נבחרת לכל קבוצה – 7 – אינדיאנה פייסרס / עמיחי קטן

ה-MVP בכתבה על ממפיס, כפי שנקבע בהצבעות כאן, הוא מארק גאסול שזכה ל-118 מתוך 169 הקולות, מה שאומר 69.82% מהקולות. לכל אורך סדרת הכתבות הזאת תוכלו לבחור את ה-MVP של כל קבוצה בסוף הכתבה, כאשר תוכלו לבחור בין כל אחד מחברי החמישייה שאבחר ובין האפשרות "אחר".

שיעור היסטוריה קצר:

בדומה לנאגטס שהוזכרו בכתבה הקודמת, גם הפייסרס החלו את דרכם עם היווצרות ליגת ה-ABA. הפייסרס הגיעו לפלייאוף בכל העונות שם, הגיעו לגמר 5 פעמים וזכו בליגה 3 פעמים, מה שהופך אותם לקבוצה הגדולה ביותר ב-ABA. איחוד הליגות לא עשה טוב לפייסרס שביקרו בפלייאוף פעמיים קצרות בלבד עד 1990. אז הצמד רג'י מילר וצ'אק פרסון הוביל את אינדיאנה לרצף של 4 הפסדים בסיבוב הראשון.

ב-1994 הפייסרס קיבלו את אורלנדו בהופעת בכורה שלהם בפלייאוף, וניצחו סדרת NBA ראשונה בסוויפ. אטלנטה הייתה הנפגעת הבאה ואז הגיע מפגש גמר המזרח נגד הניקס. אינדיאנה הפסידו בסדרה צמודה של 7 משחקים שהחלה את היריבות הגדולה בין הניקס לפייסרס, ובעיקר בין ספייק לי ובין רג'י מילר. ב-1995, 1998 ו-1999 הפייסרס הפסידו שוב ושוב בגמר המזרח למג'יק, בולס וניקס בהתאמה, ורק בשנת 2000 נפרץ המחסום והפייסרס ניצחו את הניקס בגמר המזרח, ואז הפסידו ללייקרס בגמר.

בינתיים קם דור חדש בראשות ג'רמיין אוניל ואחרי כמה הדחות רצופות בסיבוב הראשון הפייסרס חזרו לגמר המזרח ב-2004, אז הפסידו לדטרויט. עונת הפרישה של רג'י ב-2005 הניבה ניצחון בסדרת פלייאוף אחרונה עד 2012, ובעיקר את אירוע ה"Malice in the Palace" הידוע לשמצה, אשר גרם להרחקתו של שחקן ההגנה המכהן, רון ארטסט, עד לסוף העונה. מאז הקבוצה הזאת התפרקה בצעדים מהירים ולא הצליחה להגיע להישגים.

ב-2012 הצליחו הפייסרס להגיע לסיבוב השני וב-2013 חזרו הפייסרס לשני ביקורים רצופים בגמר המזרח, אבל שלושת הפלייאופים האלה נגמרו בהפסד למיאמי של הטריו לברון, וויד ובוש. אחרי שנה מחוץ לפלייאוף ב-2015 הפייסרס הפסידו 5 פעמים ברציפות בסיבוב הראשון, כולל הפסד לאלופת המזרח ההיט בעונה האחרונה.

כמעט נכנסו:

צ'אק פרסון – 6 עונות, 19 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים, 51.1% אפקטיבי, 35% לשלוש, 73.9% מהקו, רוקי העונה ובחירה לחמישיית הרוקיז.

אפשר לומר שפרסון הוא זה שהחזיר את הפייסרס לרלוונטיות בתחילת שנות ה-90, כאשר הוא היה הסקורר המוביל בהופעות הפלייאוף הראשונות של אינדיאנה באותה תקופה. בהמשך הוא נשלח בטרייד למינסוטה, ודווקא אז הפייסרס התחילו להתקדם מעבר לביקורי פלייאוף קצרים של 3-5 משחקים.

