עולם הבייסבול עמוס בסיפורים שרק הספורט הלאומי של ארה"ב מסוגל לייצר. קללות מוזרות, שיאים יוצאי דופן, כינויים שקשה להסביר. אך בינג ראסל והפורטלנד מאבריקס ייצרו לנו סיפור שכנראה כבר לא יחזור על עצמו. זה סיפור שרק השילוב בין אמריקה, האהבה לבייסבול ושנות ה-70 יכול להפיק. נתחיל באיש שייצר הכל.

"ה-דפיוטי ב-בוננזה"

בינג ראסל נולד ב-1926 בוורמונט, וכיוון שאביו עבד ליד מתקן האימונים של הניו-יורק יאנקיז, הוא גדל על ברכיהם של כל הגדולים, כמו לפטי גוחמז וג'ו דימאג'יו. כש-לו גריג חלה, הוא העניק לראסל את המחבט בו הוא חבט את ה-הום ראן האחרון בקריירה כ-מתנה. היו שהגדירו אותו הקמע של הקבוצה.

ראסל תמיד רצה להיות שחקן קולנוע, ולאחר שלמד משחק החל להגשים את החלום. שיא הקריירה שלו היה Deputy Clem Foster ב-"בוננזה", כשלהערכתו הוא "נהרג" במהלך הקריירה 123 פעמים, בקולנוע ובטלויזיה.

קבוצה להשכיר

במהלך סוף שנות השישים ותחילת השבעים שיחקו בפורטלנד ה-"ביוורס", קבוצת AAA שלא הצליחה ושיחקה לרוב אל מול יציעים ריקים, זאת למרות שלא היתה בפורטלנד אלטרנטיבה אחרת מעולם הבייסבול. לאחר עונת 1972 עברו הביוורס ל-Spokane, וושינגטון, והשאירו את פורטלנד נטולת בייסבול.

הקבוצה הפסידה כסף בכל שנה מחדש, ולא היה מנוס מלחפש בית חדש. תושבי העיר היו בשוק, הם אמנם לא הרבו ללכת למשחקים, ואם הייתם שואלים ברחוב, רוב האנשים לא היו יודעים מי האייס של הביוורס (אולי כי לא היה להם כזה), אך בכל זאת – לקחו להם את קבוצת הבייסבול היחידה בעיר, דבר שהם לא חשבו שיקרה לעולם.

בינג-ו

בנו של בינג, השחקן קורט ראסל, שהיה אז בשנות העשרים לחייו (ושיחק בעצמו ב-AA), שכנע את אביו לנצל את ההזדמנות. הוא ראה את בינג משועמם, לאחר ש-"בוננזה" ירדה מהאויר, פשוט יושב בגינה ולא עושה כלום. אז הוא חיפש לו תעסוקה – ומצא.

בינג התלהב, שילם 5,000 דולר כדי לקבל את הזכויות על קבוצת בייסבול בפורטלנד, והרים את ה-פורטלנד מאבריקס. השם לא היה מקרי, מאבריק זו היא חיה תועה, שאין עליה בעלות. בלא מעט מקרים במקום Portland Mavericks נכתב Portland’s Maverick, ולא בטעות.

מדובר היה בקבוצת סינגל A שהשתתפה ב-Northwest League. היה רק הבדל אחד קטן, אך מהותי, בין הקבוצה הזו לאלה שהתחרו נגדה בליגה – היא היתה עצמאית, לא קשורה לאף קבוצת מייג'ור ליג.

A Show About Baseball

וההבדל היה זה כל המהות של המאבריקס. מצד אחד תקציבית, אין גב כלכלי כמו לכל שאר הקבוצות. מצד שני, מותר לעשות מה שרוצים. בירה? אחלה. כרס? למה לא? הכל מותר. בסופו של דבר בינג שילב את שתי האהבות שלו, והרים Show בעולם הבייסבול.

הרעיון היה פשוט – כל מי שתמיד רצה לשחק בייסבול ולא קיבל הזדמנות אמיתית, או ניסה ונדחה בעבר על ידי קבוצה מקצוענית – הנה הצ'אנס. פורסמה מודעה בעיתון ארצי, נבחרו תאריכים למבחנים, ומתמודדים הגיעו מכל פינה בארה"ב. החלום האמריקני בהתגלמותו.

על בסיס אהבה למשחק

כל מי ששמע על הסיפור הזה, והחזיק ראש על הכתפיים השתומם: שחקנים טובים ייבחרו בדראפט. מי שלא נבחר כנראה לא טוב מספיק. המחשבה שככה אפשר לבנות קבוצת בייסבול מקצוענית די משעשעת. אבל אנשים הגיעו, מי שהוכיח את עצמו נשאר, ולאט לאט נבנה הסגל של המאבריקס, שמבוסס על דבר אחד – אהבה טהורה למשחק. זו היתה ללא ספק הקבוצה המיוחדת ביותר בהיסטוריה של הבייסבול.

ליום הקבלה הראשון הגיעו כ-350 מתמודדים, פי שלוש ממה שראסל תכנן. אחד מהם הוא בחור בשם ג'ים סוואנסון. סוואני שיחק כאאוטפילדר בקולג', אך לאחר שניסה לתפוס כמה כדורים במבחנים, אמר לו אביו שצפה מהצד: "קח כפפה של תופס, תחליף תפקיד. הקאצ'רים פה על הפנים". באותם הימים היה נהוג שתופס לא יכול להיות שמאלי, ולכן סוואנסון השמאלי, לא קיבל עד אז הזדמנות כתופס. ואז הגיע בינג. "אני הייתי התופס השמאלי הראשון במשחק", סיפר סוואנסון, "הכפפה שלי צריכה להיות בהיכל התהילה. לא אני, הכפפה שלי".

המתמודדים שהגיעו, שמו בתיק בתור צידה לדרך בעיקר חלומות. כשהתראיינו כמה מהם אפשר היה לשמוע משפטים כמו: "בייסבול זה החלום שלי", "לא אכפת לי מכסף", או "אני מעדיף לשחק בייסבול במקום לצבוע בתים".

הנה לכם כמה דוגמאות ממגוון הסיפורים שהמאבריקס ייצרו:

נתחיל ברג'י תומאס, "ה" כוכב של הקבוצה, חובט מצוין, גונב בסיסים, עשה הכל. אבל כשתומאס היה מגיע למשחקים, הוא היה נכנס עם הרכב המפואר שלו, וכשהכרוז היה רואה אותו הוא היה צועק: "Here Comes Reggie!!!", והקהל היה משתולל בטירוף. תומאס, אגב, גר 50 מטרים מהאצטדיון. כשראסל נשאל מדוע קנה לו רכב, הוא ענה: "כי רג'י צריך את תשומת הלב הזאת".

לפני אחד המשחקים, גילה תומאס שהוא לא בליינאפ. מה הפתרון? הבחור שלף אקדח. המנג'ר שעמד מול האקדח, פרנק פיטרס, הוא אגדה בפני עצמו. לבחור היה בר מקומי, ולאחר המשחקים הוא שלח את השחקנים לעבוד אצלו: "הבר שלי הוא מחלקת הנוער שלנו".

באחד המקרים שיחקה הקבוצה בסיאטל, כשפיטרס התרגז מאוד על החלטה של השופט. הוא רץ למגרש כשכולו בטירוף, תלש את אחד הבסיסים ונעל את עצמו בחדר הלבשה. הוא הסכים לצאת רק לקראת המשחק השני (זה היה דאבל הדר), כמובן אחרי ששחקני הקבוצה השאירו את חותמם על הבסיס…

Ball Dog

הקמע היה כלב מסוג לברדור, ששוחרר למגרש בכל פעם שפיצ'ר היה צריך זמן כדי להתחמם, או בכל מצב שהיה צורך בהסחה. לרוב, זה היה נגמר בזה שהוא היה משאיר מזכרת בצלחת הבית, מה שהיה מטריף את הקהל כמובן…

ויש את סוואנסון, התופס של הקבוצה, עליו כבר סיפרנו בתחילת הכתבה. סוואני, שימש במקביל כשומר הראש של המנג'ר. "הוא הציל את חיי", מספר פיטרס, "במהלך מסיבה קבוצתית אחד השחקנים זרק עלי שולחן, וסוואנסי היה שם והרוויח את המשכורת שלו. למדתי לא להיות יותר במסיבות קבוצה, למרות ששם היה כל הכיף".

Lock Up Your Daughters

והיה את האוטובוס. בצבעי הקבוצה (אדום). סוואנסון ביקש להוסיף על גג האוטובוס רמקול. שחקני הקבוצה היו נוסעים ברחוב המרכזי של העיר אליה הגיעו ושרים: "Here Comes The Bad, Bad Portland Mavericks. Lock Up Your Daughters". עד כמה המצב היה חמור בתוך האוטובוס? החוק היחיד עליו פיטרס התעקש בזמן הנסיעות היה: מי שמעשן סמים – למושבים האחוריים.

אפילו נער הכדורים של הקבוצה, טוד פילד, הצליח לייצר סיפור משל עצמו. כשפילד הגיע למבחנים, הוא החליט שהוא עושה הכל לקבל את התפקיד. הוא לא הפסיק רוץ, ובסופו של דבר בינג אמר לו: "התפקיד שלך. הלוואי שהיו לי עוד 30 כמוך". פילד היה כל כך נלהב, עד שבאחד המשחקים הוא מצא את עצמו מורחק על ידי השופט, אירוע נדיר בהחלט.

Ball Four

הסיפור של ג'ים בואוטון הוא אחד המיוחדים. מדובר בפיצ'ר מצוין, אול-סטאר פעם אחת, שכיכב במדי היאנקיז שבע עונות ואף זכה באליפות ב-1962. אך אז הוא החליט לכתוב את Ball Four, "יומן בייסבול" שמביא את מאחורי הקלעים של עולם המייג'ור ליג. רבים בענף מאוד לא אהבו לראות כיצד בואוטון מוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה, והוא הפך ל"מוקצה" במייג'ורס.

מה הפתרון? המאבריקס, שלקחו אותו כשהיה בן 34, עדיין פיצ'ר פנטסטי לרמה של A, כשבעונה הבודדת שהוא שיחק בקבוצה (1975) הוא רשם מאזן של 1:4 עם ERA של 2.20. באחד המשחקים קורט ראסל עלה לחבוט, ובדרך שאל את בואוטון: "זה באמת כמו ביאנקי סטדיום?", הפיצ'ר ענה לו: "יש מקום אחר שהיית מעדיף להיות בו עכשיו?". ואף הוסיף ואמר: "זו הפעם הראשונה שאני מוצא היגיון בבייסבול".

מטאטא שהפך ללפיד

והיה את ה-"ג'וגארזה". בכל פעם שהקבוצה ניצחה שני משחקים ראשונים בסדרה של שלושה, שלחו את אחד השחקנים – ג'ו גארזה, לעלות על הגג של ספסל הקבוצה עם מטאטא ולנפנף לכל כיוון. "סוויפ" קיבל כינוי מיוחד – "ג'וגארזה", במלרע. ומדי פעם הוא אף הדליק את המטאטא, שקיבל צורה של לפיד.

כן שותים, כן מעשנים, כן משחקים סנוקר

ובסוף היה גם משחק. ובזמן שבקבוצות אחרות כיכבו שחקנים צעירים שבעתיד יהפכו לכוכבים כמו אוזי סמית', ריקי הנדרסון או מייק סושייה, את הסגל של המאבריקס אספו מכל פינה בארה"ב, וכלל שחקנים עם כרס, מעשנים, ולא כאלה שבאמת עונים על ההגדרה "ספורטאים".

