סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – לייקרס VS סקרמנטו 2002 נגד בוסטון VS פילדלפיה 1981 / חיים

בחצי הגמר השני קיבלנו למעשה קרב בין הלייקרס לסלטיקס. מצד אחד, ניצבת הלייקרס הגדולה של שאקובי יחד עם הקינגס המייצגים את הכדורסל היפה של התקופה, ומהצד השני עומדת בעיקר היריבות הישירה בין לארי בירד לד"ר ג'יי, אם כי ל-2 הקבוצות יש כמות גדולה של כוכבים.

לייקרס נגד סקרמנטו 2002:

מבין 2 הסדרות הנתונות, אין ספק שזו הציגה קצב משחק נעים יותר לעין, ואת זה ניתן לומר גם בלי סטטיסטיקה, אבל בכל זאת נציין קצב של 94.5 התקפות למשחק לעומת 84.5 בקרב המזרחי. זה קודם כל הקינגס של 2002, עונת השיא של קבוצה מהגדולות בהיסטוריה שלא פגשה גמר, ומולה אחת מהשושלות הגדולות בהיסטוריה, כשהיא נמצאת בשיאה ונראית בלתי מנוצחת. הקינגס השיגו 61 ניצחונות במהלך העונה הסדירה, הנתון הטוב ביותר בתולדות המועדון, ואילו הלייקרס הגיעו אחרי פלייאוף עם הפסד אחד בלבד בעונה הקודמת.

לקורא בן ימינו הקינגס נראים כמו אוסף שחקנים איכותיים, אך ללא סופרסטאר, אבל כריס וובר בהחלט יכול להיחשב ככזה, ואחרי בחירה לחמישיית העונה עונה אחת קודם לכן, הפעם הוא דורג 7 בהצבעות ל-MVP, וזה כשגם מייק ביבי ופג'ה סטויאקוביץ' קיבלו קולות. 2 שחקנים שונים מהקינגס קיבלו קולות במירוץ לשחקן השישי, והם בובי ג'קסון שסיים שני במירוץ והיידו טורקוגלו, ושניהם גם קיבלו מעט קולות בהצבעה על תואר השחקן המשתפר. בקיצור, גם יש כוכבים וגם סגל עמוק.

על הלייקרס לא צריך להרחיב הרבה, אבל שאק וקובי נבחרו שניהם לחמישיית העונה הראשונה, וקובי סיים שלישי בהצבעות לשחקן ההגנה של העונה, וכמובן גם רוברט הורי שקיבל קולות לתואר השחקן השישי, ויחד איתם בקבוצה גם ריק פוקס ודרק פישר הסולידיים, ועל הספסל ישב אפילו חבר היכל התהילה מיץ' ריצ'מונד, אחד שנבחר 6 פעמים רצוף לאולסטאר דווקא במדי הקינגס. בסדרה הזאת הוא שיחק אפילו פחות ממארק מדסן האגדי.

הקינגס עברו דרך סטוקטון ומאלון בסיבוב הראשון ודרך נוביצקי ונאש בסיבוב השני, ובשני המקרים די בקלות, ואילו הלייקרס עברו את הספרס של דאנקן ה-MVP ודיוויד רובינסון בקלות יחסית, ולאף אחד לא היה ספק ששתי הקבוצות האלה הן רמה אחת לפחות מעל לשאר קבוצות הליגה. שתי הקבוצות אפילו נפגשו בשני הפלייאופים הקודמים, ובשני המקרים הלייקרס ניצחו. בעונת 2000 הייתה זו סדרה צמודה שהסתיימה עם ניצחון גדול של הלייקרס במשחק 5 המכריע, ואילו ב-2001 היה זה סוויפ לזכות הלייקרס כששאק רשם 2 משחקי 40 ו-20 בסדרה וקובי קלע 48 עם 16 ריבאונדים במשחק 4 האחרון (שיא קריירה בריבאונדים למשחק פלייאוף ו-1 פחות משיא נקודות אישי). 2 הקבוצות הכי טובות בליגה נפגשות לסדרה עם הרבה דם רע – שווה סדרה שכולם מצפים לה.

ברבע הראשון של המשחק הראשון 2 הקבוצות לקחו 24 זריקות מהשדה, אבל הלייקרס קלעו 5 יותר, מתוכן 3 שלשות, וזה העניק ללייקרס יתרון מבטיח. שאק קלע 14 ברבע השלישי כדי לשמור על היתרון, והקינגס אמנם צמצמו ברבע האחרון, אבל 4/4 של קובי מהקו בדקה האחרונה סייעו ללייקרס לקחת את משחק החוץ הדרוש. כרגע נראה שלקינגס אין פתרונות לשאקובי שקלעו 54 יחד, 30 מתוכן של הממבה.

בשבוע אחרי המשחק הראשון הזה העסק התהפך והשליטה עברה לידי סקרמנטו. במשחק 2 היו אלה 10 נקודות, 4 ריבאונדים ו-3 אסיסטים של וובר ברבע השלישי שהובילו בריחה שהספיקה לניצחון, במשחק 3 הקינגס שלטו לכל ארכו, עם 6 קלעים בדאבל-פיגרס מתוך ה-7 שעלו לפרקט, ואחרי רבע אחד של משחק 4 הקינגס הובילו 40- 20. בשלב הזה של הסדרה היה קשה אפילו לשים לב לכך שפג'ה סטויאקוביץ' לא התלבש בכלל ל-4 המשחקים הראשונים בגלל פציעה.

במצב של 65- 48 הקינגס מורידים שעון ולוקחים כדור אחרון, רגע לפני המחצית, אבל ההחטאה שלהם משאירה קצת זמן ללייקרס. סמאקי ווקר, מי שהיה הפאוור פוורוד הפותח של הלייקרס במהלך העונה ונדחק על ידי הורי לספסל בפלייאוף, מסיים את המחצית באופן המובא להלן, ונותן לקהל של הלייקרס את המומנטום הדרוש לקראת המחצית השנייה.

שאק וקובי לוקחים על עצמם את עיקר הצמצום ברבע השלישי, אבל הרבע האחרון הוא בשליטת רוברט הורי, שמדייק פעמיים מחוץ לקשת ומוריד את ההפרש ל-3 בלבד. דיבאץ' עונה ב-2, אבל קובי ושאק מצמצמים לנקודה בלבד, 26 שניות לסיום. ללייקרס יש עוד עבירה לתת לפני העונשין, וקובי תורם אותה, ואחר כך פוקס תורם עבירה ששולחת לקו את ולאדה דיבאץ', קלעי של 61.5% בלבד באותה עונה סדירה (הכי גרוע בקריירה שלו), אבל 75.5% בפלייאוף. הפעם דיבאץ' מדייק רק אחת, ואת הסיום תוכלו לראות כאן:

עכשיו הסדרה כבר פתוחה לחלוטין, וכל אחד מהמשחקים שנותרו מוכרע בשניות האחרונות. במשחק 5 היתרון החליף ידיים 7 פעמים במהלך הרבע האחרון, ו-2 החטאות של קובי בחצי הדקה האחרונה אפשרו למשחק להיות מוכרע באופן הבא:

הרבע השלישי של משחק 6 הסתיים בשוויון 75, ואז הגיע הרבע האחרון בו ייתכן שראינו את השיפוט הגרוע ביותר בתולדות הליגה. נגד הקינגס נשרקו לא פחות מ-16 עבירות ברבע, והלייקרס קיבלו ברבע 27 זריקות עונשין, כשקובי מדייק 7/7 מהן ושאק 6/10. שני הסנטרים של סקרמנטו, דיבאץ' וסקוט פולארד, יצאו ב-6 עבירות, וגם כריס וובר הגיע ל-5, מה שהקל מאוד על החיים של שאק, שסיים עם 41 נקודות ו-17 ריבאונדים. קובי שמר על יתרון 3 מהקו בזמן שהקינגס הלכו כל פעם ל-2, והחטאה מחוץ לקשת של מייק ביבי קבעה משחק 7.

במשחק 7 הלייקרס השיגו יתרון 7 ברבע הראשון, אבל הוא הצטמצם במהירות, ואותו דבר קרה ליתרון 9 של סקרמנטו ברבע השלישי. הכל התנקז לדקות אחרונות דרמטיות, ונקודות של ביבי הביאו לקינגס יתרון נקודה. הורי הגיב בשלשה וקובי הוסיף אחת מהקו, אבל סלים של דיבאץ' וביבי שוב סידרו לקינגס יתרון נקודה. הפעם קובי דייק פעמיים מהקו והחטאה של פג'ה סטויאקוביץ' נענתה ב-1/2 של שאק מהקו, מה שאפשר לביבי לסחוט עבירה ולכפות הארכה עם 2 מדויקם מהקו. בתוספת הזמן שאק שלט ברחבות וריצת 8- 0 של הלייקרס סגרה את הסדרה סופית.

בסדרה הזאת היה הכל. זה מתחיל ב-2 הקבוצות הכי איכותיות בליגה ללא ספק, שתי יריבות עם לא מעט דם רע ביניהן, גם בגלל פיל ג'קסון שכינה את אוהדי הקינגס "רד נקס" שנתיים קודם לכן, שבעה משחקים צמודים ודרמטיים, כשכל ארבעת האחרונים מוכרעים בשניות הסיום, סל ניצחון אחד אייקוני, שערוריית שיפוט יוצאת דופן ועוד. הסדרה הזאת מכילה כל כך הרבה רגעים שכל אוהד NBA זוכר, ואילו ביריבות בין בוסטון לפילדלפיה האירוע הכי זכור היה בכלל בסדרה שנה אחרי זה. בגלל כל זה, המסקנה שלך, המצביע, צריכה להיות די ברורה.

בוסטון נגד פילדלפיה 1981:

זה אולי קצת קשה להגיד את זה על סדרה בה שיחקו שאקובי בשיאם, אבל היתרון בחומר השחקנים נוטה משמעותית לרעתם. שבעה שחקנים שונים מהסדרה הזאת נבחרו להיכל התהילה – לארי בירד, נייט "טייני" ארצ'יבלד, רוברט פאריש, קווין מקהייל, ג'וליוס ארווינג, בובי ג'ונס ומו צ'יקס. שניים מהם, בירד וד"ר ג'יי כמובן, גם זכו ב-4 תארי MVP משותפים.

עוד נתון קצת מוזר, אבל כזה שיראה את ריבוי השחקנים המשמעותיים שהיו ב-2 הקבוצות, וזה מי מהשחקנים שלקחו חלק בסדרה הזאת נהיה אחרי זה מאמן ראשי של קבוצת NBA – לארי בירד, קווין מקהייל, כריס פורד, מ.ל. קאר, ליונל הולינס ומו צ'יקס, כשניתן להוסיף גם את דאג קולינס שפרש בשלב מוקדם יותר של אותה עונה בגלל ריבוי פציעות. גם בתחום הזה לארי בירד היה המוצלח מכולם, כאשר הוא זכה במאמן העונה ב-1998 ומנהל העונה ב-2012, והוא היחיד שזכה ב-2 מהתארים האלה, וגם בשלושתם כמובן. בירד גם הצליח לגרור את מייקל ג'ורדן למשחק שביעי בתור מאמן, אבל זו כבר סדרה אחרת…

מכיוון שמדובר ב-2 הקבוצות המזרחיות היחידות שהעפילו לגמר בשנים 1980-1987, ברור שהן גם נפגשו לא מעט בפלייאוף, ובמקרה של ד"ר ג'יי והאחים ג'ונס, בובי וקולדוול, הם גם נפגשו עם הסלטיקס ב-1977, כאשר בוסטון היו האלופים המכהנים. בעונה שקדמה לסדרה הזאת, עונת הרוקי של לארי בירד, בוסטון החזיקו בראשות המזרח בעונה הסדירה, אך פילדלפיה ניצחו אותם 4- 1 די קליל בגמר המזרח, כך שהם חיפשו נקמה, בעוד ד"ר ג'יי הגיע בתור ה-MVP המכהן ורצה לתקן את 2 ההפסדים הקודמים שלו בגמר לביל וולטון וקארים.