דטלף שרמפף – 5 עונות, 17 נקודות, 8.6 ריבאונדים, 4.1 אסיסטים, 51.9% אפקטיבי, 81.3% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, 2 בחירות לשחקן השישי.

בתור המחליף של זה שהוזכר לפני רגע הוא נבחר פעמיים ברציפות לשחקן השישי של העונה, וכשננס לחמישייה מיד נבחר לאולסטאר, אבל גם במקרה שלו ההצלחה הקבוצתית הגיעה בחצי השני של שנות ה-90, אחרי שהוא כבר עבר לקבוצה אחרת. במקרה שלו הוא זכה כשהגיע לסיאטל שגם הייתה קבוצה מוצלחת באותה תקופה.

דומנטאס סאבוניס – 3 עונות, 14.5 נקודות, 9.7 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 55.7% אפקטיבי, 72.7% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר.

ההחלטה של אינדיאנה להעלות את סאבוניס מהספסל ב-2 העונות הראשונות שלו זכתה להרבה ביקורת, והוא באמת נבחר לאולסטאר בעונה הראשונה שלו כשחקן חמישייה. ככל שיתאושש מהפציעה האחרונה, הציפיות מ"הבן של" הן להמשיך להשתפר ולמצוא את מקומו בעתיד לפחות אצל המחליפים כאן.

המחליפים:

ויקטור אולדיפו – 3 עונות, 20.7 נקודות, 5.1 ריבאונדים, 4.3 אסיסטים, 51.5% אפקטיבי, 35.5% לשלוש, 78.3% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

העונה הראשונה של אולדיפו באינדיאנה הייתה אחת המרשימות שנראו, כאשר הוא הביא את עצמו לדרגת אולסטאר לראשונה, יחד עם מקום בחמישיות העונה וזכייה בתואר השחקן המשתפר. הוא המשיך מאותו מקום עד שנפצע, ומאז התקשה לשחזר את היכולת, מה שהופך אותו לאחרונה למועמד לטרייד.

רוי היברט – 7 עונות, 11.1 נקודות, 6.8 ריבאונדים, 1.4 אסיסטים, 1.9 חסימות, 46.5% אפקטיבי, 74.8% מהקו, 2 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה.

בשלב מסוים היה מדובר במועמד לגיטימי לתואר הסנטר ההגנתי הטוב בליגה, ולפרקים היברט היה השחקן החשוב ביותר של מוליכת המזרח ב-2014, אבל הקריירה של היברט קרסה באופן פתאומי כשגבוהים התחילו לקלוע שלשות והוא התקשה להתמודד איתם. עד אז, מדובר היה כנראה על זה שהפך את ההגנה של אינדיאנה לטובה ביותר בליגה באותה תקופה.

דני גריינג'ר – 9 עונות, 17.6 נקודות, 5.1 ריבאונדים, 2 אסיסטים, חטיפה, 50% אפקטיבי, 38.2% לשלוש, 84.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לשחקן המשתפר, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

במשך 4 העונות הראשונות שלו שמר גריינג'ר על שיפור קבוע, עד שנבחר לאולסטאר ב-2009 וזכה בתואר השחקן המשתפר. מאז הוא שמר על מעמד יציב כסקורר מוביל עד שהוא נפצע והתברר שבלעדיו הפייסרס מצליחים יותר כקבוצה. לא הרבה אחרי שהוא חזר מפציעה ראוי שהעסק פחות עובד והוא הועבר בטרייד שלא הועיל לאף אחד.

רון ארטסט – 5 עונות, 16.5 נקודות, 5.2 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 2.2 חטיפות, 46.5% אפקטיבי, 31.2% לשלוש, 72.9% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, בחירה אחת לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן ההגנה.

אני משתמש בכוונה בשם שהיה לו כשהוא שיחק בפייסרס, כאשר עונת השיא שלו ב-2004 הפכה אותו לאולסטאר ושחקן ההגנה, ואת אינדיאנה לקבוצה עם המאזן הטוב בליגה. בעונה אחרי הוא העדיף להרביץ לאוהדים ושיחק רק 7 משחקים, ועד שחזר כבר הספיק לגרום לכולם לרצות לשלוח אותו בטרייד, מה שאכן קרה בשלב יחסית מוקדם של עונת 2006.