בהשוואה לשאר הקבוצות, הסגל של המאבריקס היה מבוגר. אך שחקני פורטלנד לא התביישו בזה, להיפך, הם התגאו בזה. הם היו ידועים בקטטות ברים שהם היו עוברים אחרי משחקים, לפעמים גם לפני. היו לא מעט מקומות שדרשו שהקבוצה תעזוב את העיר לאחר המשחק: "פעם אחת הלכנו לישון בפארק", סיפר פיטרס.

"באו כדי לשרוק לנו בוז"

ההצלחה מיהרה להגיע. כבר במשחק הראשון, היריבה התקשתה לחבוט, ניסתה שוב, ושוב, ומפה לשם, מבלי להרגיש, המאבס החלו את דרכם עם לא פחות מ-No Hitter. שחקני פורטלנד שיחקו חמש עונות בליגה, כשבארבע מתוכן הם סיימו במקום הראשון. הסוד של פיטרס? לתת לשחק. רוצה לגנוב? תגנוב. רוצה לחבוט? רוצה Walk? אתה בוחר אסטרטגיה.

לסוואנסון עצמו היה ברור מה היתה המשמעות של המאבריקס בליגה: "מילאנו מגרשים בכל מקום, רק כדי לשרוק לנו בוז". והם אכן מילאו מגרשים, בעיקר במשחקי הבית. כבר ב-1973 הגיעו ל-74 משחקים 91,907 צופים, והמספר הזה רק הלך ועלה. בעונה האחרונה כבר נסק המספר הזה ה-125,000, שיא מיינורס.

בעונת 1975 הגיעו המאבס הכי קרוב לאליפות, אך הפסידו במשחק הגמר, שהיה סופר צמוד. התחושה היתה ששאר הקבוצות חיזקו את הסגלים בשחקני AAA, רק כדי שפורטלנד לא תביך אותם. למרות ההפסד קנה ראסל טבעות אליפות וחילק לשחקנים. ואם היה לכם ספק, הטבעת הזו התאימה לאצבע האמצעית… זה בוס!

"תוסיפו אפס באמצע"

ואז, לפני תחילת עונת 1978, הבינו בפורטלנד את הפוטנציאל שפוספס בעבר, והחליטו להחזיר את קבוצת ה-AAA המקורית. ראסל קיבל הצעה למכירת הזכויות, שכזכור קנה ב-5,000 דולר – תמורת 26,000. התשובה שלו? תוסיפו אפס באמצע – 206,000. בית המשפט קבע – ראסל ניצח.

רוב שחקני הקבוצה קיבלו קשה את הגזרה, בידיעה שהקריירה שלהם כנראה הסתיימה. "ישבנו בחדר ההלבשה שעה, בלי לזוז", סיפר סוואנסון. כשבינג נשאל האם יבנה את הקבוצה במקום אחר, ענה: "הקבוצה הזו שייכת לפורטלנד בלבד".

מפוליצר ועד מסטיקים

לאחר מות המאבריקס, חלק מהשחקנים המשיכו לקריירה די מוצלחת. טוד פילד, נער הכדורים, הצליח בעולם הקולנוע, כשהוא ביים ב-2001 את In The Bedroom, סרט שהיה מועמד ללא מעט פרסים. הפיצ'ר לארי קולטון הפך לסופר והיה מועמד לפרס פוליצר, כשרוב נלסון, ביחד עם כמה חברים, המציאו את המסטיקים שלועסים בספסלי הקבוצות – Big League Chew.

והכוכב הגדול, רג'י תומאס? הוא מוגדר כנעדר מ-1984, כשהשמועות אומרות שהוא עובד בשביל ה-FBI במסווה. בעמוד השחקן שלו ב-Baseball Reference נכתב כי הוא הלך לעולמו בגיל 34 ביולי 1980. כשאחד השחקנים נשאל האם כדאי להרים איחוד, הוא השיב: "חבל, רוב השחקנים נמצאים בתכנית להגנת עדים"…