אם עדיין לא הספקתם להבין, אני בחור נוסטלגי. את התאריך של הנשיקה הראשונה שלי לא אשכח בחיים, את היום הראשון שלי כשעברתי מרעננה לתל אביב בכיתה ד' אני מסוגל לשחזר עכשיו אחד לאחד. גם בספורט יש המון רגעים ראשונים, שיישארו בליבי כל החיים. אלו השלושה הגדולים מכולם:
ה-11 בדצמבר 1986.
המקום: יד אליהו.
האירוע: גביע אירופה לאלופות בכדורסל, שלב הבתים.
הקבוצות: מכבי ת"א – טרסר מילאנו.
זו היתה, למעשה, חוויית הספורט הראשונה שלי, אם לא לספור את הכלביאדה של 1985 ב"ווינטר". הייתי תלמיד בכיתה ה', ואני זוכר שכבר מיום ראשון בבוקר התחלתי להתרגש. היה לי חבר, בנימין, שהיה מנוי, והיה מביא את החוברות שמחלקים במשחקים לבית הספר בשישי בבוקר, כל כך קינאתי בו.
מכבי של 1986/87 היתה מבוססת על שני ישראלים מצוינים ושני זרים מעולים: מיקי ברקוביץ' ודורון ג'מצ'י, לצד קווין מגי הענק ולי "סופרמן" ג'ונסון. מילאנו היתה הקבוצה החזקה ביבשת, עם סוללה שכללה את דינו מנגין, בוב מקאדו, רוברטו פרמייר, ריקארדו פיטיס, מייק ד'אנטוני וקני בארלו, שבעונה שלאחר מכן ילבש צהוב.
רפי גינת קיבל את פני בצעקה "נא לפנות את המגרש!" לפני תחילת הצגת השחקנים, אז הוא הרעים בקולו "מספר תשע, קפטן נאמבר ניין", כשהוא מציג את מם יוד קוף יוד הגדול. אך מעבר לזה, האווירה לצערי לא היתה מלהיבה.
לצערם של כל האוהדים הצהובים שטרחו להגיע, כבר לאחר כמה דקות האיטלקים הוליכו 0:12. אני זוכר שהיה לי מאוד מוזר שלא שומעים ברקע את השדר מהטלויזיה, זה היה מאוד לא ברור לי (: מי שהרשים אותי יותר מכולם, ולא היה צריך ניסיון בכדורסל כדי לקלוט את זה, היה מגי כמובן, שצלף 27 נקודות.
הצהובים של צביקה שרף רדפו כל המשחק אחרי האורחים מצפון איטליה, אך לא באמת השיגו, ובעיקר ראו את פרמייר (31 נקודות) ומקאדו (26), שהיה מהזרים הגדולים שדרכו על אדמת אירופה, חוגגים על חשבונם. זה נגמר ב-97:79 מביך, אך מכאן החיבור ביני לבין היכל הספורט ביד אליהו (פחות או יותר עד שנהייה "נוקיה") רק הלך והתהדק.
מכבי ומילאנו, אגב, ייפגשו שוב באיטליה, כשדווקא שם הצהובים הביסו את האיטלקים. בסופו של דבר מכבי וטרסר ייפגשו גם בגמר הגביע, בלוזאן, שווייץ, שם מנגין ומקאדו ינצחו על חודו של סל, כשג'מצ'י זורק שלשה לשום מקום.
ה-26 במאי 1987.
המקום: אצטדיון ר"ג.
האירוע: חצי גמר גביע המדינה בכדורגל.
הקבוצות: מכבי ת"א – בית"ר ירושלים.
אבי היה אז מנהל הרדיו. אם אני זוכר נכון, הוא ארגן לנו מקום ביציע העיתונאים. אני זוכר שפגשנו לפני תחילת המשחק את דני דבורין, ושישבנו במקום ממש טוב, באמצע, קרוב לדשא. בתור ילד בכיתה ה' לא היתה לי ממש פרספקטיבה לכמות הקהל, אבל אני זוכר שנדהמתי מהעוצמות של 40 אלף צופים.
בית"ר היתה אז האלופה הנכנסת, הדבר הגדול הבא של הליגה הלאומית (ליגת העל של היום). בהנהגת שני המאסטרים, אורי מלמיליאן (פצוע, נעדר) ואלי אוחנה (נפצע במהלך המשחק), עם צוות מסייע נפלא כמו יוסי מזרחי, אבי כהן, סמי מלכה, אודי אשש, גרי ואנדרמולן ושלמה שירזי, הירושלמים היו ללא ספק הפייבוריטים לעלות לגמר.
גם מכבי היתה לא רעה בכלל באותה העונה. הצהובים, שסיימו את העונה במקום השלישי, הונהגו בידי בני טבק, אלי דריקס, אבי כהן, מנשה שמעונוב, מוטי איוניר והשחקן האהוב עלי מכולם, אלון נתן. אני זוכר שעדיין לא הבנתי את הקטע הזה, שלמרות שאנחנו רק במקום השלישי אנחנו יכולים לזכות בגביע, לקח לי זמן (:
הזיכרון העיקרי שלי היה כמובן הגולים עצמם. בדקה ה-25 קיבל דריקס כדור בתוך הרחבה, שלח רגל ארוכה, והרגליים שלו היו ארוכות, והופ – 0:1 למכבי. דריקס רץ לכיוון שער 4, מקום שבהמשך חיי יהפוך לחצי בית שני (החצי השני יהיה יד אליהו), בית"ר בשוק. מחצית.
אחרי שקנינו פיתה עם מלפפון ושלוק של חומוס בהפסקה, לא הספקנו להתיישב, והגיע מהרגעים הגדולים שלי כאוהד. דקה 46, אלון נתן, אלוני בשבילכם, קיבל כדור בחצי המגרש בערך, עבר שני בית"רים, השכיב את מזרחי וגלגל פנימה – 0:2 צהוב ענק. לי, בראש, הגול הזה היה זכור כמעט כמו הגול של מראדונה נגד אנגליה.
מכבי המשיכה לגמר, שם חיכו מכבי חיפה ואבי רן, במשחק האחרון בחיים. זה היה משחק הכדורגל השני שלי. במצב של 2:3 לחיפה בדקה ה-118, הציע אבי שנצא להקדים את הפקקים, את הגול במספרת של דריקס אראה כעבור עשר שנים (לא היו אז שידורים חוזרים), ואת הפנדלים שמענו באוטו. מכבי זכתה בגביע (:
ה-11 בספטמבר 1999 (שימו לב לתאריך).
המקום: יאנקי סטדיום הישן.
האירוע: משחק ליגה רגיל ב-MLB.
הקבוצות: ניו יורק יאנקיז – בוסטון רד סוקס.
את סיפור ההתאהבות שלי בבייסבול כבר פרסתי כאן. כשזה קרה, באוקטובר 1998, אחי הציע לי לקנות ב-100 דולר כרטיס לוורלד סירייס, גיים 2, חשבתי שזה מוגזם. אידיוט. שנה לאחר מכן השלמתי את החסר, ואיזה משחק זה היה…
הייתי בביקור בניו יורק אצל אחי הגדול (גדול ממני ב-10 שנים), ביחד עם אחי הקטן (קטן ממני ב-10 שנים, אימא שלי שמרה על יציבות), רגע לפני תחילת לימודי תקשורת במכללה למנהל. בוסטון התארחה בניו יורק, ואחי קנה לנו שלושה כרטיסים.
כמו תמיד עם אחי הגדול, מגיעים בשניה האחרונה. אני זוכר שהתיישבנו, ומייד ראינו כדור שעף גבוה בשמיים. מבחינתי הכדור היה נגע בירח, ובוודאות יצא מהמגרש. כמובן שהגזמתי, זה היה הום ראן די רגיל, של אגדת בייסבול בשם צ'ילי דייויס, אך זה לא היה סתם הום ראן.
הריצה הזו היתה החבטה המוצלחת היחידה של היאנקיז באותו משחק. מכונת ההתקפה הניו יורקית, שכללה שמות כמו דייויס, דריל סטרוברי, טינו מרטינז, דרק ג'יטר, ברני וויליאמס, פול אוניל וחורה פוסאדה, נעצרה בידי הפיצ'ר הנפלא של בוסטון, פדרו מרטינז, שפסל לא פחות מ-17 שחקנים בסטרייק אאוט במשך תשעה אינינגים מלאים, מהמשחקים האגדיים שנראו בניו יורק.
הפיצ'ר של היאנקיז באותו המשחק, אנדי פטיט, יהפוך עם השנים ליאנקי האהוב עלי מכולם. השקט שלו, והיכולת להתעלות ברגעים גדולים, זה משהו שאי אפשר לקחת ממנו. כשראיתי את פטיט – הייתי רגוע. גם באותו הערב הוא היה טוב, אבל הרד סוקס השוו ואף עלו ל-1:2 באינינג השישי, וסגרו עניין בתשיעי עם 1:3 מרשים.
את רוב מה שראיתי אז, כנראה לא ממש הבנתי, בוודאי לא הבנתי עד כמה התצוגה הזו של פדרו היסטורית, אבל מה שאני זוכר מצוין, זה את הדשא, הזרקורים, האוהדים, הכל כל כך נצץ לי בעיניים כשנכנסתי בפעם הראשונה לאתר ההיסטורי העונה לשם "יאנקי סטדיום". אי אפשר היה שלא להתאהב.
ארז
11 מאי 2020 12:57:05אין כמו פעם ראשונה, זה לא נוסטלגיה, זה פשוט זכרון שיחרט. אצלי היו הרבה פעמים ראשונות כי איך שהוא תמיד אהדתי קבוצות שלא היו מקומיות, אם זה מכבי חיפה, ואני גר במרכז, או מנצ׳סטר יונייטד או הניו יורק מטס. אז בכל מקרה הפעם הראשונה שלי היתה לא חוויה מעצבת בסגנון ״התחלתי לאהוד את X כשאבא לקח אותי למגרש״ אלא חוויה שחיכיתי לה שנים. ואיך שהוא תמיד שיחק לי המזל, המשחק הראשון שלי בסיטי פילד למשל היתה הופעת הבכורה של RA דיקי הנקלבולר שהועלה מהמיינורס כי המטס, בנוהל, חטפו ערימת פציעות, התוצאה היתה שהזורק הלא צפוי סגר את הבסטה על הפיליס השנואים ויחד עם הרליברס רשם ניצחון בהופעת בכורה במייג׳ורס ו8-0 בסיום. ריחפתי כל הדרך חזרה למלון.
מאנו דה מאן (לשעבר מיקי)
11 מאי 2020 15:11:46מעולה
Berch
11 מאי 2020 15:14:02מוזר. חשבתי על זה אבל אני לא זוכר פעמים ראשונות כל כך.
לא נשיקה ראשונה
לא משחק ראשון
רק זוכר אירועים שכללו חוויות נדירות
נו טוף
אחלה טור
🙂
שחר דלאל
11 מאי 2020 15:54:47אבא שלי תמיד היה לוקח אותי למשחקים, אם זה לראות את גליל עליון כשגרנו שם, או משחק הכדורגל הראשון בחיי כשהוא קיבל כרטיסים להפועל בת ים – בית"ר נתניה…
אבל המשחק הראשון שאני זוכר *באמת*, ממש כל רגע ממנו, היה המשחק הראשון שהוא לקח אותי לראות את מכבי חיפה. אחרי שעברנו למרכז היה כמובן פחות פשוט להגיע למשחקים, אז המשחק הראשון שראיתי בלייב היה מול צפרירים חולון. עד היום אני זוכר את מוכר הצעיפים מחוץ למגרש, את הבייגלה ומי ישב לידי. אני גם זוכר שכעסתי ששפיגל הכניס את איוון גצקו במקום שי הולצמן בדקות הסיום. מאז, כל הזיכרונות שלי מתערבבים…
🙂
מולי
11 מאי 2020 16:28:59מהפעם הראשונה שלי במשחק כדורגל (באצטדיון קטמון) אני זוכר רק צפיפות המוני אנשים בתור לכניסה, ושום דבר אחר.
ואתה צודק, רק לעתים נדירות שבנדירות, אנו מודעים לכך שאנו צופים במשק כנפי ההיסטוריה.
מנחם לס
11 מאי 2020 18:26:52ישנם דברים של פעם ראשונה שאני זוכר כאילו קרו אתמול, ודברים של פעם ראשונה שנמחקו מממוחי לחלוטין. גם אלה שאני זוכר וגם אלה ששכחתי – כמה מהם היו חושבים ביותר וכמה שטותיים ממש. מעניין כיצד המוח מחליט מה לשמאר ומה לזרוק.
תודה יוני
שחר אלוני
12 מאי 2020 15:40:12תודה על הפוסט
הייתי בגיל 5-6 במשחק כדורגל בבלומפילד לראשונה (הצגה כפולה כולל נתניה של מכנס) וזכור לי כמוך שלא הבנתי איך לא שומעים את השידור 🙂