי ג'יי (לא G). וגם צ'יימברס במקום שון.
    הייתי מאזכר גם את ג'ו ג'ונסון ואולי אפילו Q-rich, למרות שזה כבר למיטיבי לכת…

    1. לא נראה לי שהם בין ה-16 הטובים ביותר או ה"ראויים ביותר לאזכור" של הסאנס. שניים שלא היית זוכר ששיחקו בפיניקס אם היה שם כל רכז אחר בהיסטוריה של הליגה.

    2. קצת הרחקת לכת עם קוונטין ריצ'רדסון באמת…הוא היה חשוב אבל אם הורנסק לא נכנס אז ריצ'רדסון בטח לא. הוא היה יותר כמו משלים ראשון למשולש נאש-אמארה-מריון, לא הפך אותם לרביעייה. באופן כללי בפיניקס ההיא היו שחקני אנדרייטד קלאסיים כמו ראג'ה בל ובוריס דיאו
      באיזכור של המאמן- מבין את הבחירה בפיציסימונס, אבל בלי מילה על ד'אנטוני?
      ואחד התארים לשון מריון אמור להיות "בעל הזריקה המכוערת בתולדות הליגה"

      חידוד על קוני הוקינס- היה מעין גשר בין אלג'ין ביילור לד"ר ג'יי, אגדת כדורסל רחוב בעיקר שההסתבכות שלו בפרשת ההימורים היא אחד מסיפורי ה"מה היה קורה אילו", מה גם שלהבנתי הוא סוג של הואשם בזה "בעל כורחו".
      הפספוס של קארים אגב היה יריית הפתיחה במירוץ של פיניקס מאז הקמתה למצוא סנטר (קלאסית, אמארה הוא 4). מירוץ שנמשך עד היום, ואולי נפסק סוף סוף עם הבחירה באייטון

      תודה רבה, בהחלט חתיכת קבוצה הצטברה לה שם

      1. היה לי איזה משהו על הזריקה של מריון ושכחתי להכניס.
        היה את אדאמס שכיסה לסאנס את עמדת הסנטר לעשור, כולל העובדה שרק טייטום וקארים קלעו יותר ממנו בפלייאוף כרוקיז.

  9. חיים תודה רבה טרם קראתי את התגובות
    אבל לדעתי זו בדיוק הדוגמה קצת להגמיש ולהרכיב 2 רכזים לחמישייה
    כי קווין ג'ונסון חייב להיות שם יחד עם נאש הם 2/3 הטובים ביותר של המועדון בכל הכבוד לווסטהפל

כתיבת תגובה

סגירת תפריט