נבחרת לכל קבוצה – 9 – יוטה ג'אז / חיים

מי שנבחר ל-MVP בכתבה על אינדיאנה הוא, כצפוי, רג'י מילר שזכה להישג מרשים במיוחד בקלפי של 133 מתוך 147 קולות, ובאחוזים זה יוצא 90.48%. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

המועדון הוקם בשנת 1974 בניו-אורלינס, בירת הג'אז, ולכן הוא קיבל את השם שהחזיק גם אחרי המעבר ליוטה ב-1979. ההופעה הראשונה של יוטה בפלייאוף הייתה ב-1984, כאשר אדריאן דנטלי הוביל אותם לסיבוב השני, והתחיל רצף של 20 הופעות פלייאוף רצופות. בשנים הבאות תפסו ג'ון סטוקטון וקארל מאלון את המקום בהנהגת הג'אז ובקיץ 1988 מונה ג'רי סלואן לתפקיד המאמן. סטוקטון ומאלון החזיקו ביוטה עד 2003, כמו גם רצף הפלייאוף, ואילו סלואן החזיק בקבוצה עד 2011.

ב-1992 הגיעו יוטה לראשונה לגמר המערב, הישג אותו שחזרו גם ב-2 השנים הזוגיות הבאות, אבל הפסידו לפורטלנד, יוסטון וסיאטל בהתאמה. ב-1997 הצליח ג'ון סטוקטון לשבור את המחסום עם שלשת באזר שהכריעה את גמר המערב נגד יוסטון, ובשנה שאחרי הם השלימו סוויפ על הלייקרס בגמר המערב, אבל בשני המקרים הם הפסידו לבולס ולמייקל ג'ורדן בגמר. קארל מאלון זכה פעמיים ב-MVP באותה תקופה, אבל אחרי צמד הגמרים הקבוצה כבר החלה להזדקן ובשנים האחרונות של הצמד הוא הודח בסיבוב הראשון של הפלייאוף.

ג'רי סלואן, המאמן כזכור, מיד בנה קבוצה חדשה, ואמנם הג'אז החמיצו את הפלייאוף 3 פעמים, אבל סלואן יכול לרשום לזכותו רק עונה אחת עם מאזן שלילי מתוך 23 שלו בקבוצה (פופ כבר עם 2 לצורך ההשוואה). ב-2007 יוטה חזרו לפלייאוף, וניצלו את ההדחה המוקדמת של דאלאס כדי להגיע לגמר המערב, שם הפסידו לספרס, וב-3 העונות שאחרי הפסידו ללייקרס בסיבוב השני או הראשון של הפלייאוף.

ב-2011 הצליח כוכב יוטה דאז, דרון וויליאמס, לגרום לבלתי יאומן והוא התפטרות של סלואן. אני לא אכנס בדיוק לפרטים, אבל רק נאמר שוויליאמס עצמו הועבר בטרייד לא הרבה אחר כך, ומאזן 31- 23 כשסלואן התפטר הפך למאזן שלילי בלי מקום בפלייאוף בסוף העונה. ב-2012 הם חטפו סוויפ בסיבוב הראשון, והפעם הבאה שהם ביקרו בפלייאוף הייתה ב-2017 שהחלה רצף שנמשך עד היום.

כמעט נכנסו:

טראק רובינסון – 2 עונות (112 משחקים), 23.2 נקודות, 14.9 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 1.1 חסימות, 45.8% אפקטיבי, 67.1% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית העונה.

שיחק בג'אז, אז עוד בניו-אורלינס, רק שנה וחצי, אבל שיחק נהדר, היה מלך הריבאונדים של הליגה, נבחר לחמישיית העונה והוביל את הג'אז למאזן הכי טוב בעשור הראשון של המועדון. באמצע עונת 1979 הוא הועבר לפיניקס בעד 2 שחקנים ו-2 בחירות סיבוב ראשון בדראפט, וכל זה יחד הניב תפוקה משותפת של 646 נקודות עבור הג'אז בסך הכל, לעומת 574 של רובינסון לבדו מרגע ביצוע הטרייד רק עד לסיום אותה עונה.

דריק פייבורס – 9 עונות, 12.1 נקודות, 7.4 ריבאונדים, 1.2 אסיסטים, 1.3 חסימות, 52.9% אפקטיבי, 66.7% מהקו, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

הגיע בטרייד כרוקי והחל להשתלב ביוטה יחד עם גורדון היוורד שנבחר איתו באותו דראפט. פייבורס הגיע לעונת השיא שלו ב-2015-6 עם ממוצע של 16 ו-8 באותה תקופה. בהמשך גובר הפך לשחקן מרכזי וקצת דחק הצידה את פייבורס שגם הועבר בטרייד לפליקנס, אבל אחרי שנה בלבד הוחתם שוב על ידי יוטה ומעניין יהיה לראות מה וכמה יקבלו ממנו הג'אז עכשיו.

ריקי גרין – 8 עונות, 11.4 נקודות, 2.3 ריבאונדים, 6.9 אסיסטים, 1.8 חטיפות, 48.1% אפקטיבי, 82% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

הרכז שהוביל את יוטה ברוב שנות ה-80 גם זכה להיבחר לאולסטאר בעונה החיובית הראשונה של הג'אז ב-1984, והיה מספיק טוב כדי להישאר הפותח עוד 3 שנים, למרות שבדיעבד אפשר לומר שהג'אז הפסידו ככה 3 שנים של רכז בסדר גודל אחר.

המחליפים:

ג'ף הורנאסק – 7 עונות, 14.4 נקודות, 3.8 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 53.8% אפקטיבי, 42.8% לשלוש, 89.7% מהקו.

שיחק ביוטה במחצית השנייה של שנות ה-90 והיה לו חלק משמעותי בקבוצה שהגיע פעמיים רצוף לגמר. שנות השיא האישיות שלו היו בפיניקס ופילדלפיה, אבל כשחקן שנודע בעיקר ביכולת הקליעה גם בשלבים המתקדמים יותר של הקריירה הוא שמר על יעילות די זהה גם בשלב המאוחר של הקריירה, בו הוא שיחק ביוטה.

מהמט אוקור – 7 עונות, 15.3 נקודות, 7.6 ריבאונדים, 1.9 אסיסטים, 50.9% אפקטיבי, 38.1% לשלוש, 80.4% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

אחד מהסנטרים המשמעותיים הראשונים שהביאו קליעה יציבה מחוץ לקשת, וריווח שהועיל מאוד לפיק-אנד-רול של דרון וויליאמס וקרלוס בוזר. בשיאו גם זכה להכרה בפני עצמו בדמות בחירה לאולסטאר וסדרת פלייאוף של 17 ו-10 ב-60% אפקטיבי שהביאה את הג'אז לגמר המערב היחיד שלהם במילניום הנוכחי.

קרלוס בוזר – 6 עונות, 19.3 נקודות, 10.5 ריבאונדים, 2.9 אסיסטים, חטיפה, 54.4% אפקטיבי, 71.6% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית.

הצליח להימלט מקליבלנד רגע לפני שלברון הפך אותם למועמדים לאליפות, ועשה אותו דבר ביוטה, כאשר הג'אז היו בשיאם הקבוצתי בשנתיים בהן בוזר נתן ממוצעי 20 ו-10 ב-2007-8. אלו היו גם השנתיים בהן בוזר נבחר לאולסטאר, אבל הוא המשיך להיות שחקן מצוין גם אחר כך, וגם אחרי שנטש את יוטה והלך לשיקגו. נציין בדרך אגב שבוזר קלע בדאבל-פיגרס בכל אחת מ-13 עונותיו בליגה.

דונובן מיטשל – 3 עונות, 22.7 נקודות, 4.1 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 1.3 חטיפות, 48.7% אפקטיבי, 35.5% לשלוש, 82.4% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הצעיר ביותר בחבורה, וכזה שלא היה נכנס מפאת מיעוט השנים, אלמלא רצף תצוגות הענק שלו בפלייאוף האחרון. אפשר לומר שכל שחקן שקלע 57 או יותר במשחק פלייאוף נכנס באופן כמעט אוטומטי לרשימה, אבל מיטשל הוא הכוכב של יוטה בערך מרגע כניסתו לליגה, וככזה הוא בהחלט ראוי למקום כאן. בעתיד הוא עוד עשוי להיכנס למקום גבוה יותר.

דרון וויליאמס – 6 עונות, 17.3 נקודות, 3.2 ריבאונדים, 9.1 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 51% אפקטיבי, 35.8% לשלוש, 80.8% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הרכז שנבחר מיד לפני כריס פול, ולכל אורך התקופה שלו ביוטה הצליח להיחשב כמעט שווה ערך למי שהיה אז הרכז הטוב בליגה. ב-4 עונות רצופות רשם וויליאמס 10 אסיסטים ויותר למשחק והוא היה המנוע של ההתקפה של יוטה בעשור הראשון של שנות ה-2000. וויליאמס גם היה הראשון שהצליח "לנצח" את ג'רי סלואן וגרם להתפטרותו, אבל גם הועבר בטרייד ולא הצליח לשחזר את היכולת מיוטה.

אנדריי קירילנקו – 10 עונות, 12.4 נקודות, 5.6 ריבאונדים, 2.8 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 2 חסימות, 49.8% אפקטיבי, 31.2% לשלוש, 76.3% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה לחמישיית הרוקיז.

זכה לשחק שנתיים ליד סטוקטון ומאלון, אבל שנותיו הטובות היו מיד אחרי העזיבה של שניהם, כאשר הוא השתלט על עמדות הפורוורד והפך למועמד קבוע לתואר שחקן ההגנה למשך כמה שנים. ההחתמות של בוזר ואוקור דחקו אותו חזרה לעמדת הסמול פורוורד, שם הוא לא הצליח לבלוט, אבל המשיך להיות שחקן טוב וחשוב עבור יוטה עד השביתה ב-2011 שסיימה לו את הקדנציה אצל הג'אז.

מארק איטון – 11 עונות, 6 נקודות, 7.9 ריבאונדים, אסיסט, 3.5 חסימות, 45.8% אפקטיבי, 64.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, 2 בחירות לשחקן ההגנה.

יש מי שיאמר שמדובר בגרסת שנות ה-80 של רודי גובר, לפחות בצד ההגנתי. משחק ההתקפה של גובר טוב יותר משמעותית, ולכן הוא יועדף כאן, אבל איטון היה זה שהחזיק את ההגנה של הג'אז בעונות הפלייאוף הראשונות של המועדון בשנות ה-80. לצד קבוצה שבלטו בה שחקנים כמו אדריאן דנטלי, שההגנה היא לא הצד החזק שלהם, הנוכחות של סנטר הגנתי, ובפרט זה שמחזיק בשיא החסימות לעונה, הייתה קריטית עבור יוטה.

גורדון היוורד – 7 עונות, 15.7 נקודות, 4.2 ריבאונדים, 3.4 אסיסטים, חטיפה, 50% אפקטיבי, 36.8% לשלוש, 82% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

השתפר כל שנה במדי יוטה מאז שנבחר בדראפט 2010 עד שהגיע לשיא ב-2017 עם בחירה לאולסטאר והובלת הג'אז לפלייאוף, ואפילו לסיבוב השני. הסכומים הרבים שנכנסו לו לכיס מאז הם אלו שיעידו על ההצלחה הרבה שלו ביוטה, אבל העובדה שהג'אז בחרו באותו דראפט מישהו שממלא את אותו תפקיד קצת יותר טוב עשויה לפגוע בו כאן.

החמישייה:

גארד 1 – ג'ון סטוקטון – 19 עונות, 13.1 נקודות, 2.7 ריבאונדים, 10.5 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 54.6% אפקטיבי, 38.4% לשלוש, 82.6% מהקו, 10 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה, 6 בחירות לחמישייה השנייה, 3 בחירות לחמישייה השלישית, 5 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר.

מלך האסיסטים ומלך החטיפות של כל הזמנים, או במילים אחרות – קארים עבדול ג'באר של הרכזים. עבור מי שיטען שזה עניין של כמות ולא איכות, נציין שסטוקטון מדורג שני בממוצע אסיסטים למשחק לאורך הקריירה וגם בטופ 10 של החטיפות, וזה עוד אחרי שב-3 שנותיו הראשונות בליגה הוא היה מחליף של ריקי גרין. 10 עונות רצופות עם ממוצעי דאבל-דאבל היו לו, ואם נמדוד פר 36 דקות, רק ב-2 מתוך 19 העונות של סטוקטון הוא לא הגיע ל-10 אסיסטים.

גארד 2 – פיט מאראביץ' – 6 עונות, 25.2 נקודות, 4.3 ריבאונדים, 5.6 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 43.4% אפקטיבי, 82.9% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישיית העונה, בחירה אחת לחמישייה השנייה.

איתרע מזלו של "פיסטול פיט" להיות ביוטה בשנים הראשונות והלא מוצלחות של המועדון, אבל באופן אישי הוא היה באותן שנים הסקורר הטוב בליגה, כאשר בכל 5 העונות שלו הוא היה בין 20 הקלעים המובילים, כולל 3 עונות בטופ 3. כדאי גם לשים לב לכך שאנחנו מדברים על התקופה ללא שלשות, דבר שהיה משפר משמעותית את ממוצעיו של מאראביץ'.

פורוורד 1 – אדריאן דנטלי – 7 עונות, 29.6 נקודות, 6.2 ריבאונדים, 3.7 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 56.2% אפקטיבי, 81.8% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, 2 בחירות לחמישייה השנייה.

עוד גרסה של הסקורר מכל מקום, אבל הפעם גרסה יעילה הרבה יותר, יציבה יותר, עם מספרים גדולים יותר, וגם הצלחה קבוצתית גדולה יותר. דנטלי היה הסקורר המוביל של הג'אז, ושל הליגה כולה, בחצי הראשון של שנות ה-80, והצליח גם להוביל את יוטה להופעות פלייאוף ראשונות לפני שעבר לדטרויט כדי לפנות לסטוקטון ומאלון את המקום על בימת הג'אז.

פורוורד 2 – קארל מאלון – 18 עונות, 25.4 נקודות, 10.2 ריבאונדים, 3.5 אסיסטים, 1.4 חטיפות, 51.8% אפקטיבי, 74.2% מהקו, 14 בחירות לאולסטאר, 11 בחירות לחמישיית העונה, 2 בחירות לחמישייה השנייה, בחירה אחת לחמישייה השלישית, 3 בחירות לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, 2 בחירות ל-MVP של האולסטאר, 2 בחירות ל-MVP, בחירה לחמישיית הרוקיז.

אפשר להגיד הרבה דברים, שבוודאי ידועים לפחות לרוב הקוראים, אז אני אנסה משהו קצת אחר. בשנות ה-90 הייתה תחלופה מאוד גבוהה בחמישיות העונה, אבל היו 2 דברים בטוחים. הדבר הראשון הוא שאם מייקל ג'ורדן לא משחק בייסבול הוא בחמישיית העונה, גם אם רק בחצי מהפעמים (בערך) זה נגמר גם עם תואר MVP. הדבר השני הוא מקומו של קארל מאלון בחמישיית העונה, כאשר הוא עשה זאת 11 פעמים, שני רק ללברון ובשוויון עם קובי. חוץ מזה הוא גם נבחר פעמיים ל-MVP, שזה יותר מכל שחקן בתקופה שבין ג'ורדן לדאנקן.

סנטר – רודי גובר – 7 עונות, 11.7 נקודות, 11 ריבאונדים, 1.4 אסיסטים, 2.2 חסימות, 64% אפקטיבי, 63.1% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, 4 בחירות לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לשחקן ההגנה.

גובר הוא שחקן הגנה מהסוג שסותם את הצבע בצורה נפלאה, אבל בניגוד למארק איטון שהוזכר קודם, גובר מוכיח שיפור תמידי במשחק ההתקפה שלו ורושם ממוצעים התקפיים נאים, בנוסף ליכולת ההגנתית העילאית שלו. נגד הרכבי סמול-בול זה לא לגמרי עובד, אבל מקרים בודדים לא יבטלו את היכולות המרשימות של גובר, שכעת הפך להיות מועמד קבוע לתואר שחקן ההגנה של העונה.

מאמן:

ג'רי סלואן – 23 עונות, מאזן 1127- 682 (62.3% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 96- 100 (49% הצלחה) בפלייאוף.

קיבל קבוצה עם 2 כוכבים מוכנים – סטוקטון ומאלון – וב-15 עונות משותפות שלהם היו 2 גמרים והפסדים לשיקגו ועוד 3 הפסדים בגמר המערב. סלואן הצליח לקחת סגל יחסית מוגבל מסביב לצמד הכוכבים ולעשות ממנו קבוצה ראויה וכזאת נגדה ג'ורדן היה זקוק להכי הרבה ניסים כדי לקחת את האליפויות. יש מי שיטען שההישג הכי גדול של סלואן היה אחרי פרישת הצמד, כאשר הוא בנה צמד חדש בדמות דרון וויליאמס וקרלוס בוזר, ועשה מזה קבוצה בעלת מאפיינים דומים וגמר מערב נוסף. ב-2011 גילה סלואן שגם אצלו ביוטה עברו לפורמט "השחקן שולט" שהוביל ליחסים עכורים בינו ובין הכוכב שלו וויליאמס ולהתפטרותו בסופו של דבר.
חוץ מזה, אני לא זוכר מאמן שהיה 20 שנה ויותר באותה קבוצה ורק בעונה אחת היא רשמה מאזן שלילי.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

לפוסט הזה יש 48 תגובות

  1. מצוין כרגיל. לא יודע אם זה אפשרי בכלל להפריד בין סטוקטון לבין מלון, אלה הרי שני שחקנים שהיו תלויים ומשלימים כל כך אחד את השני. אולי בסקר צריכה להיות האפשרות להצביע לשניהם במשותף?

    1. לפחות למי שבחר את חמישיות העונה בתקופתם היה קל להפריד, כך שאחד מהם נבחר רק פעמיים לחמישייה הראשונה והאחר 11 פעמים, אם כי ל-MVP של האולסטאר הם אכן נבחרו פעם ביחד. מסקרן אותי לראות מה הציבור יבחר מבין שניהם.

            1. זה שיקול שקל לי לקחת בחשבון כשאני בוחר שחקנים מתקופות שקדמו לתחילת ההתעניינות שלי בליגה.
              אני כן מנצל את ההזדמנות ופונה לכל הקוראים בשאלה – איזה שיקולים לדעתכם אני צריך לקחת בחשבון יותר ופחות. גם ביחס למה שהיה עד עכשיו וגם באופן כללי?

            2. ברור שמה שלא תעשה זה יהיה סוביקטיבי כן…?
              לטעמי המשכיות בקבוצה היא מאד רלבנטית

            3. והכוונה היא גם מבחינת התפוקה.

  2. תודה חיים.. honorable mentions תרל ביילי ודרל גריפית שנתנו עונות יפות בשנות ה 80..והלוואי שיהיה תיקו בין סטוקטון ומלון

    1. אכן – דאנקשטיין לדעתי חייב להיות מוזכר בטח אם טראק רובינסון מקבל אזכור. הוא גם בטוח היה מגיע לספסל אם לא הפציעות.

  3. תודה.
    בחרתי מאלון. בדיעבד הייתי מעדיף לבחור סטוקטון. רק על ההישגים הפריקיים באסיסטים וחטיפות.
    לא שבניינטיז תחלופת השחקני םהייתה גבוהה מידי, אבל יוטה נתנו הרגשה של יציבות וודאות מעין כמוהה. סטוקטון למאלון. כמישהו שעקב אז – כל מה שהם עושים כיום נראה לי כמו תחלופה גבוהה וחיפוש זהות חדשה (זה לא באמת ככה).
    *
    דונובן מיצ'ל ייצטרך להיות ממש גדול כדי להדיח את פיט מארביץ' או את סטוקטון מהרשימה. תכלס – אני בעדו.

  4. נהדר חיים. תודה רבה. הלכתי על סטוקטון… לא יודע… אישית תמיד התחברתי אליו יותר. אנושי . נראה כמו השכן שלך מעבר לדלת אבל תכלס רוצח שקט

    1. אני לא בטוח שזה אנשי ברזל כמו שהמשחק היות מהיר גם גובה יותר משחקנים. אי אפשר לחכות בימינו לזה שסטוקטון יביא לך את הכדור ואז תקלע ג'אמפ שוט. יאכלו אותך חי.

      1. עדיין המשחק בפוסט בו מאלון היה עסוק רוב הזמן היה מאד פיזי. זה מאד מרשים העמידות שלו ושל סטוקטון (עובדה שאין להם כמעט תחרות באספקט הזה בהיסטוריה).

  5. סטוקטון היה תותח גם היום. רק לדמיין אותו מנהל משחק עם כל התנועה בלי כדור.
    מאלון לא.
    לדעתי בלי סטוקטון גם אז מאלון היה נחשב לפחות ולא היה מגיע לחמישייה ראשונה.

  6. נפלא.
    אני חייב לציין שלצערי עשיתי "איגי" ואני ממש מצטער.
    למרות שהם צמודים, חשבתי שכולם יבחרו בסטוקטון, ולכן לא רציתי שהאיש הגדול לא יקבל כמעט קולות. עכשיו אני רואה שהוא בכלל מוביל עליו במרוץ לפיינלס MVP…

  7. סטוקטון, בשל הזיהוי- הכי הרבה משחקים באותה הקבוצה (1504).
    לגבי מארביץ'- נחכה לפוסט על ההוקס…
    קירילינקו בליגה של היום זה יאניס לעניים עם קליעה ומסירה משופרות, תזמון הקריירה שלו פעל לרעתו.

  8. תודה רבה
    קשה להשוות ביניהם אז רק נגיד שאני הולך על סט' הבחירות האישיות שהבאת
    למרות שמי שקופח שם מקופח גם כאן וזה סטוקטון הרכז הנהדר
    בהחלט החלטה קשה מאד וקשה להפריד
    בכלל יוטה הביאה את הסגל המרשים ביותר עד כה.
    ואם יורשה לי להציע מתאים לעשות איזה דירוג קבוצות כל הזמנים בפורמט של הרכב כל הזמנים הטוב ביותר שלהם
    אז מן הסתם ל.א בוסטון ואחרות יהיו ראשונות אבל יוטה תתמקם בהחלט בצמרת בשליש העליון ואולי אף טופ 8

  9. מצויין ממש חיים, תודה!
    כאוהדת של הקבוצה נהינתי מאוד ואפילו למדתי כמה דברים חדשים שזה בכלל כיף 🙂
    הMVP שלי הוא כמובן ג'ון סטוקטון (מאלון צמוד אך מאחורה) שהוא גם הפויינט האהוב עליי בכל הזמנים ואחת הסיבות העיקריות שאני אוהדת את הקבוצה (בנוסף למשפחה שגרה שם תקופה ארוכה ועוד כמה).
    .
    אוסיף רק שאני כל כך מאמינה ביכולות של מיטשל עד שלדעתי בסוף הקריירה הוא יתעלה על כולם ויחשב כגדול שחקני הקבוצה ואולי אפילו יביא לנו אליפות ראשונה (הווישפול עוד יהרוג אותי בסוף………).

    1. תודה.
      מיטשל הוא אחד מהבודדים הפעילים בטווח הגילאים הזה שבאמת יש לו פוטנציאל משמעותי להגיע לרמות האלה – לוקה דונצ'יץ' הוא אחד כזה, טייטום היה יכול אם לא היה בבוסטון וזהו לדעתי. כדי להיות ראשון אני מניח שהוא יצטרך גם טבעת, ואני בהחלט בעדכם.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט