מסע בזמן – בנייתן מחדש של קבוצות גדולות (8) / המורה להיסטוריה

אחרי מלחמת העצמאות פנה החוקר והוגה הדעות גרשום שלום לבן גוריון במכתב ובה הביע את הערכתו על מנהיגותו המרשימה מול אתגרי המלחמה. בן גוריון, כהרגלו, ענה למכתב בצורה נמרצת ועניינית. הוא טען שאין צורך להוקיר לו תודה, מכיוון שהוא היה במקרה ראש הממשלה, והעם כמכלול הוא זה שעמד נחוש מול האויב והצליח. גם אם המנהיג היה אדם אחר, טען בן גוריון (שלא היה אדם צנוע במיוחד), היינו מנצחים.

ההתכתבות ביניהם מעלה שאלה מרתקת בהיסטוריה – האם המנהיג מעצב את ההיסטוריה, או שמא תהליכים רחבים ועמוקים בהרבה? אם ב- 2009 ציפי לבני מקימה ממשלה, איך נראים פני ההיסטוריה של מדינת ישראל בעשור שעבר מאז?  אם בן גוריון מוחלף על ידי וייצמן או משה שרת – האם מדינת ישראל קמה? אם אלכסנדר הגדול לא מת בגיל צעיר ויוצא למסע כיבושים נוסף (כפי שמוזכר בספרות העתיקה שהיו יעדיו לאחר חזרתו מהודו) לכיוון אירופה וכובש את רומא? אם אחת מההתנקשויות בהיטלר מצליחה? אם צ'רצ'יל, פוליטיקאי שנוי במחלוקת וכושל למדי, לא מתמנה להחליף את צ'מברליין בתחילת מלחמת העולם השניה- מה קורה? מה יקרה אם נשלוף גיבור מתקופה מסוימת  – האם היא מתפתחת באופן דומה או לא?

ספרים נכתבו על 'מה היה קורה אילו' –  הטוב ביניהם (בעיני) הוא 'האיש במצודה הרמה'  של פיליפ ק' דיק (שידוע יותר בשל הסיפור שלו שעובד לסרט הגדול 'בלייד ראנר'). הספר מספר על העולם שהתפתח בעקבות הניצחון של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השניה. בספר ארצות הברית מחולקת בין גרמניה ליפן. מיד ליד, ובאופן לא-חוקי עובר מיד ליד ספר חתרני המתאר את העולם אם בעלות הברית היו מנצחות… בהפוך על הפוך הספר עוסק במציאות מדומה השואלת שאלות של מה היה קורה אילו המציאות האמיתית הייתה מתרחשת… סדרה מהשנים האחרונות עיבדה את הספר לא רע. הספר, הסדרה ויצירות מקבילות מעלות את השאלה שכל מורה להיסטוריה רוצה לשאול אבל צריך להיזהר מלענות עליה – מה היה קורה אילו…

השאלה הזאת משמעותית יותר ב- NBA בגלל שיטת הדראפט. במציאות אלטרנטיבית בספורט האירופאי מסי ורונאלדו לא עושים קריירה מופלאה בסטיאווה בוקרשט, ומיקי ברקוביץ ועודד קטש לא היו מככבים בהפועל רמת השרון ומובילים אותה לזכייה בגביע אירופה. גם אם נשחק עם הנתונים בספורט האירופאי, נקבל תוצאות דומות למדי : כל השחקנים הגדולים יגיעו לקבוצות הגדולות – מה זה משנה אם ריאל או יובנטוס, בארסה או מנצ'סטר. לעומת זאת, משק כנפי הפרפר שמזיז את עלה השלכת שמגרד את קצה הציפורן של יצרן כדורי ההגרלה של הלוטרי גורם לכך ששאקיל מגיע למינסוטה ולברון מגיע לדנוור. כל מהלך כזה משנה את כל דרך קבלת ההחלטות של הנהלות, את אופן ההחלטות של שחקנים ועוד ועוד.

במהלך הכתבות השתדלתי לדבוק בכמה כללי מפתח: לשנות רק את אופן קבלת ההחלטות של הנהלת הקבוצות; כלומר, לא שיניתי את מצבם הבריאותי של שחקנים. הייתי שמח לשמח את אוהדי פורטלנד עם רפואה שלמה לביל וולטון, גרג אודן וברנדון רוי. הייתי שמח שמג'יק לא היה חוטף HIV וללארי לא היו בעיות  גב. אבל זה סתם לשחק ב'נדמה לי'. גם לא שיחקתי עם הגרלת הלוטרי ולא נתתי בחירות ראשונות למי שבא לי– כך בוסטון של 1997 לא קיבלה את הבחירה הראשונה, ולא שארלוט של 1992, ולא שיקגו של 2003. השתדלתי לא לעשות טריקים של 'אם אינדיאנה, ולא הניקס, זוכים בבחירה הראשונה ב- 1985" או "אם סיאטל ב- 2005 מעבירה את הבחירה שלה בדראפט 2007 לניקס"…השתדלתי להישאר עם פחות או יותר מספר הבחירה המקורי של הקבוצות בכל דראפט, תוך התאמות שככל שהקבוצה השתפרה הבחירות שלה נעשו נמוכות יותר.

השתדלתי לא ללכת לפיתרונות נוחים אך לא סבירים – בדראפט 1996 לא בהכרח לרוץ ולבחור בקובי בריאנט, ולא להניח שדאלאס או ניו ג'רזי ב- 1996 הצליחו לשכנע את שאקיל לחתום אצלה בגלל העיניים היפות של המאמן שלהן. ניסיתי ללכת על טריידים של שחקנים שאכן סביר שקבוצתם הייתה שוקלת להעביר אותם באותה העת (על סמך הדיווחים בתקשורת באותו זמן). השתדלתי לפזר את התסריטים על פני שלושה עשורים ולבחון הזדמנויות שונות שהוחמצו ולא להתמקד דווקא בפספוסי הדראפט המובהקים ביותר. ניסיתי לזכור שאם קבוצה אחת מצליחה, אז זה משפיע על הבחירות והעסקאות של הסובבות אותה. כך, למשל, אם יוטה לא מעבירה את דאנטלי לדטרויט (שמקבלת עבורו את אגוויר) ואם פילדלפיה משיגה מדטרויט את דומארס אז דטרויט לא לוקחת אליפות, אם שיקגו לא בוחרת בדראפט את הוראס גרנט אז היא לא מעבירה את אוקלי תמורת קרטרייט ונתקעת בלי סנטר למשך שנים ועוד ועוד.   בקיצור – היה כאן שיקול דעת שאי אפשר לקרוא לו 'מדעי' או 'רציונאלי' אבל הוא לפחות בן דוד רחוק מצד השכן של החבר של האחיין של המונחים הללו…

עם הכללים הללו חזרתי לניקס של יואינג שהייתה כל כך קרובה לשתות מהבאר ולדאלאס של שנות ה- 80 שזכתה בכל כך הרבה בחירות בדראפטים כל כך איכותיים ואיכשהו הצליחה לפספס בכולן. עשיתי את מה שביכולתי להציל ממוות את לן ביאס ולאפשר לבוסטון לשגשג בפסגה, ולהעניק לסיאטל את הסנטר שהיא חיפשה כל שנות ה- 90. ניסיתי לסייע ללברון ולקווין גארנט שבזבזו שנים על גבי שנים בקבוצות כושלות. בסופו של דבר איתגרתי את עצמי בניסיון לבנות שתי קבוצות במקביל – ולשכתב מחדש את פני הנ.ב.א. של דור שלם.

היו עוד תסריטים שסיקרנו אותי ובסוף לא כתבתי עליהם – למשל, מה אם שיקגו בוחרת בדראפט 1995 במייקל פינלי (בחרה, בבחירה אחת קודם, את ג'ייסון קאפי משום מה), מצליחה להשיג ב- 1998 תמורת חבילה כלשהי של חלק מהחבורה המכובדת של פיפן, לונגלי, קוקוץ' קר, הארפר ורודמן בחירת דראפט גבוהה ב- 1998, נניח פול פירס או נוביציקי, ובדרפאט לאחר מכן לבחור בחור נחמד בשם שון מאריון – יכול להיות שקבוצה של בילאפס, פינלי, פירס, מאריון וסנטר כמו מייק מילר או בן וואלאס יכולה הייתה ליצור שושלת נוספת? 

מה אם פיניקס בקיץ 2004 מחתימה את סטיב נאש אבל לא מעביר את הבחירה שלה בדראפט (מס' 7) לשיקגו תמורת כלום  אלא נשארת איתה ובוחרת בלואל דאנג? באופן הזה יש לך פורוורד צעיר ומאוד מוכשר, והיא יכולה להעביר את שון מאריון או את אמארה תמורת קווין גארנט ולהבטיח לנאש הטראגי ולפיניקס המיוסרת אליפות. מה אם יוסטון ופורטלנד עורכות טרייד (חאכים מספר עליו בספרו) שדובר עליו ב- 1984, כשפורטלנד מקבלת את סנטר חלומותיה בדמותו של רלף סמפסון, ובתמורה מעבירה את הבחירה מס' 2 ואת הרוקי המאכזב קלייד דרקסלר ליוסטון.  קבוצה שנבנית מהרגע הראשון סביב ג'ורדן, דרקסלר ואולג'ואן? וואו. אילו ניו ג'רזי  ב- 1990 לא בוחרת בדריק קולמן המעצבן אלא בגרי פייטון, בדראפט של 1991 מוותרת על קני אנדרסון והולכת על דיקמבה מוטומבו, ואז בקיץ 1992 הולכת all in – סם בואי+כריס מוריס+פטרוביץ' תמורת בארקלי ומוטומבו+בליילוק תמורת אולג'ואן? 

אם קבוצה כלשהי (מילווקי, יוטה, אינדיאנה) בתקופתנו מצליחה בשלוש בחירות אמצע דראפט משעממות להשיג, שנה אחרי שנה, את פול ג'ורג', קוואי לאונרד ואת יאניס. יכולה להיות קבוצה נחמדה, לא?  אם אוקלוהומה מחתימה את טייסון צ'נדלר ב- 2010 (הצוות הרפואי שלה ביטל את העסקה) במקום את קנדריק פרקינס, אז א. יש  לה מספיק מקום להחתים את איבקה ואת הארדן על הארכת חוזה ב. היא אולי מנצחת בגמר 2012 ואז הארדן לא ממהר לעזוב כל כך; ואולי אם ב- 2011 היא שולחת את ווסטברוק תמורת כריס פול? חמישיה של פול, הארדן, דוראנט, איבקה וצ'נדלר? מעניין מאוד.

מה אם יוטה לא מעבירה את בחירת הדראפט של 1979 ללייקרס? מג'יק מבלה קריירה שלמה בעיר המורמונים? אם אותה יוטה לא מוותרת על דומיניק ווילקינס בדראפט 1982? אפשר לרוץ בפנטזיות עם הקבוצה הנפלאה של מג'יק, דומיניק וקארל מאלון? הרשימה היא אינסופית אבל גם עם מגבלות – כנראה שפיפן בקבוצה ללא ג'ורדן לא היה צומח למה שהוא. בארקלי בלי הדוקטור ומוזס לא היה בהכרח צומח להיות השחקן שהוא. קארל מאלון בלי סטוקטון ולהפך? כנ"ל. לפעמים זה לא מספיק ללקט כוכבים בדראפט בזכות מסע במנהרת הזמן אלא גם להניח שהם משפיעים אחד על השני. 

אחת השאלות הבולטות שעולה מתוך הסדרה 'הריקוד האחרון' (שעלתה לשידור לקראת סוף כתיבת סדרת הכתבות הזאת) היא מי יוצר שושלת? שאלה אחרת שנמצאת ברקע היא האם ג'ורדן באמת היה גדול מכולם או שאולי היה כאן שילוב של א. כוכב מצוין (ג'ורדן) ב. סגן מעולה עם כישורים מושלמים להיות רובין   ג. מאמן נדיר ד. צוות מסייע מותאם לצרכי הכוכב. אם בארקלי נבחר על ידי שיקגו בבחירה ה- 3 ב- 1984 האם הוא לוקח אליפויות? אם ג'ורדן תקוע בפורטלנד עם מאמנים בינוניים או ביוסטון עם רלף סמפסון ושאריות הברכיים שלו – האם נוצר המיתוס שלו? אם גולדן סטייט ב- 1980 לא נותנת לרד אאורבך לשדוד אותה ומשאירה אצלה את רוברט פאריש ואת הבחירה שהפכה לקווין מקהייל אולי אנחנו מדברים היום על לארי בירד כמו על פיט מארביץ – כוכב מהפנט אך נטול הישגים קבוצתיים. כמה בחירות ועסקאות לקח עד שדטרויט של הבד בויס או של 2004, גולדן סטייט הנוכחית או בוסטון של ראסל הפכו לשושלות  ? צריך מזל וצירופי מקרים וכימיה – אבל לקבוצות הגדולות יש גם וגם וגם. אם להם, אז למה לא לאחרים? האם בבית דין של מעלה בענייני כדורסל נקבע מראש שמאלון ובארקלי ויואינג הם לוזרים וחאכים ודווין וויד ו-וויליס ריד הם ווינרים, או שמי שקבע את גורלם היו מנכ"לים בחליפות עם עסקאות כאלו ואחרות?

הכתבות בסדרה הזאת  אמורות לגרום לנו להעריך את הג'נרל מנג'רים הגדולים שבנו שושלות, מבלי שיש להם את הלוקסוס הנהדר שהיה לי של מבט לאחור. הן אמורות אולי לגרום לנו להבין שהחלוקה לווינרים ולוזרים היא לא כל כך אבסולוטית כמו שלעתים קל לדמיין. הן יכולות לגרום לנו להבין עד כמה שושלות לא נוצרות רק בזכות מילימטר לפה או לשם בכדור שמתגלגל על הטבעת או בהוק שוט מזליקי מעל לשלושה שחקנים, אלא גם בעוד דקה של התלבטות בחדרי ישיבות. עד כמה המציאות אותה אנחנו מכירים בנ.ב.א. יכולה הייתה להיראות אחרת – ואולי גם עד כמה המציאות בחיים של כל אחד מאיתנו יכולה הייתה להיות שונה…

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. מצוין, תודה רבה.
    .
    אני הכי אהבתי את הפרק שבו בבחירה ה-30 בדראפט 2014 הספרס וויתרו על יוקיץ' לטובת קייל אנדרסון, דנבר הפכה לקבוצה מצוינת וגולדן סטייט, דווקא היא מכולן, זכתה באליפויות. אמנם קשה לי לדמיין עתיד שבו יוקיץ' לא הפך ליורשו של דאנקן, וקוואי עזב את הקבוצה, אבל התיאור היה כל כך חי שממש יכולתי להאמין שזה אמיתי.

  2. תודה על הכתבות המהנות.
    בלייד ראנר מבוסס על הספר Do Androids Dream of Electric Sheep.. האיש במצודה יצא כסדרה של עונה אחת

  3. קודם כל, תודה רבה על הסדרה הכיפית. קיוויתי לעוד, אבל נסתפק במה שיש.
    ולעניין ק. דיק. "האיש במצודה הרמה" הוא הטוב מבין הספרים המדהימים בעיקר בגלל שזו הפעם היחידה בערך במהלך חיי כתיבת הדיק טייל (וו-הי-הו) שלו שהוא עשה את זה כמו סופרים אמיתיים: יושב, מתכנן, לוקח את הזמן, בוחר בקפידה איזו פטריית הזייה לאכול בשביל איזה פרק. באמת גורם לך לתהות מה היה קורא אילוהוא היה טורח ומכסח להיינליין היהיר את הצורה (ספרותית?).

  4. אני מצטער אבל שמנהל קבוצה מודיע בתחילת העונה שזו עונתו האחרונה של המאמן, אצלי זה נקרא החרבת קבוצה ולא בניית קבוצה.

  5. תודה דה שוט.
    הדגשת נקודה חשובה, שמה שאנחנו רואים שקרה במציאות הוא רק "היסטוריה אפשרית אחת" מתוך רבות שהיו יכולות לקרות ולא קרו. אנחנו רואים זריקה אחת של הקוביות אבל לא את הסיכויים האמיתיים, שמתגלים רק אחרי שחוזרים על "הניסוי" אינסוף פעמים.
    בהקשר העכשווי של "הריקוד האחרון" לדוגמא ה 6/6 בגמר הוא הגרלה אחת של הקוביות שלא מעידה אחד על אחד על הפער בין שיקגו ליריבותיה, אבל זה נכון לגבי כל דבר – מה שאנחנו צופים בו הוא צירוף מקרים של הרבה גורמים שחלקם מקריים וכולם קריטיים לתוצאה הסופית.

      1. מה, רוב חיי חייתי בשקר?
        משום מה זכור לי שדה שוט אמר על עצמו שהו מורה להיסטוריה. אולי זה היה shaddow?
        נו מילא, זה לא כל כך חשוב, זה יכול להיות גם סטוקטון מבחינתי

    1. דה שוט נעלם. איזה סיפור. התכתב איתי יומית, כתב מאמרים, הכנסתי אותו לצוות ואז הוא נעלם. אני אפילו לא יודע איך להוציא אותו מהצוות כי שמו ברח לי.

  6. אכן משעשע לראות את ריבוי הזהויות שהדביקו לי… לכבוד הוא לי להיות מישהו שמתבלבלים בינו לבין מיטב הכותבים כאן…
    תודה על התגובות המפרגנות. בסוף זה באמת מעניין לראות עד כמה הגבול דק בין שושלת לבין לוזרית, בין זכייה בלוטו לבין זכייה בתקליט וחולצה.
    נקודת המפתח היא שלכל אחת מהאלופות הגדולות היו 4-5 צירופי מקרים נהדרים שבדיעבד ריכזו אצלן כוכבים שהסתדרו אחד עם השני.

    1. נכון, צודק.
      אשתדל לא להתבלבל בינך לבין מישהו אחר בעתיד.
      ותודה על הסדרה, לא תמיד הגבתי אבל קראתי את רובה.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט