סדרות הפלייאוף הגדולות של כל הזמנים – בוסטון VS דטרויט 1987 נגד שיקגו VS ניקס 1992 / חיים

במהלך השבוע האחרון נקבע מפגש חצי הגמר השני אליו עלתה הסדרה של הלייקרס והקינגס ב-2002, שניצחה את הסדרה של דטרויט נגד שיקגו מ-1990 עם 49 מתוך 83 הקולות, שזה אומר 59.04% מהקולות. היריבה שלה תהיה הסדרה בין בוסטון לפילדלפיה משנת 1981, כאשר היא זכתה ב-49 מתוך 71 הקולות, מה שיוצא 69.01%.

על מנת להזכיר את מבנה הבראקט הכללי, הוא מצורף כאן. אני מזכיר שהדירוגים של הסדרות במקומות 1-16 בתוך הבראקט נקבעו על פי ההצבעות בחלק הראשון.

כעת נחזור אל מפגש חצי הגמר הראשון, בו אנו עוסקים היום. בשני המקרים עומדת מצד אחד אלופה מכהנת עם השחקן הטוב בליגה בראשה, ומנגד מגיעה יריבה קשוחה על גבול האלימה שמצליחה להקשות על הפייבוריטית ולהפוך את הסדרה לצמודה ביותר. בשני המקרים הצליחה בסופו של דבר האלופה המכנהת לנצח במשחק 7, אבל בשניהם הייתה זו סדרה שרק התחילה יריבות משובחת.

בוסטון נגד דטרויט 1987:

שלושת המשחקים האחרונים בסדרה נגמרו בהפרש מצטבר של 12, והם שלושתם היו צמודים לכל אורך הדרך, ובראשם כמובן משחק 5, והאופן המיוחד בו הוא הסתיים, אשר בו נתמקד בהמשך. בסדרה היריבה כל אחד משני המשחקים האחרונים לבדו הסתיים בהפרש גבוה יותר, שלא לדבר על משחק 7 שהסתיים בהפרש אסטרונומי במונחי התקופה של 29. מכאן ברור איזו סדרה הייתה צמודה יותר.

איש לא יחלוק על כך שהסדרה הזאת בין בוסטון לדטרויט הייתה הטובה ביותר בין הקבוצות, למרות שהן נפגשו עוד 3 פעמים אחרי זה ופעם אחת לפני בהרכבים דומים. חלק מזה בגלל שזה המקרה היחיד שהגיע למשחק 7, וחלק מזה פשוט בגלל שמי שראה את הסדרות האחרות בין הקבוצות מבין שהמקרה הקודם היה כשהפיסטונס עוד לא היו מספיק טובים, והמקרים אחרי היו כשהסלטיקס כבר היו רחוקים מדי משיאם, כולל מפגש בו לארי בירד בכלל לא השתתף בגלל פציעה, ואותו דטרויט לקחו בסוויפ בסיבוב הראשון.

במקרה של הסדרה בין הבולס לניקס יש הרבה יותר מקום לדיון לא רק האם ועד כמה זו סדרה איכותית בפני עצמה, אלא גם האם זו הסדרה הכי טובה בין הבולס והניקס של אותה תקופה. נכון שהסדרה הזאת הגיעה למשחק 7, אבל בגמר המזרח בשנה העוקבת למשל היו יותר משחקים דרמטיים שהוכרעו ברגע האחרון, ובשנה שאחריה אמנם לא היה ג'ורדן, אבל היה גם משחק 7 וגם קצת יותר צמוד.

עכשיו נעבור לשאלת הכוכב הגדול. לארי בירד נתן כאן את אחת הסדרות הגדולות בקריירה שלו, ובעיקר מדובר על שלושת המשחקים האחרונים. בירד סיים את הסדרה עם 27.1 נקודות, 10.4 ריבאונדים ו-7.5 אסיסטים, אבל העיקר מתנקז ל-3 המשחקים האחרונים בהם הוא קלע 36, 35 ו-37 בהתאמה. הממוצעים שלו במשחקים אלו היו 36 נקודות, 10 ריבאונדים, 6.7 אסיסטים ו-1.3 חסימות, וגם האחוזים היו 56.5% מהשדה ו-100% מהקו (29/29).

מייקל ג'ורדן בסדרה המקבילה היה פחות טוב. הוא אמנם הגיע ל-42 נקודות במשחק 7, אבל הוא לא הצליח לשמור על יציבות והגיע ל-30 נקודות רק במשחקים אי-זוגיים. אם נתעלם לרגע ממשחק 7, שהעובדה שהוא נגמר בהפרש של 29 מעלה חששות של ניםוח סטטיסטיקה כזה או אחר, יוצא שג'ורדן קלע בסך הכל 2.5 נקודות למשחק יותר מבירד, אבל עם 3.2 אסיסטים פחות, כך שבירד אחראי על יותר נקודות. בהתחשב בכך שהסלטיקס הייתה קבוצה מאוזנת יותר, בגלל הנוכחות של מקהייל ופאריש, אני מניח שגם במקרה הספציפי הזה יש לטעון לעדיפות של בירד.

