סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – הגמר הגדול / חיים

לפני קצת יותר משלושה חודשים התחיל פרויקט של בחירת סדרת הפלייאוף הגדולה ביותר של כל הזמנים. הפרויקט הזה התחיל עם 160 סדרות פלייאוף שונות שהצטמצמו בהתחלה ל-16, ואחר כך התקיים שלב שמינית גמר וכן הלאה, עד לרגע זו בו נותרו 2 סדרות בלבד בתחרות. כעת יתקיים קרב הגמר בין אותן 2 סדרות, ובסופו כמובן הסקר בו אתם תוכלו לבחור את סדרת הפלייאוף הגדולה ביותר של כל הזמנים.

כמו שתוכלו לראות בהקשר של כל סדרה בנפרד, במרכז 2 הסדרות שהעפילו לגמר נמצא לארי בירד, ועל מנת לחסוך חלק מהתהליך, כבר עכשיו תגיע לכאן טבלה שתציג את פעלו של בירד בכל אחת מהסדרות המדוברות:

דק'נק'ריב'אס'חט'חס'איב'% שדה% עונשין
גמר מזרח 198742.327.110.47.60.60.73.148.6%94%
גמר מזרח 198144.726.713.44.6אין נתונים1.4אין נתונים48.6%89.4%

כפי שניתן לראות, ב-2 המקרים הנתונים האישיים של בירד היו די דומים, ולכן לא ניתן להצביע בוודאות על סדרה אחת בה הוא היה טוב יותר. עכשיו נתחיל להיכנס לעומק של כל סדרה.

בוסטון נגד דטרויט 1987:

הסדרה הזאת גברה על זו שבין הבולס לניקס ב-1992 עם 47 מתוך 67 הקולות, מה שמהווה 70.15% מהקולות.

זה אמנם נכון שב-2 הסדרות הממוצעים של בירד היו די זהים, אבל במקרה שלנו יש עדיפות, כי הקליעה שלו השתדרגה משמעותית ברגעים החשובים, כלומר שלושת המשחקים האחרונים בסדרה. אחרי 20.5 נקודות ב-41.3% מהשדה ו-85.7% מהעונשין של בירד ב-4 המשחקים הראשונים, הוא רשם ב-3 האחרונים 36 נקודות ב-56.5% מהשדה ו-100% מהעונשין, כולל משחק 5 בו היה חסר לו רק אסיסט אחד לטריפל-דאבל ומשחק 7 בו הוא היה מרחק ריבאונד ואסיסט בודדים מהישג זהה.

עכשיו אפשר להגיע להשוואה בין היריבות. בשני המקרים היריבה באותה פעם גברה על בוסטון בשנה שאחרי בגמר המזרח והפסידה בגמר ללייקרס ובשנה שאחרי עשתה סוויפ בגמר על הלייקרס. ההבדל הוא שהסיקסרס נזקקו לשירותיו של MVP מכהן נוסף, מוזס מאלון, על מנת להגיע להישג הזה, ואילו הפיסטונס דווקא ויתרו על אדריאן דנטלי, קלעי של 20+ נקודות, ובתמורה קיבלו שחקן של 12 נקודות. ניתן להסיק מזה שהפיסטונס היו קבוצה בשלה יותר וקרובה יותר לאליפות.

גם בתחום בו הפיסטונס היו ככל הנראה הכי ידועים, תחום הפרובוקציות והאלימות, כבר אז הם ידעו לעשות היטב את העבודה, כפי שיעיד היטב משחק 3, בו לארי בירד מורחק מהמשחק אחרי קרב עם ליימביר, מה שמקל על החיים של הפיסטונס בהשגת ניצחון הבית הראשון בסדרה, זה שבלעדיו העסק עוד היה יכול להיגמר ב-4 או 5 משחקים לזכות בוסטון.

הסדרה הזאת גם כוללת את הרגע שהוא ככל הנראה הגדול ביותר בקריירה של לארי בירד, אותו רגע ידוע שהכריע את משחק 5 לזכות בוסטון, רגע שהעמיד בצד את היכולת של ההגנה של דטרויט לעצור את בירד שניות בודדות קודם לכן. גם אייזאה תומאס רשם כמה רגעי קלאץ' בסדרה הזאת מהצד של דטרויט, ובניגוד לסדרה האחרת, כאן שתי הקבוצות הצליחו לתפקד ברגעי ההכרעה של הסדרה, ולא ראינו קריסה מהסוג שפילדלפיה הראו לנו שם.

בירד לא היה לבד. יש את קווין מקהייל בעונת השיא שלו בקריירה, בה הוא אפילו נבחר לחמישיית העונה, רוברט פאריש ודניס ג'ונסון המצוינים עדיין קרובים לשיאם, דני איינג', ג'רי סיסטינג וסם וינסנט הסולידיים שתרמו הרבה, וגם ביל וולטון, MVP לשעבר, אבל כזה שכבר היה בשלהי הקריירה, וקיבל דקה אחת בלבד בסדרה.

הזכרנו כבר את המהלך הענק הזה, אותו תוכלו לראות בתחתית פסקה זו, אבל נזכיר שהמהלך הזה הגיע אחרי שהמומנטום כולו היה בידיים של דטרויט, ולמעשה הקהל הביתי של הבוסטון גארדן, יחד עם צוות השידור המקומי, כבר הכריזו נואש והחלו לחשב סיכויים לניצחון חוץ. בשלב כזה, עם כמות הזמן המועטה שנותרה, ברור לכולם שצריך לעשות עבירה, אבל רק לארי בירד חשב אחרת…

ימים ספורים אחר כך הגיע משחק 7 באותו אולם בדיוק לרגעי הכרעה. בירד קלע 37 עם 9 ריבאונדים ואסיסטים, אבל גם קיבל עזרה מהצוות המסייע האיכותי שלו, והאיש שקלע הפעם את סל הקלאץ' החשוב היה דני איינג'. אפילו השלב של זריקות העונשין המסורתיות שרק שומרות על הפער קיבל טוויסט בדמות ריבאונד התקפה וסל של אחד בשם סידני גרין שקלע את 2 הנקודות היחידות שלו בסדרה במהלך קריטי כל כך.

אם נחפש אחר משחקי 35, 9 ו-9, יחד עם 100% מהעונשין ו-45% מהשדה, אנחנו נמצא 7 כאלה בפלייאוף. שלושה מתוכם של בירד, ומתוכם 2 מהסדרה המדוברת נגד הפיסטונס במשחקים 5 ו-7, וזה כאשר גם במשחק 6 הוא קלע 35 עם 9 ריבאונדים, 100% מהקו ובמקרה הזה אפילו 70% מהשדה, אבל שיתוף פעולה הוא לא קיבל במשחק 6, מה שהוביל ל-2 אסיסטים בלבד. בקיצור – במכלול של הסדרה בירד היה "רק" מצוין כרגיל, אבל ב-3 המשחקים האחרונים הוא העלה הילוך והגיע לרמות יוצאות מגדר הרגיל, אפילו עבור גדולים שכמותו.

בקרב הזה אמנם יש לנו לארי בירד בשני הצדדים, אבל כאן הוא קצת יותר טוב, עם צוות מסייע יותר טוב, יריבה טובה יותר ורגע היווצרות של יריבות שעתידה להיחש אחת מהגדולות של כל הזמנים. וגם כמובן הרגע אולי האייקווני ביותר עד אז בתולדות הליגה. לכן, אני ממליץ לכם לבחור בסדרה הזאת.

בוסטון נגד פילדלפיה 1981:

הסדרה הזאת גברה על זו שבין הלייקרס לקינגס ב-2002 עם 60 מתוך 93 מהקולות, מה שמהווה 64.52% מהקולות.

לארי בירד אולי קלע קצת יותר במשחקים המכריעים של הסדרה נגד הפיסטונס, אבל נגד הסיקרסר הוא שלט בריבאונד באופן קיצוני עם 13.4, יותר מ-4 כדורים חוזרים יותר מהבא אחריו ברשימה. ארבעה למשחק כמובן, כלומר 29 ריבאונדים יותר מהבא בתור. בתחום האסיסטים אמנם יש את 2 הרכזים – נייט ארצ'יבלד ומו צ'יקס – שחילקו יותר מבירד בסדרה, אבל גם בתחום הזה הוא הגיע מיד אחריהם, ויחד עם כמות משמעותית של חסימות, וגם העובדה שהוא אחראי לחצי מהשלשות בסדרה (אחת שלו ואחת של אנדדרו טוני) מראות עד עמה בירד היה משמעותי גם במקרה זהה.

עכשיו זה נכון שבירד קלע מעט יותר בסדרה ההיא, אבל זו הייתה סדרה בקצב התקפי יותר, וכולם קלעו יותר. לקלוע 27.1 נקודות למשחק בקצב של 97.7 התקפות זה כמובן יפה מאוד, אבל זה בוודאי פחות מרשים מ-26.7 נקודות בקצב של 84.5 התקפות. אם נמיר את זה ביחס ל-100 התקפות יוצא שכאן בירד מחזיק ב-31.6 נקודות, ואילו נגד הפיסטונס זה רק 27.7 נקודות. ככה שהתמורה ההתקפית של בירד כנראה אפילו יותר טובה כאן.

ניתן לראות גם שבירד קלע 187 נקודות בסדרה הזאת, 48 יותר מד"ר ג'יי הבא אחריו, ואילו נגד הפיסטונס ה-190 שלו היה רק 25 יותר מדנטלי כשגם אייזאה קלע 3 נקודות בלבד פחות מדנטלי. המסקנה המתבקשת היא שהעליונות האישית של בירד הייתה ניכרת יותר דווקא בסדרה נגד פילדלפיה, אולי בניגוד למה שמהלך אחד שהכריע משחק מסוים גרם לנו לחשוב.

בניגוד לאותם 2 וחצי משחקים צמודים בין בוסטון לדטרויט, כאן היו לנו חמישה משחקים שנגמרו בהפרש של סל אחד. עכשיו יבוא מי שיטען שאז השלשות לא היו רלוונטיות כל כך (2/17 משותף בסדרה), וזה מדויק, אבל כל אותם חמישה משחקים נגמרו בהפרש של 2 נקודות או נקודה אחת, כך שגם ללא שלשות מדובר בהפרש של התקפה אחת.

המשחק הראשון התכבד בקליעות עונשין מנצחות של אנדרו טוני, אחרי שדווקא הסלטיקס היו אלה שהחזיקו ביתרון משמעותי ראשונים, וכל זה היה מנת הפתיחה של הסדרה, רגע לפני הפסקת הפרסומות של משחקים 2 ו-3 שהסתיימו בניצחונות משמעותיים עבור הקבוצה המארחת, כלומר 2- 1 לסיקסרס בשלב הזה. זה נכון שהסיקור של ארבעת המשחקים האחרונים בסדרה הזאת תואר כבר בפוסטים קודמים, אולם מן הראוי להזכיר שוב את הדרמה של כל אחד מהם.

משחק 4 התחיל כהמשך של השליטה של הסיקסרס, כמו במשחק 3, ובמחצית התוצאה כבר הייתה 65- 48 לזכות פילדלפיה, אבל נייט ארצ'יבלד, היחיד אי פעם שסיים עונה גם כקלעי המוביל וגם כמלך האסיסטים של הליגה, ניהל היטב את ההתקפה של בוסטון עם 14 אסיסטים, ובסוף הרבע השלישי ההפרש כבר עמד על 3 בלבד. הסיקסרס שמרו על יתרון קטן לאורך הרבע האחרון, עד שהם השיגו את הכדור 30 שניות לסיום ביתרון 2. פילדלפיה הורידו את השעון, אבל נשארו לבוסטון כמה שניות בהן ארצ'יבלד ניסה מסירה ארוכה לכיוון בירד, מסירה שנחטפה על ידי בובי ג'ונס וקבעה 3- 1 לפילדלפיה בסדרה.

גם במשחק 5 הסיקסרס הובילו בהפרש דו-ספרתי במחצית, הפעם 10, ושוב בוסטון חזרו למשחק וכפו משחק צמוד, אבל 2 דקות לסיום הסיקסרס היו ביתרון 6 עם הכדור. חסימות של מקסוול ופאריש בהגנה יחד עם נקודות של ארצ'יבלד ובירד, שקלע 32 במשחק, צמצמו את ההפרש לנקודה בלבד. במהלך ההתקפה, הסיקסרס קיבלו הוצאת חוץ, אבל איבדו את הכדור ובירד יצא למתפרצת. ההגנה הצליחה לגרום לו להחטיא, אבל מ.ל. קאר לקח את הריבאונד, סחט עבירה מהדוקטור ודייק פעמיים, מה שהביא לבוסטון את היתרון. החטאה של קולדוול ג'ונס הייתה זו שסידרה לסלטיקס ניצחון במשחק 5.

גם את משחק 6 פילדלפיה פתחו טוב יותר, ועלו ליתרון 13 בסוף הרבע הראשון, לפני יתרון שיא שעמד על 17, אבל שוב הסלטיקס צמצמו וקבעו שוויון 87 במהלך הרבע הרביעי. 2 הקבוצות הלכו בעיקר לסנטרים שלהן בדקות ההכרעה, וכך יצא שדארל דוקינס קלע 24 והוביל את קלעי פילי, ואילו רוברט פאריש קלע 21 והיה שני לבירד בטבלת הקלעים של בוסטון. בירד העלה את בוסטון ליתרון 3, אבל פילי צמצמו ובמהלך הבא טוני חטף לבירד את הכדור, כך שהסיקסרס קיבלו חצי דקה. טוני הרוקי לקח על עצמו את המהלך, אבל נחסם על ידי רוקי אחר, קווין מקהייל, מה שאפשר לבוסטון לסגור עניין מהעונשין ולכפות משחק 7.

גם במשחק 7 השליטה הייתה בידי הסיקסרס, ו-4:34 לסיום הם החזיקו ביתרון 7. שוב הסלטיקס צמצמו, ובירד קבע שוויון 89, 2:45 לסיום. אחרי זה התחולל כאוס כמעט מוחלט על הפרקט כשאף אחד לא הצליח למצוא את הסל במשך קרוב ל-2 דקות. בירד הצליח לצאת למתפרצת ולקבוע יתרון 91- 89 לבוסטון דקה לסיום, ובכך להמשיך ריצת 8- 0 של הסלטיקס. שמירה כפולה על ד"ר ג'יי גררה איבוד שלו, אבל ליונל הולינס חטף לג'ראלד הנדרסון ומו צ'יקס יצא למתפרצת וסחט עבירה, ממנה הוא דייק רק בהזדמנות אחת מהקו מתוך השתיים שהיו לו, מה שהשאיר לבוסטון יתרון נקודה. ארצ'יבלד הוריד את השעון ומצא את מ.ל. קאר לזריקה פנויה שהלכה החוצה, 5 שניות לסיום, אבל מאבק של פאריש על הריבאונד השאיר לסיקסרס שנייה אחת בלבד. בובי ג'ונס ניסה להרים אלי-הופ, אבל הכדור נחת בחלק העליון של הקרש ושלח את בוסטון לחגיגות.

בניגוד לפיסטונס, להם לא היה אף שחקן בקליבר של MVP, פילדלפיה הגיעו עם ג'וליוס אירווינג, זה שבדיוק לקח לבירד את התואר האישי בקרב די צמוד ביניהם. הסיקסרס הציגו גם קבוצה שידעה לא לפחד מבוסטון, אחת שגברה עליה ב-4- 1 קליל בדיוק שנה קדם לכן, וד"ר ג'יי גם ספר ניצחון אישי על הסלטיקס גם ב-1977. בהתחשב בעובדה ש-3 שנים רצוף פילדלפיה הובילו 3- 1 על בוסטון בגמר המזרח, ניתן לומר שזו הייתה יריבות גדולה ומרה, וכזו בה העדיפות על פי רוב הייתה שייכת דווקא לד"ר ג'יי וחבורתו, ולא להיפך.

המקרה הבודד בו לארי בירד הצליח לסחוב על גבו קבוצה פחות טובה, כאשר מנגד עומד שחקן שאמור להיות לא פחות טוב ממנו, וב-3 משחקים שונים בוסטון מוצאים את עצמם בפיגור עם הגב אל הקיר, ומצליחים להפוך את התוצאה ברגעי ההכרעה ולהשיג איכשהו ניצחון בהפרש של נקודה או 2, הוא זה אותו אנחנו מסקרים כאן. דווקא המקרה הזה הוא הראוי להיבחר לסדרת הפלייאוף הגדולה ביותר של כל הזמנים, כי הוא משלב באופן האופטימלי מתח, דרמה, קצת ריחות הפתעה, קאמבקים נפלאים ודו-קרב בין 2 כוכבי ענק שהסתים בניצחון של לארי בירד על ד"ר ג'יי. לכן, הצביעו לסדרה הזאת.

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. חיים כל הכבוד לך על הרעיון המעולה והביצוע המושקע והמוצלח.
    אני ממש שמח שלארי בירד לא יכול להפסיד כאן.
    מגיע לו להיות בסדרה המנצחת.
    אני הולך עם הסדרה נגד דטרויט, יש לי תחושה שהוא היה שחקן שלם יותר, והנתון שהבאת של הסיומת שלו בסדרה מכריע בעיניי.
    גם הבאד בויז שלי שם אז בכלל…
    תודה על כל הסידרה!

  2. חיים תודה רבה.נשאר רק להצטרף למחמאות על הפרוייקט האדיר שהרמת כאן . הלכתי עם בוסטון – דטרויט 87 פשוט כי זו סדרה שמעט יותר הכרתי מראש וזה באמת היה שם בירד בשיאו.

  3. מעולה, גמר חזק שמשקף את הפרוייקט כולו.
    הלכתי על 81, הפיסקה האחרונה לדעתי מסבירה מצויין מדוע זו הסדרה הגדולה בכל הזמנים.
    תודה רבה על ההשקעה, היה מהנה מאוד לקרוא ואכן קראתי הכל:)

    1. בחרתי את 87' בגלל הרגע המפורסם של החטיפה כשגם החטיפה מפורסמת השנייה של הפלייאוף היא של שחקן הסלטיקס ובאותה עמדה של בירד ב-87', הבליצ'ק.

      בכ"ח ואס' וחס' נתוני בירד אינם די זהים אלא שונים. בגמר המזרח 81' שבו שיחק כפאוור כשסדריק מקסוול שיחק כסמול ומקהייל החליף את בירד, קטף כשלושה כ"ח יותר וחסם פי שניים יותר בממוצע למשחק וב-87', שכבר שיחק כסמול ומקהייל היה הפאוור העיקרי, מסר כשלושה אס' יותר בממוצע למשחק. טסה יותר

  4. תודה רבה רבה חיים על פרויקט מונומנטלי – גם הרעיון וגם הביצוע מצוינים. כל הכבוד!!!
    .
    שמח מאד לגלות שלארי בירד בסדרה המנצחת. קצת חורה לי שהוא בסדרה המפסידה, אבל בסדר, אי אפשר הכל בחיים.
    .
    ניטל עוקצו של מנגנון ההכרעה הרגיל שלי – להצביע ללארי בירד – אז אני ממש בדילמה.
    .
    שכנעת אותי בנוגע לעליונותה של הסדרה של 87. שכנעת אותי בנוגע לעליונותה של הסדרה של 81, אז אצביע לראשונה בסלולרי ולשניה במחשב. בהצלחה לשני הצדדים.
    .
    ושוב תודה רבה, כן ירבו פרויקטים כאלה באתר.

  5. ראו תגובה 7.1 שהייתה צריכה לבוא כתגובה עצמאית.
    בגמר 81' בירד קלע רק 15.3 ב-41.9% מהשדה בלבד ו-81.3% מהקו וכן השיג 15.3 כ"ח, שבעה אס', 2.3 חט' וחצי חסימה ו-3.2 אי' למשחק. המצטיין היה מקסוול עם 17.7 נק' ב-56.8% מהשדה ו-75.9% מהקו, 9.5 כ"ח (5.67 בהתקפה), 2.8 אס' וחטיפה ו-3.2 אי'.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט