בהיחבא, מבלי שאיש מלבד השומר בכניסה לחניון ראה אותי, פילסתי לעת ערב את דרכי, נשמר מלפגוש אדם או חיה… בחניון שררה אפלולית, כמעט ולא נותרו בו מכוניות, ועת החניתי את מכוניתי בפינה אפלה במיוחד, צפיתי לכל עבר, בוחן אם יש מישהו סביבי.
אחרי שהתצפית לכל הצדדים לא הראתה שום נפש חיה, שמתי כפפות, עטיתי מסכה על פני, הרכבתי משקפיים, לקחתי את הציוד ויצאתי ממכוניתי. עברתי במהירות במעברים החשוכים, בנתיבים שלרוב איש לא עובד בהם, מגשש דרכי במהירות. נכנסתי בחטף למעלית שלשמחתי המתינה בחניון ולא היה צריך לחכות לה, לחצתי בגב האמצע על כפתור המעלית ועליתי קומה אחת בלבד.
המסדרונות המוכרים קיבלו את פני. אור ערב נכנס מבעד לחלונות. שמעתי קולות מרחוק ונרעדתי. במהירות מירבית העברתי את כרטיס הכניסה במכשיר, נזהר לא לגעת בו, ומיהרתי לחלוף בקטע הגלוי לכל. איש לא היה במסדרון, יכולתי לשמוע שיש אנשים בחלק מהחדרים ולכן מיהרתי אפילו יותר, ומצאתי עצמי מדלג שמונה מדרגות שתיים שתיים, ומשהתקרבתי למחוז חפצי יכולתי לשמוע מרחוק שיש מישהו בחדר לידו.
עצרתי. נשמתי נשימה עמוקה, ופסעתי בשקט מוחלט את שמונת המטרים האחרונים של המסע. הדלת שליד היעד שלי היתה סגורה אך יכולתי לשמוע קולות מבפנים. פשפשתי אחרי המפתח, פתחתי בשקט את הדלת, נכנסתי פנימה, ונעלתי בשקט את הדלת אחרי.
נשמתי לרווחה. הצלחתי להגיע בשלום, בלי שאפגוש אף אחד, למשרד שלי בעבודה!
קשים, האמינו לי, קשים חייו של מי שנמצא בקבוצת הסיכון בימי קורונה אלו. אחרי יותר מחודש וחצי שכף רגלי לא דרכה במשרד שלי, פתחתי אתמול בערב, בפעם הראשונה, את דלת המשרד שלי. לא התכוונתי להישאר בו הרבה, שעתיים ורבע בערך, לא יותר, וכמובן בשעות הערב, במטרה להיתקל בכמה שפחות אנשים…
הבדיחה שחייכה אותי ביותר בימי קורונה אלו בקבוצות הווטסאפ, היתה "מי היה מאמין עלי שאני, כן אני, אבקש כסף מן הטלר בבנק בעודי עטוי מסכה וכפפות…" ואני חייב לומר לכם שבתחושה שלי, ההגעה הזו אתמול בערב למקום העבודה שלי, נדמתה לי כהתגנבות יחידים, כניסיון להסתתר מעיני כל במטרה (שהושגה) לא לפגוש אף אחד… אכן, למרבה הצער, זה מה שהקורונה עשתה לחלקנו.
עשר דקות אחרי, השכן מעבר לקיר ששמע רחשים בחדרי דפק על דלתי. התנצלתי אך לא פתחתי לו את הדלת הנעולה, ונאלצנו לשוחח כמה דקות מבעד לדלת הנעולה. עוד מגבלת קורונה דפוקה אך הכרחית.
משונה כמה אתה מתגעגע לעבוד על המחשב הנייח שלך אחרי חודש וחצי של עבודה על הנייד. משונה כמה נחמד היה לחזור לפינה שלך, לכיסא שלך, לשולחן שלך שבו בילית אלפים כה רבים של שעות. לא חשבתי שאחוש כך, לא חשבתי שהשמחה תציף אותי עד כדי כך. אבל זה קרה.
היציאה חזרה היתה סוג של אנטי-קליימקס. חושך. מעט אנשים, אותו נתיב. כנראה שאפילו פעם אחת מצליחה לגרום לנו להתרגל למוזרות. לחידושי העולם המודרני – כך הסבירו לי פעם – יש תאריך תפוגה כמעט מיידי…
אבל אני לא חושב שכל כך מהר אשכח את הפעם הראשונה בה הגעתי למשרד עם כפפות ומסכה, למרות שלא היה בו שום טלר לבקש ממנו כסף…
נ.ב.
1. ק קו קור קורה שמתגנבים, לא? 😉
צ'יקו
5 מאי 2020 13:17:55תודה מולי.
כיף לחזור לשגרה
מולי
5 מאי 2020 18:24:24חן חן
מנחם לס
5 מאי 2020 16:20:05אצלי לא השתנה שום דבר. השיגרה היא להישאר בבניין רוב היום. אבל הבריכה עדיין סגורה
מולי
5 מאי 2020 18:24:44כאן מתחילים לפתוח הכול כמעט.
רותם אלרן
5 מאי 2020 17:44:15תודה רבה מולי. שמח שקצת חוזרים לשגרה, מופרעת אבל קצת נורמלית. אני חוזר לאימונים, ויש דיבורים על חזרה ללימודים בסוף מאי.
מצד שני, דווח שיש עלייה בפשע ותאונות דרכים, וזה חבל…
לכל דבר יש צד חיובי ושלילי
מולי
5 מאי 2020 18:24:08לכל דבר יש צד חיובי ושלילי = נכון תמיד