לגבי מהלך אייקוני – לארי בירד סיפק את המהלך הגדול ביותר בקריירה שלו כאן, שהוא כמובן גם אחד מהמהלכים הגדולים ביותר בכל הזמנים. את המהלך אין צורך לתאר כמובן, ועבור מי שהספיק לשכוח הוא מצורף כאן למטה, אבל ברור שגם בתחום הזה יש יתרון משמעותי לקרב בין בוסטון לדטרויט.

אפילו בשאלה איזה קבוצות יותר טובות, ניתן לזהות יתרון לסדרה שלנו, ולו בגלל שכאן מדובר ב-2 קבוצות שלקחו אליפויות עם שינויים קלים בסגל, ואילו הניקס לא היו בשום שלב הקבוצה הטובה בליגה, ואליפות כמובן לא הייתה להם.

סיכומו של דבר – הסדרה בין בוסטון לדטרויט מחזיקה ביתרונות רבים וגדולים על הסדרה בין הבולס לניקס, ולכן מומלץ להצביע לה.

שיקגו נגד ניקס 1992:

הסדרה בין בוסטון לדטרויט הייתה פשוט צפויה. ארבעה משחקים ראשונים בהם הביתיות נשמרה ללא אף משחק צמוד, וגם בשלושת המשחקים הצמודים שהגיעו אחר כך הביתיות נשמרה, ורק באחד מהם היה בכלל שינוי יתרון בדקות האחרונות. אני מציע לכם כאן סדרה שבדיעבד קל לומר שהיה צפוי שג'ורדן ינצח בה, אבל מבט מעמיק עליה מראה שכמעט שום דבר בסדרה הזאת לא היה צפוי.

המשחק הראשון לכאורה עמד בקריטריונים שהבולס הציבו לעצמם – ג'ורדן ופיפן סיפקו את מנת הנקודות הקבועה שלהם, וגם פקסון וגראנט תרמו את שלהם, אבל זה בכל זאת הסתיים בהפסד עבור הבולס. הסיבה לכך היא הופעה יוצאת דופן של פטריק יואינג שקלע 34 עם 16 ריבאונדים, 5 אסיסטים ו-6 חסימות, מה שמהווה אחד מ-7 מקרים בודדים של 30 נקודות, 15 ריבאונדים ו-5 אסיסטים וחסימות במשחק פלייאוף (האחרים הם טים דאנקן פעמיים, אלטון בראנד, ראלף סאמפסון, קארם עבדול ג'באר וג'ואל אמביד) יואינג הוא זה שעשה את זה עם הכי מעט ביקורי עונשין והיחיד שעשה זאת ללא איבודים.

אחרי המשחק הזה נדמה היה שלבולס אין איך להתמודד עם יואינג, אבל בשאר הסדרה יואינג קלע רק 20 נקודות למשחק, וזה התחיל במשחק 2 בו הוא נעצר על 16 נקודות בלבד. סקוטי פיפן סיים עם 6 נקודות בלבד ב-2/12 מהשדה, אבל הפעם היה זה בי ג'יי ארמסטרונג שהבליח מהספסל עם 18 נקודות ב-7/10 מהשדה. מה שאפיין יותר מכל את המשחק הזה היה 1/11 של הניקס ל-3 ו-23 איבודים, והם הצליחו להגיע ל-78 נקודות בלבד.

המסקנה המתבקשת עכשיו הייתה שהמפתח של הבולס לניצחונות הוא בעיקר הגנתי, אבל גם במקרה הזה קיבלנו תשובה שונה, כי במשחק 3 יואינג קלע 27 באחוזים טובים, וגם הקליעה מחוץ לקשת השתפרה פי 3, אבל הפעם ג'ורדן ופיפן קלעו 58 משותפות והובילו את שיקגו ל-5/9 קבוצתי מחוץ לקשת. בשלב הזה הבולס לוקחים את היתרון ונדמה לכולם שהם הצליחו להשתלט בחזרה על העסק, ונראה שהניקס יצטרכו משהו מאוד יוצא דופן כדי לחזור לעניינים.

הרבע השלישי של משחק 4 מסתיים ביתרון נקודה לבולס, והציפיות הן שגם הפעם יצליחו ג'ורדן ושות' להתעלות ברגעי ההכרעה, להשיג ניצחון חוץ נוסף, ולסגור את הסדרה עם 4- 1 נוח, אבל פיל ג'קסון רב הרבה עם השופטים במהלך המשחק והורחק בשניות האחרונות של הרבע השלישי. השופטים המשיכו להיות מאוד מעורבים במשחק גם ברבע האחרון, והניקס הלכו אל יואינג וקסבייר מקדניאל בצבע באופן שיטתי, מה שהוכיח את עצמו וסייע להם לפתוח פער. האחוזים של ג'ורדן ירדו ברבע האחרון והניקס הצליחו להשיג שוויון 2 בסדרה.

על הלחץ והחששות שהיו לבולס יעידו דבריו של פיל ג'קסון שאמר בראיונות אחרי משחק 4 "אני בטוח שהם מלקקים את האצבעות במשרדי ה-NBA בשדרה החמישית. 2-2 בסדרה וכולם במתח… הם בוחרים את השופטים שמתאימים להם, ואם זה יגיע למשחק שביעי, כולם יהיו מרוצים".

משחק 5 הסתיים בניצחון של הבולס בזכות 37 נקודות של ג'ורדן, אבל ההגנה של הניקס עצרה אותו על 21 נקודות ב-9/25 מהשדה ו-8 אסיסטים על 7 איבודים במשחק 6, ואחרי שכל אחד מ-5 המשחקים הראשונים נגמר בהפרש חד-ספרתי, את משחק 6 הניקס ניצחו ב-14. בצד ההתקפי יואינג וג'ון סטארקס קלעו 27 כל אחד, ומקדניאל הוסיף 24, והם הובילו את הניקס ל-100 נקודות במשחק, בפעם הראשונה שאחת הקבוצות מגיעה לשם בסדרה הזאת. עכשיו כולם מצפים למשחק 7 צמוד ומעניין, אבל גם זה לא יקרה הפעם.

משחק 7 כבר היה לגמרי הצגת יחיד של מייקל ג'ורדן שסיים עם 42 נקודות ולא הותיר לניקס שום סיכוי לעשות משהו במשחק, אבל כדאי לציין גם את סקוטי פיפן שרשם טריפל-דאבל של 17 נקודות עם 11 ריבאונדים ואסיסטים. למען האמת, המחצית הראשונה הייתה צמודה והסתיימה ביתרון 5 של שיקגו, אבל במחצית השנייה הבולס הידקו את ההגנה ועצרו את הניקס על 30 נקודות בלבד, מה שלא השאיר ליואינג וחבריו שום סיכוי.

בסדרה הזאת בין הניקס לבולס היו יותר משחקים צמודים מאשר בסדרה בין בוסטון לדטרויט. היו יותר הפתעות ואירועים בלתי צפויים, היה יותר לחץ ועצבים, ובעיקר הייתה יותר יריבות. הניקס קיבלו בראש מהבולס פעמיים קודם לכן בשנים קודמות, והיו נחושים להראות שהם שווים משהו, והפעם הם הצליחו לעשות את זה באופן שיטתי ולמתוח עד שמחק 7 את האלופה המכהנת משיקגו שהייתה גם עם 67 ניצחונות.
נציין בהקשר הזה שמתוך 13 קבוצות שהגיעו ל-67 ניצחונות בעונה יש 9 שלקחו אליפות, ומתוך אותן 9 אלופות רק הבולס המדוברים והלייקרס של עונת 2000 נאלצו לעבור דרך משחק 7.

בסופו של דבר, היריבות בין הניקס לבולס היא הגדולה ביותר של שנות ה-90, ולטענת רבים אולי אפילו הגדולה ביותר בתולדות הכדורסל, ואילו היריבות בין בוסטון לדטרויט נמצאת בדרגה פחות גבוהה מהיריבות של כל אחת מהן עם הלייקרס. זו הסיבה העיקרית, יחד עם הסיבות האחרות שפורטו קודם לכן, שההמלצה היא לבחור בקרב בין הבולס לניקס.

לפוסט הזה יש 9 תגובות

    1. הוספתי את הבראקט, כך שתוכל לראות איך הוא בנוי.
      יש סיכוי לא רע בכלל ל-2 סדרות של בירד בגמר, ואילו במקרה של ג'ורדן האפשרות השנייה הודחה ברבע הגמר על ידי הלייקרס-קינגס

      1. בחצי הגמר הזה 4 אלופות ו-28 תארים, ובשני 3 אלופות ו-36 תארים. סה"כ בחצי הגמר 5 אלופות ו-47 תארים (הסלטיקס מופיעים בשני חצאי הגמר).

כתיבת תגובה

סגירת תפריט