סגר שני על ישראל החל לפני ארבע שעות.. בחצר הבית שממול תתחיל בעוד כמה דקות, במניין שלמרבה הצער כבר אינו מאולתר, קבלת שבת של לפני ראש השנה, ואני מקווה שמילים אלו שאני מקליד, יפרצו את סגר המילים שסכר את מקלדתי ונשמתי בארבעת החדשים האחרונים.

מה השתנה ראש השנה הזה מכל הלילות שדווקא בו הסכר שבנשמתי נפרץ? מחד הזמן עשה את שלו. כמה זמן כבר יכול אחד שכמוני שלא לכתוב את נשמתו? ומאידך הזמן עושה את שלו שהרי כעת זמן של התחלות, ומה היא שנה חדשה אם לא התחלה? ומצד שלישי? מצד שלישי הזמן יעשה את שלו ורק יגרום בזמן הסגר להגברת הלחץ, ולחץ – מטבעו – גורם להתפרצות, אפילו אם זו "רק" התפרצות של מילים.

שלושה שכנים היינו לפני חצי שעה. אחד משקה את חצר גינתו, השני במרפסתו ואני מחלון ביתי. שלושה שאיחלו זה לזה שנה טובה. "אני בטוח שתחזור לשולחן!" אמר לי אחד מהשניים אחרי שאמרתי לו שכבר ארבעה חדשים אני לא כותב, ואיכשהו, המילים האלו היוו את סיבוב המפתח האחרון שמנעול נשמתי היה זקוק לו כדי שאשב מול השולחן שבסלון והמילים יחילו ללבוש צורה, אות אחר אות אחר אות, מן האצבעות שעל המקלדת ואל הצג.

"וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם / כִּי הוּא נורָא וְאָיֹום" עומדים להתפלל כאן, בחצר שליד. ובעוד כמה דקות, יתאספו חלק מדיירי הרחוב  שלנו בכניסה לבית מספר 56 ויתחילו לשיר את הפיוט של המקובל הצפתי בן המאה ה- 16 שלמה הלוי אלקבץ "לכה דודי".  הפזמון המוכר הוא כמובן: "לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה, פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה" אך החלק שעניין אותי תמיד היה ה"אקרוסטיכון" שבו, שהוא, ע"פ ויקיפדיה: "שיטת כתיבה של שיר או פרוזה, בה ליקוט האות הראשונה של כל מילה, שורה או בית בשיר יוצר מילה או מספר מילים…"

כפי שניתן לראות מציטוט השיר, הרי המחבר הכניס את עצמו לשיר, ושמר כך על סוג של קיום מתמשך. הפיוט הזה, אגב, נחשב לחלק החדש ביותר בסידור התפילה שמקובל על כל העדות ויש לו מאות לחנים וגרסאות רבות לאופן בו הוא מושר.

שָׁמוֹר וְזָכוֹר בְּדִבּוּר אֶחָד
הִשְׁמִיעָנוּ אֵל הַמְיֻחָד
ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת וְלִתְהִלָּה

לִקְרַאת שַׁבָּת לְכוּ וְנֵלְכָה
כִּי הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה
מֵרֹאשׁ מִקֶּדֶם נְסוּכָה
סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא
וְהוּא יַחֲמוֹל עָלַיִךְ חֶמְלָה

הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי
עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי
קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ

הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי
כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי
עוּרִי עוּרִי שִׁיר דַּבֵּרִי
כְּבוֹד ה' עָלַיִךְ נִגְלָה

לֹא תֵבֹשִׁי וְלֹא תִכָּלְמִי
מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי וּמַה תֶּהֱמִי
בָּךְ יֶחֱסוּ עֲנִיֵּי עַמִּי
וְנִבְנְתָה עִיר עַל תִּלָּהּ

וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שֹׁאסָיִךְ
וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ
כִּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה

יָמִין וּשְׂמֹאל תִּפְרֹצִי
וְאֶת ה' תַּעֲרִיצִי
עַל יַד אִישׁ בֶּן פַּרְצִי
וְנִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

שלמה הלוי אלקבץ הצליח להנציח עצמו, ואולי חשוב יותר להנציח את יצירתו כבר כמה מאות שנים. אני מאמין שכל אמן מבקש להנציח את יצירתו. כל היום הזה אני חושב על הצלחות וכישלונות. "לעתים חוסר ההצלחה, דווקא הוא הוא זה ששומר על החלום שבתוך תוכנו קיים," אמרתי הבוקר לאישה שאתי בפגישה של לפני הסגר, "וחוסר ההצלחה הזה בדיוק," המשכתי, "הוא זה שימנע מאיתנו את שיברון ההצלחה וישמר על התקווה". אז שלמה הלוי הצליח. אולי.

וכמה אירוני הוא שאני שומע כעת בו זמנית את המתפללים שרים ואת המואזין מהכפר שממול. בשכונה בה אני חי, בניגוד למקום עבודתי, לא שומעים  את פעמוני הכנסיות. גם לירושלים, אתם יודעים. שלוש ה"הדתות הגדולות" (כפי שהן מכונות שלא בצדק, לפחות לא מספרית) גם הן הצליחו לשרוד כבר כמה אלפי שנים, ואני שואל את עצמי אם הן תצלחנה לשרוד את הקורונה. "הקורונה – איום קיומי על ספורט" הוא שמו של ספר שטרם סיימתי. אבל הקורונה היא גם איום קיומי על הדתות. היא לא מאפשרת כינוסים גדולים, היא לא מאפשרת קהילתיות, והיא פוגעת מהותית באמונה חסרת הפשרות שהאמונה חזקה יותר מכל דבר אחר. לא מפליא אותי שבישראל, כמו בדרום קוריאה או בארה"ב, היו (ולצערי גם סביר שיהיו) קהילות שלמות שחלו בשל כינוסי תפילה. בתפילה מתכנסים. בתפילה מדברים. בתפילה שרים. בתפילה זועקים… אז נכון, אין מצוות עיטוש, אבל: דיבור, ושירה וזעקה –  בהחלט מפיצים המחלה.

אלפי חסידי ברסלב ואחרים שרצו להגיע לקברו של הרבי מברסלב שבעיר אומן לראש השנה נתקעו על גבול אוקראינה בלי יכולת להיכנס אליה. אני שואל עצמי מה השבר יעשה להם משיתברר להם שראש השנה הגיע ונס לא היה שם. אני יודע על חסיד אחד שהחליט להתחפש לדוב ולעבור את הגבול דרך היערות. הוא אכן עטה על עצמו את פרוות הדוב, אבל אחרי פשט אותה מעליו אחרי שהתברר לו שהוא נמצא ב… אזור מותר לציד דובים. אני מניח שכעת, נהמתו, כמו נהמת המתפללים שכאן בחוץ, מפלחת את אוויר העולם.

ואכן, הקורונה משתוללת כאן בינינו, ואכן, אנו עדיין לא מצליחים להכחיד אותה. אבל אני, אנחנו, כולנו, מלאים בתקווה שההצלחה בהכחדתה תגיע בקרוב. התקווה היא זו שנותנת, היא זו שמאפשרת, היא זו שמשחררת בכולנו את יכולת ההתמודדות, את היכולת לקבל את אי ההצלחה הזמנית ובעיקר: את המשך המאבק לשחרור מאימת הקורונה.

אז הסגר הזה יהיה לא קל לאף אחד מאיתנו. אבל דווקא יום שבו מסתיימת השנה וקללותיה, אנחנו כאו כדי לנדור שבשנה שתבוא יגיע השחרור, שבשנה שבקרוב תתחיל, תהיינה ברכות, והרבה!

והחזן שבחוץ, אני שומע אותו בקושי, ובקושי מצרף אט אט את המילים  מחייך. מחייך בתקווה שמילותיו תיצורנה את כל מה שיקרה בשנה הקרובה לכל אותם שהם בסיכון מוגבר לחלות בקורונה. שהרי הוא אומר:

" עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ"

אז נאחל כולנו שממחר הקשישים שבתוכנו יפרחו דשנים ורעננים.