בילי נייט – 8 עונות, 18.4 נקודות, 5.9 ריבאונדים, 2.4 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 51.5% אפקטיבי, 82.6% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה אחת לאולסטאר של ה-ABA, בחירה אחת לחמישיית העונה של ה-ABA, בחירה לחמישיית הרוקיז של ה-ABA.

קפצנו אחורה בזמן לתקופת ה-ABA שתזכה כאן לכמה אזכורים, מכיוון שמדובר במועדון המוצלח ביותר בתולדות הליגה ההיא. נייט היה סמול פורוורד יעיל דווקא בתקופה שאחרי האליפויות של הפייסרס ונתן בעיקר 2 עונות ראשונות מאוד מוצלחות. בסוף שנות ה-70 הוא חזר לעוד כמה עונות באינדיאנה ושמר על היכולת האישית הטובה.

ריק סמיתס – 12 עונות, 14.8 נקודות, 6.1 ריבאונדים, 1.4 אסיסטים, 1.3 חסימות, 50.7% אפקטיבי, 77.3% מהקו, בחירה אחת לאולסטאר, בחירה לחמישיית הרוקיז.

הוא לא היה כוכב גדול בשום שלב, ונבחר רק פעם אחת לאולסטאר, אבל סמיתס היה יציב וסולידי לאורך שנים ארוכות כיד ימינו של רג'י מילר. אולי השחקן היחיד שהיה על הפרקט יחד עם רג'י מילר ובכל זאת קיבל בעצמו את הכדור המכריע לסל ניצחון במשחק פלייאוף חשוב.

רוג'ר בראון – 8 עונות, 18 נקודות, 6.5 ריבאונדים, 4 אסיסטים, 48.9% אפקטיבי, 79.2% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר של ה-ABA, בחירה אחת לחמישיית העונה של ה-ABA, 2 בחירות לחמישייה השנייה של ה-ABA, 3 אליפויות ABA, בחירה אחת לפלייאוף MVP של ה-ABA.

בראון היה חלק בכל 3 האליפויות של הפייסרס, כולל בחירה אחת ל-MVP של הפלייאוף, וגם במישור האישי הוא נתן כמה שנים בטופ של הליגה. בהתחשב בעובדה שעד היום לא נבחר אף שחקן אינדיאנה לחמישיית העונה מאז איחוד הליגות, ההישג הזה ב-ABA שווה לא מעט.

ג'רמיין אוניל – 8 עונות, 18.6 נקודות, 9.6 ריבאונדים, 2 אסיסטים, 2.4 חסימות, 45.9% אפקטיבי, 71.9% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר, בחירה אחת לחמישייה השנייה, 2 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה אחת לשחקן המשתפר.

ב-2004 הוא היה האוניל הבכיר בהצבעות ל-MVP, מה שיפתיע כנראה את רוב מי שזוכר שמדובר בשנות השיא של שאק, אבל אולי לא את מי שזוכר את ג'וניל. אחד מבין 6 שחקני אינדיאנה שזכו בתואר השחקן המשתפר, אחד שהיה היורש של רג'י מילר בהנהגת הפייסרס, בזמן שמילר עצמו ירד לתפקיד שולי יותר כיאה לשחקן בן 36-39. לצערו, עם ההתפרקות של אינדיאנה הזאת גם הוא עצמו ירד ברמה ולא הצליח לשחזר את יכולת השיא שלו, גם כתוצאה מלא מעט פציעות.

החמישייה:

גארד 1 – פרדי לואיס – 8 עונות, 16.1 נקודות, 3.9 ריבאונדים, 4 אסיסטים. 1.1 חטיפות, 44.2% אפקטיבי, 81.5% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר של ה-ABA, 3 אליפויות ABA, בחירה אחת לפלייאוף MVP של ה-ABA.

עוד אחד מבין אלו שהיה MVP פלייאוף בעונת אליפות ב-ABA, וחלק מ-3 האליפויות. הפעם הגארד המוביל של הקבוצה הזאת, ואפילו הספיק לחזור לפייסרס אחרי שנתיים בכל מיני קבוצות אחרות, הפעם לעונה הראשונה שאחרי האיחוד, זו שהייתה עונת הפרישה שלו ועונה שהחלה את חוסר ההצלחה של הפייסרס.

גארד 2 – רג'י מילר – 18 עונות, 18.2 נקודות, 3 ריבאונדים, 3 אסיסטים, 1.1 חטיפות, 54.4% אפקטיבי, 39.5% לשלוש, 88.8% מהקו, 5 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השלישית.

18 עונות רצופות באותה קבוצה, כאשר בעונה הראשונה הוא עלה מהספסל רוב העונה וגם כמה משחקים בעונה שאחרי, אבל במשך 16 עונות רצוף הוא פתח בחמישייה בכל המשחקים שלו, כולל בעונת הפרישה ב-2005 בגיל 39. אחד מהשחקנים הזכורים ביותר מהתקופה של שנות ה-90, אבל כזה שלא זכה לכזאת הערכה בזמן אמת, כפי שתעיד העובדה שהוא נבחר רק לחמישייה השלישית ורק 5 פעמים לאולסטאר. אפילו שחקנים הרבה פחות מוכרים כמו לטרל ספריוול, מיץ' ריצ'מונד, רוב סטריקלנד, סטפון מארבורי ואדי ג'ונס זכו ליותר הערכה.

פורוורד 1 – פול ג'ורג' – 7 עונות, 18.1 נקודות, 6.3 ריבאונדים, 3.2 אסיסטים, 1.7 חטיפות, 50.2% אפקטיבי, 37% לשלוש, 85% מהקו, 4 בחירות לאולסטאר, 3 בחירות לחמישייה השלישית, בחירה אחת לחמישיית ההגנה, 2 בחירות לחמישיית ההגנה השנייה, בחירה אחת לשחקן המשתפר, בחירה לחמישיית הרוקיז השנייה.

התחיל את הקריירה בתור גארד עד שהפציעה של גריינג'ר ב-2013 העבירה אותו לעמדת סמול פורוורד, ומיד הוא הפך לאחד מהטובים בליגה בעמדה הזאת. הופעות יוצאות דופן בפלייאופים של 2013 ו-2014 הפכו את ג'ורג' לכוכב של אינדיאנה, ואחרי עונה של פציעה הוא חזר אפילו טוב יותר ב-2016, אבל באותן שנתיים הצוות המסייע לידו לא היה מספיק טוב, מה שהוביל אותו לדרוש טרייד. אינדיאנה הרוויחו בתמורה שני אולסטארים, כך שגם זה עבד לטובתם.

פורוורד 2 – ג'ורג' מקגיניס – 7 עונות, 19.6 נקודות, 10.7 ריבאונדים, 3.3 אסיסטים, 1.8 חסימות, 46.8% אפקטיבי, 65% מהקו, 3 בחירות לאולסטאר של ה-ABA, 2 בחירות לחמישיית העונה של ה-ABA, בחירה אחת לחמישייה השנייה של ה-ABA, בחירה לחמישיית הרוקיז של ה-ABA, 2 אליפויות ABA, בחירה אחת לפלייאוף MVP של ה-ABA, בחירה אחת ל-MVP של ה-ABA.

הרבה מאנשי שנות ה-70 זוכרים אותו מהקדנציה לצד ד"ר ג'יי בפילדלפיה, יחד עם ההחטאה במשחק 6 נגד פורטלנד, אבל שנות השיא שלו היו באינדיאנה, בתקופה של ה-ABA כמובן. השיא האישי שלו היה בבחירה ל-MVP של העונה, אבל גם היה לו חלק בכל האליפויות של התקופה, ובחירה אחת ל-MVP של הפלייאוף. ההחלטה שלו לעבור ל-NBA בקיץ 1975, עונה אחת לפני האיחוד, הייתה זו שהחלה את "15 השנים הרעות" של הפייסרס.

סנטר – מל דניאלס – 6 עונות, 19.4 נקודות, 16 ריבאונדים, 1.9 אסיסטים, 1.6 חסימות, 48.3% אפקטיבי, 67.9% מהקו, 6 בחירות לאולסטאר של ה-ABA, 3 בחירות לחמישיית העונה של ה-ABA, בחירה אחת לחמישייה השנייה של ה-ABA, ו-3 אליפויות ABA, בחירה אחת ל-MVP של האולסטאר של ה-ABA ו-2 בחירות ל-MVP של ה-ABA.

בכל אחת מהעונות שלו באינדיאנה הוא נבחר לאולסטאר של ה-ABA, ובחצי מהן גם נבחר כסנטר הטוב בליגה, כך לפחות על פי חמישיות העונה. ממוצעי הריבאונדים שלו מזכירים לנו באיזה תקופה הוא שיחק, כלומר שנות ה-60 וה-70, והחלק שלו בהצלחה הקבוצתית יחד עם הצלחה אישית נאה מעניקים לו את המקום כאן בחמישייה.

מאמן:

לארי בירד – 3 עונות, מאזן 147- 67 (68.7% הצלחה) בעונה הסדירה ומאזן 32- 20 (61.5% הצלחה) בפלייאוף, בחירה אחת למאמן העונה.

הייתה לי כאן התלבטות קשה, כאשר יש מי שיעדיף לבחור את בובי לאונרד שאימן את הפייסרס בכל התקופה שלהם ב-ABA, כולל 3 האליפויות, אבל השנים הפחות מוצלחות שלו, ובעיקר 5 השנים הרעות של הפייסרס בהן הוא היה המאמן וה-GM במקביל, פגעו בו.

לעומת זאת, לארי לג'נד הצהיר מראש שיהיה מאמן ל-3 עונות, וכך עשה, כאשר בעונה הראשונה הוא הוביל את הפייסרס למאזן הטוב בתולדותיהם וזכה בתואר מאמן העונה, ובעונה השלישית והאחרונה סחב את הפייסרס לגמר NBA ראשון. גם בתור "נשיא לפעילויות כדורסל" בירד הוכיח את יכולותיו והיה זה שבנה את הקבוצה שהגיעה פעמיים לגמר המזרח ב-2013-4, וגם נבחר למנהל המצטיין של העונה פעם אחת, מה שהופך אותו ליחיד שזכה להיבחר למצטיין העונתי גם כשחקן, גם כמאמן וגם כמנהל.

לסיום – הסקר שבו תוכלו לבחור MVP מכל קבוצה:

עמיחי קטן

עורך ראשי. תמיד בעד הישראלים ולא רק בספורט, בהכל.

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)

    16 נוב 2020 08:24:05

    מצוין חיים, תודה רבה. לא הכרתי את העבר שלהם בaba.
    .
    הסקר משום מה לא מופיע אצלי, אז רק אומר שאני מתלבט בין רג'י מילר ל… לארי בירד, . מילר כנראה יזכה כי אפילו בירד לא יכול לקחת תואר של שחקן מצטיין בקבוצה שמעולם לא שיחק בה, אבל זה יהיה קרוב ממה שאפשר להניח.

    1. חיים

      16 נוב 2020 11:17:33

      רג'י מילר ב-13 עונות בלי בירד – פעמיים גמר מזרח.
      רג'י מילר ב-3 עונות עם בירד כמאמן – גמר אחד ועוד פעמיים גמר מזרח.
      רג'י מילר ב-2 עונות עם בירד בהנהלה – גמר מזרח אחד.

      1. סימור סקגנטי

        16 נוב 2020 17:37:38

        להגנתו, תקעו אותו עם אייזיאה תומאס בתור מאמן. אם הפייסרס היו מחתימים לקראת עונת 2001 את קרלייל כמו שבירד המליץ לפני שעזב, להערכתי הם היו מגיעים גם לגמר ב 2003

  3. Dor

    16 נוב 2020 09:48:46

    תודה חיים. אני לא מכיר מספיק את דניאלס, אבל גם לסמיתס יש קייס טוב ל C הפותח. הוא שיחק בתור הזהב של הסנטרים (האקים, יואינג, האדמירל ושאק) ונתן לכולם פייט טוב. בגלל התחרות המטורפת בעמדה הוא גם לא נבחר כמעט לאולסטאר. חוץ מרג׳י הוא אחד מהסמלים הגדולים של הפייסרס ששיחק שם המון שנים. הייתי הולך עליו

  4. Jonathan

    16 נוב 2020 10:55:47

    אני יודע שרג'י מילר ייבחר לMVP והוא היה שחקן שהיה כיף לראות (בעיקר את ההתעללות בניקס) – אבל הלכתי עם פול ג'ורג'. בעיני, בשיאו, הוא היה שחקן הרבה יותר שלם, הרבה יותר קרוב למישהו שאפשר לדון עליו כMVP של הליגה וכן, בעיקר חסרה לו איזושהי נבחרת סבירה.

    1. אדר

      16 נוב 2020 15:32:19

      סחטיין על התגובה האמיצה 🙂

      אני חושב שבאופן כללי רג'י הוא אוברייטד גדול, אבל זאת דעה שזוכה להרבה התנגדות בדרך כלל…

      כאן עדיין הייתי בוחר בו מסיבות שלא קשורות רק לאיכות השחקן עצמו, מבחינת יכולת מסכים איתך לגבי פול ג'ורג'.

    2. jefffoster10

      16 נוב 2020 17:30:21

      אני יכול להסכים, בקושי, לגבי העניין המקצועי אם אתה משווה אותם האחד לשני. בשאר התחומים- הצלחה קבוצתית, הצלחה קבוצתית בהשוואה ליריבות (אינדיאנה של רג'י היו היחידים שלקחו את מייקל של שנות ה-90 למשחק 7, לקחו שני משחקים מול הלייקרס של שאק במודל שיא עם דומיננטיות ווילט צ'מברליינית שזכה בטריפל קראון- מלך סלים, mvp, fmvp) ובעיקר בעיקר ביכולת המנהיגות (או האין מנהיגות, במקרה של פול ג'ורג'). אני בספק אם מישהו יחלום להעלות את גופייתו של פול ג'ורג' למרומי הבנקרס לייף פילדהאוס.

    3. אשך טמיר המקורי

      16 נוב 2020 17:35:56

      אתה משווה פה את אחד הנחנקים הגדולים מול אחד הרוצחים הגדולים.
      אחד ששיחק במזפח + לברון 1 מול שני ששיחק במזרח הפרוע והקשוח מפוצץ הכשרונות והתחרותיות. ועדיין הצליח להסתכל לג'ורדן בשיאו בלבן של העיניים.
      והצלחת לבחור בראשון.
      הישג מרשים!

    4. ירון, החלום

      19 נוב 2020 00:52:26

      בסד
      שלום
      תודה רועי.
      אבל צריך גם להתחשב בכמות השנים שהשחקנים נתנו לקבוצה, וכאן יתרון ברור למילר.

  5. asaf

    16 נוב 2020 11:28:33

    תודה חיים. פחות הכרתי את עבר המועדון ב-ABA אז כבר השכלתי כאן. מצטרף גם לטענה מעלה בנוגע לסמית'ס- האיש והגרביים המשוכות לברכיים והקייס להיות בחמישייה. הלכתי על רג'י לתואר MVP אבל יש לא מעט במה שאתה אומר יהונתן על ג'ורג'.

  6. עידו גילרי

    16 נוב 2020 11:36:20

    אני רק שאלה – איך המועדון המפואר בהיסטוריה של ה-ABA כל כך נמוך במדרג הקבוצות ולפני כאלו שאין להם אליפות?

      1. חיים

        16 נוב 2020 12:13:46

        בכל הנוגע ל-NBA – אינדיאנה הגיעו לגמר רק פעם אחת ואין להם אליפויות (היחידים דרך אגב – מה שאומר שבפעם הבאה זה כבר עובר למועדונים שהגיעו פעמיים לגמר).

  8. האווי לאסוף

    16 נוב 2020 15:01:31

    מעולה, תודה רבה.
    עוד מוקדם לראות תוצאות אמת בסקר, אבל הזהות בין רג'י לקבוצה, בטח למי שמקבל אחרי הליגה ב30 שנה האחרונות, היא עצומה. מעניין בכמה קבוצות זה יחזור (לדעתי, לא הרבה)

    1. etayef

      16 נוב 2020 17:06:23

      אבג למה? למה סתם?
      אתה צופה במשחקי כדורסל, או רק מביט בבוקס סקור?
      מלבד אלמנט השלשות, אין שום קשר בין סטף למילר. סטף הוא רכז, מוביל קבוצה, מנווט, מומחה בפיק אנד רול וקלע שלשות שלא עושה הגנה, ומילר הוא מספר 2 קלאסי שלא עושה הגנה.
      סביר להניח שמילר היה קולע בדיוק באותה הצורה גם היום, פשוט כי לא ידע לעשות משהוא אחר. אולי היה קולע קצת יותר בגלל קצב המשחק המוגבר, אבל לא מעבר לזה.
      אגב, שחקן ההגנה של השנה זה תואר אליו נבחר השחקן המצטיין של השנה החולפת, להבדיל מתפקיד שמכהנים בו (עם סמכויות ומחוייבויות כגון רכישת צוללות, לדוגמא).

      1. אבג

        16 נוב 2020 17:12:19

        רגי לא רכז. אבל הדחרור המהיר של הכדור והתנועה בלי הכדור. וסחיטת העבירות ברמה גבוהה.
        לא התכוונתי שזה אותו סוג שחקן פשוט באותה רמה. כמו שסטף היה מתקשה בשנות התשעים עם ה שלשות זה זהב של שוטים וצריך ללכת פנימה כדי להוציא עבירות ולא חהיות תלויים בחום של קלעי, כך קלעי כמו רגי היה שולט בכדורסל של היום שמקדש ריווח ותנועה בלי כדור

        1. etayef

          17 נוב 2020 08:53:48

          על זה שסטף לא היה מסתדר עם שנות ה 90 אני מסכים, אבל זה לא אומר שקלעים שולטים היום בליגה. תראה לי אחד שכן (אולי קליי, אבל הוא גם/היה שומר על).

          1. אבג

            17 נוב 2020 09:34:27

            לדעתי רגי הוא השחקן עם התנועה בלי כדור הטובה בהיסטוריה בנוסף להיותו קלע על. אם היה משחק היום היה טוב מקליי. גם השחרור שלו יותר מהיר אולי המהיר בהיסטוריה.
            היום הוא היה הרבה יותר כוכב

            1. אשך טמיר המקורי

              17 נוב 2020 09:41:21

              הוא כמה רמות מעל קליי. קליי בחיים לא יכל להוביל קבוצה לבד להישגים שלו.

            2. etayef

              17 נוב 2020 11:57:24

              רק שיש לך שתי טעויות.
              בכלל לא הוביל לבד, קבוצה לשום מקום.
              ההישגים לא משהו.
              לאידיאנה היתה חמישיה בדאבל פיגרס, והמנהיג שלה היה שוטינג גארד לא ממש טוב בהגנה שלא מוסר אסיסטים.
              הלטו שם ריק סמיטס, סנטר עם קליעה אבסולוטית מחצי מרחק ואולסטאר, ודריק מקי, אול נבא סקנד דיפנסיב טים.
              אבל רג'י עם תנועות החניקה, מעבר דרך חסימות וריצה בלתי פוסקת, עשה הכל לבד.
              לדעתי, אובר אצ'יבר בקבוצה קטנה, אם המילרס רצו להשיג יותר ממה שרג'י הצליח, היו צריכים לקרוא לשריל.
              אגב, קליי שחקן טוב בהרבה ממנו.

            3. אבג

              17 נוב 2020 14:04:02

              מזה התחלתי. היום הוא היה כוכב ברמה של קרי. אז הוא היה עוד שחקן כי הדעה הרווחת היתה שאי אפשר להסתמך על קלעים.
              לא יודע מה זה חמישייה בדבל פיגיורס. הדייוסים חלשים. ריק סמיתס בינוני.
              וגיילן רוז סביר ובאמת חסר בסיכום

  11. מנחם לס

    16 נוב 2020 17:50:48

    אני ה ייתי מעדיף את ריקי סמיתס על מל דניאלס. מל היה נמוך מדי לשחק סנטר. ב-ABA הוא הסתדר עם גובהו. אבל בימים ההם הסנמטר שיחקר עם הגב לסל וסמיתס נ[]היה אחד הטובים ב-NBA. דניאלס היה סובל ב-NBA.
    עם האחרים אני מסכים

  12. jefffoster10

    16 נוב 2020 17:53:20

    קבלו אותה- אלופת ההפסדים בגמרי המזרח (רצוי במשחקי 7), הקבוצה שמוציאה את המיטב מהשחקן הטוב בדורו רק כדי להפסיד לו (מייקל, שאק, לברון- ואפילו אז היא לא מקבלת את המעמד כ"יריבתו הגדולה של…"), והקבוצה שלא בחרתי אבל בכל זאת אני אוהד ב-17 שנה בערך האחרונות (מה מוביל ילד ישראלי בן 10 לאהוד קבוצה שמעניינת את הציבור פחות מהמכללות, וכנראה גם מכדורסל התיכונים באותה הסטייט???).
    אהבתי את הייצוג לתקופת ה-ABA, התקופה המוצלחת באמת בתולדות המועדון. ייתכן והייתי מאזכר אולי גם את דייל דייויס ודריק מקי בספסל או בכמעט נכנסו, בשל העקביות והייצוג הניינטיזי ההולם (הייתי אפילו מוותר בשביל זה על אולדיפו (פחות מדי זמן בקבוצה ומשחקים)- ולא על גריינג'ר, ששיחק במועדון בתקופת אובריאן השחורה). לסמיתס באמת יש קייס, אבל אני מבין את הבחירה בדניאלס.
    בחירה אפשרית נוספת לסנטר- עם 764 משחקים שנפרשים על פני 13 עונות (שזה 764 משחקים יותר מהמצופה), כולם במדי אינדיאנה, עם ממוצעים מפוארים של 4.9 נק' למשחק ו-6.9 קרשים למשחק….יש לו מקום בנבחרת הנגרים של הקוריוז, ובתקרת האולם של אינדיאנה.

    1. asaf

      16 נוב 2020 18:28:40

      אשכרה…כתוב לנו פוסט על איך הגעת דווקא לאינדיאנה…
      האחים דייויס שניים שלא היית רוצה לפגוש גם בסמטה הכי מוארת שיש..

  13. סימור סקגנטי

    16 נוב 2020 18:05:06

    יופי של בחירות, אהבתי את ההתמקדות על הצדדים הפחות ידועים של הקבוצה עוד מתקופת ה ABA. אני אישית היית מכניס גם את מארק ג'קסון שהיה הרכז המוביל של אותה קבוצה נהדרת בניינטיז לפני שהפך למאמן ואז לפרשן מוערך. גם את ג'יילן רוז שהוביל את הקבוצה שהגיע לגמר ב 2000 הייתי מעדיף על פני רון ארטסט שיותר קלקל מאשר תרם (היה לו פוטנציאל להיות אפילו MVP של הליגה ב 2005 לפני שהחליט להרוס את הכל)

  14. אהרון שדה

    17 נוב 2020 10:40:58

    סדרה נהדרת חיים השלמתי את הפרקים הקודמים
    ולהפתעתי הייתי בדעת הרוב בכל הפעמים לגבי אם וי פי
    דווקא בפרק זה איני מסכים עם חלק מהבחירות

    במיוחד נכון הדבר לגבי שרמף שפשוט חייב להיכנס ייתכן שאפילו לחמישייה ( טרם קראתי תגובות ) .

כתיבת תגובה

תגיות:
סגירת תפריט