לארי בירד היה מצוין במשחק הראשון עם 33 ו-10 ריבאונדים, וסידר לבוסטון יתרון 8 בסוף הרבע הראשון, אבל אנדרו טוני עם 26 נקודות וד"ר ג'יי עם 25 החזירו את הסיקסרס למשחק, ובמחצית יתרון נקודה לפילי. המחצית השנייה כבר הייתה צמודה מאוד, כאשר אף אחת מהקבוצות לא הצליחה לפתוח פער משמעותי, ואל שניות הסיום הגיעו בוסטון ביתרון 104- 103, אבל אנדרו טוני לקח את הכדור האחרון, סחט עבירה ודייק פעמיים מהקו, מה שהעניק לסיקסרס ניצחון חוץ.

בירד המשיך בשלו במשחק 2 עם 34 נקודות ו-16 ריבאונדים, כאשר גם 35 מהעבר השני של טוני לא מנעו מבוסטון לפתוח פער משמעותי ברבע השני ולסגור עניין כבר במחצית בדרך לשוויון 1 בסדרה, אבל במשחק 3 התפוקה של בירד ירדה ל-22 בלבד עם 13 קרשים. ארצ'יבלד אמנם סייע עם 21 משלו, אבל ד"ר ג'יי סיים עם 22, 7 ריבאונדים ו-7 אסיסטים, והוביל 5 קלעים בדאבל-פיגרס ובריחה מוקדמת בדרך לניצחון נוח.

משחק 4 התחיל כהמשך של השליטה של הסיקסרס, כמו במשחק 3, ובמחצית התוצאה כבר הייתה 65- 48 לזכות פילדלפיה, אבל טייני ניהל היטב את ההתקפה של בוסטון עם 14 אסיסטים, ובסוף הרבע השלישי ההפרש כבר עמד על 3 בלבד. הסיקסרס שמרו על יתרון קטן לאורך הרבע האחרון, עד שהם השיגו את הכדור 30 שניות לסיום ביתרון 2. פילדלפיה הורידו את השעון, אבל נשארו לבוסטון כמה שניות בהן ארצ'יסלד ניסה מסירה ארוכה לכיוון בירד, מסירה שנחטפה על ידי בובי ג'ונס וקבעה 3- 1 לפילדלפיה בסדרה.

גם במשחק 5 הסיקסרס הובילו בהפרש דו-ספרתי במחצית, הפעם 10, ושוב בוסטון חזרו למשחק וכפו משחק צמוד, אבל 2 דקות לסיום הסיקסרס היו ביתרון 6 עם הכדור. חסימות של מקסוול ופאריש בהגנה יחד עם נקודות של ארצ'יבלד ובירד, שקלע 32 במשחק, צמצמו את ההפרש לנקודה בלבד. במהלך ההתקפה, הסיקסרס קיבלו הוצאת חוץ, אבל איבדו את הכדור ובירד יצא למתפרצת. ההגנה הצליחה לגרום לו להחטיא, אבל מ.ל. קאר לקח את הריבאונד, סחט עבירה מהדוקטור ודייק פעמיים, מה שהביא לבוסטון את היתרון. החטאה של קולדוול ג'ונס הייתה זו שסידרה לסלטיקס ניצחון במשחק 5.

גם את משחק 6 פילדלפיה פתחו טוב יותר, ועלו ליתרון 13 בסוף הרבע הראשון, לפני יתרון שיא שעמד על 17, אבל שוב הסלטיקס צמצמו וקבעו שוויון 87 במהלך הרבע הרביעי. 2 הקבוצות הלכו בעיקר לסנטרים שלהן בדקות ההכרעה, וכך יצא שדארל דוקינס קלע 24 והוביל את קלעי פילי, ואילו פאריש קלע 21 והיה שני לבירד בבוסטון. בירד העלה את בוסטון ליתרון 3, אבל פילי צמצמו ובמהלך הבא טוני חטף לבירד את הכדור, כך שהסיקסרס קיבלו חצי דקה. טוני הרוקי לקח על עצמו את המהלך, אבל נחסם על ידי רוקי אחר, קווין מקהייל, מה שאפשר לבוסטון לסגור עניין מהעונשין ולכפות משחק 7.

גם במשחק 7 השליטה הייתה בידי הסיקסרס, ו-4:34 לסיום הם החזיקו ביתרון 7. שוב הסלטיקס צמצמו, ובירד קבע שוויון 89, 2:45 לסיום. אחרי זה התחולל כאוס כמעט מוחלט על הפרקט כשאף אחד לא הצליח למצוא את הסל במשך קרוב ל-2 דקות. בירד הצליח לצאת למתפרצת ולקבוע יתרון 91- 89 לבוסטון דקה לסיום, ובכך להמשיך ריצת 8- 0 של הסלטיקס. שמירה כפולה על ד"ר ג'יי גררה איבוד שלו, אבל ליונל הולינס חטף לג'ראלד הנדרסון ומו צ'יקס יצא למתפרצת וסחט עבירה, ממנה הוא דייק רק בהזדמנות אחת מהקו מתוך השתיים שהיו לו, מה שהשאיר לבוסטון יתרון נקודה. ארצ'יבלד הוריד את השעון ומצא את מ.ל. קאר לזריקה פנויה שהלכה החוצה, 5 שניות לסיום, אבל מאבק של פאריש על הריבאונד השאיר לסיקסרס שנייה אחת בלבד. בובי ג'ונס ניסה להרים אלי-הופ, אבל הכדור נחת בחלק העליון של הקרש ושלח את בוסטון לחגיגות.

חמישה משחקים שונים בסדרה, הראשון ו-4 האחרונים, הסתיימו בהפרש של 2 נקודות או פחות, וכולם הוכרעו בשנייה האחרונה. היה לנו מפגש בין יריבות עם הרבה דם רע ביניהן, ושחקן ברמת MVP, יחד עם עוד כמה אולסטארים, בכל אחת מהקבוצות. לסלטיקס היה כנראה את הקו הקדמי הגדול בהיסטוריה עם לארי בירד, קווין מקהייל, רוברט פאריש וסדריק מקסוול, הפחות מוכר מביניהם, אבל הוא זה שלקח באותה עונה את הפיינלס MVP, ואילו לסיקסרס היה בעיקר קו אחורי מרשים במיוחד עם מו צ'יקס ואנדרו טוני לצידו של ד"ר ג'יי.

היו לנו 2 קבוצות עם 62 ניצחונות במהלך העונה הסדירה, ששמרו על יכולת טובה גם בפלייאוף ובסדרה הזאת. מכיוון שב-3 הדקות האחרונות של הסדרה נקלע רק סל שדה אחד רבים חושבים שהסדרה הזאת הייתה רעה התקפית, אבל האמת מאוד רחוקה מזה. הלסטיקס קלעו 104.1 נקודות למשחק והסיקסרס קלעו 102.6, אבל הנתון הבאמת מפתיע הוא הרייטינג ההתקפי, כאשר זה של בוסטון עומד על 123.2, ואילו זה של פילדלפיה עומד על 121.5. ככה זה כשעוברים את ה-100 נקודות בסדרה עם קצב של 84.5 התקפות למשחק.

עבור מי ששואל עד כמה הרייטינג ההתקפי הזה יוצא דופן נציין שאם נשווה למשל לסדרות הגמר של העשור האחרון, אז רק גולדן סטייט של 2018 (זו של 2017 קרובה מאוד, אבל קצת פחות מפילי כאן) הייתה עם רייטינג התקפי טוב יותר מ-2 הקבוצות שכאן, ובעונה שלמה אף קבוצה לא הגיעה אפילו ל-117, כאשר דאלאס של העונה מקום ראשון בהיסטוריה, ובינתיים עם 116.7 (נכון ל-4/8/20).

משחק 7 אכן ביטא ירידה ברייטינג ההתקפי של שתי הקבוצות ל-96.9 ו-95.9 (בוסטון ניצחו, אז הנתון שלהם גבוה יותר), כאשר דווקא הקצב עלה ל-93.9, אבל גם אלה לא נתונים כל כך רעים, ובהשוואה למשחקי 7 בגמרים אזוריים בשנים האחרונות, הסלטיקס של 1981 היו טובים יותר מבוסטון של 2018 (נגד קליבלנד), וזה בלי להזכיר את הפייסרס של 2013 שהיו הרבה יותר גרועים מ-2 הקבוצות המדוברות, אבל הם הובסו בהפרש גדול, ככה שזאת לא דוגמא מספיק טובה.

בקיצור, כל מה שאנחנו יודעים על הסדרה הזאת הוא נכון. היא הכילה קאמבק של הלסטיקס מ-3- 1 בסדרה ובכל אחד מ-4 המשחקים האחרונים, 5 משחקים שהוכרעו בהפרש מצטבר של 8 נקודות, וביניהם 4 האחרונים בהפרש של 7, שני שחקנים ברמת MVP, כאשר הד"ר נבחר בפועל, ואילו בירד סיים בתור סגנו במירוץ, ולמעשה עוד 2 שחקני בוסטון בטופ 10 של המירוץ לתואר האישי באותה עונה. הסדרה הזאת הייתה יותר דרמטית, כי היו בה יותר משחקים שהוכרעו בשניות הסיום – 5 לעומת 4, היא הייתה יותר איכותית, כפי שמעידים הנתונים ההתקפיים, והעובדה שמדובר ב-2 קבוצות שהצליחו יותר כל אחת בנפרד ממקבילתה, ולמעשה גם היה בה יותר "סטאר קוואליטי", למרות הנוכחות של שאקובי בצד השני.

אם עדיין לא הצלחתי לשכנע אתכם אז תקשיבו לוויט ממבה מראיין את מי שעתיד לקחת את הפיינלס MVP באותה שנה, סדריק מקסוול. הסרטון המצורף הוא תמצית משיחה של כ-20 דקות, והחלק הזה מתמקד ספציפית בסדרה המדוברת ובמשחקים 6 ו-7 שלה. אני מאמין שהוא יצליח לשכנע אתכם שזאת הסדרה בה אתם צריכים לבחור.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

  1. תמונת השער לפוסט אומרת הכל-
    מצד אחד שני הול אוף פיימרס לעתיד הולכים מכות בסדרה קשוחה ומצד שני המרפק של ברייאנט *שלא נשרק* במשחק מכור בו השופטים נתנו את הניצחון ללייקרס.
    אם הסדרה הזו של הלייקרס עולה לגמר זו בדיחה ופשיטת רגל מוסרית.
    ברור שנתתי את קולי לבוסטון-פילי

    1. האמת שגם בתור אוהד לייקרס את הכתם השיפוטי אי אפשר להוריד מהסדרה הזו. ואם זאת האהדה הספורטיבית קודמת למוסר 😂 אז עדיין הלכתי אתה.

  2. אחלה כתבה חיים. שווה להזכיר שהלייקרס של שאקובי, שנחשבת לאחת הקבוצות הדומיננטיות בהיסטוריה, הייתה צריכה לעבור פעמיים משחק שביעי בגמר המערב בשביל להגיע לגמר, כשאחד מהם היה עם שיפוט מכור והכל היה בתקופה בה הכישרון ההתקפי בליגה היה אולי החלש ביותר מאז הסיקסטיז.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט