את יום הזיכרון ואת יום העצמאות "ביליתי" בהתפלשות בעבר. בעוד שאני זוכר די הרבה פרטים על שלוש השנים שלי בסדיר, במיוחד מאז שהגעתי ל"גדוד שלי" (והתקבלתי חצי שעה לאחר הגעתי במטח "כבוד" של  קטיושות מהבופור), הרי את שנות המילואים שלי אני אמנם זוכר, אבל רק ברמת בפלוגה.

לפני שהמחקר  בן היומיים פתח בפני עולמות, שלחלקם הייתי לחלוטין לא מודע, אפילו לא זכרתי את מספר הגדוד בו הייתי מוצב בעשר השנים הראשונות שלי במילואים. האמת היא שעדיין איני זוכר  (והפעם גם לא בטוח שאי פעם ידעתי) את מספר הגדוד אליו הועברה הפלוגה שלי ובו סיימתי את שירות המילואים שלי.

כן זכרתי שפלוגת החרמש שכל שנותי במילואים – הן בגדוד הראשון והן בשני –  הייתי החובש שלה, היתה בעשור הראשון של המילואים שלי בגדוד של טנקי טירן, טנקים מתוצרת רוסית שנפלו שלל במלחמת יום הכיפורים. אז התחלתי במחקר על כל חטיבות הטירן שהיו לצה"ל, והתמקדתי לבסוף בחטיבה 320 זח"ל (זכר חטיבה לברכה).

מטורף כמה הרבה מידע יש על כל חטיבה וחטיבה בצה"ל. ויקיפדיה ורוב הפורומים לענייני צבא וביטחון מלאים במידע על כל החטיבות, על כל החטיבות חוץ מאשר על החטיבה שלי… חטיבה 320. שירות המילואים הראשון שלי בחטיבה היה במלחמת לבנון הראשונה. אני גויסתי יומיים לאחר פריצתה, אחרי 48 שעות אותן ביליתי במקלט, כי היישוב בו גרתי אז באצבע הגליל הופגז.

המטורף היה שדווקא הגיוס שלי למלחמה, הוציא אותי ממקום ההפגזות והסכנה, אל יער פסטורלי, שליו ורגוע הצמוד למפעל במבה של "אוסם" בפאתי יקנעם, יער בו "ביליתי" 16 יום במלחמה בזבובים, במתח ובשיעמום… והפסדתי.
הפסד נוסף אגב, היה ששם גם חזרתי לעשן אחרי שנה וחצי של הפסקה (אני היחיד שאני מכיר שהפסיק לעשן באמצע הצבא ולא ההפך), ולקח לי שמונה שנים ועזרה מהרבה אנשים להצליח להיגמל שוב מעישון.

בכל מקרה, אני מודה לבאשיר ג'ומייל, מי שהיה אז נשיא לבנון, על שלא הסכים לתכניתו של אריק שרון לשלוח את חטיבת הטנקים שלי להגיע דרך הים לנמל ג'וניה שמצפון לבירות, ולתקוף את הסורים מצפון. אחד הגדודים בחטיבה שלנו כבר בילה יממה על הנחתות מול חופי לבנון, עד שהוחלט לבסוף לבטל את המבצע, ואנו שוחררנו תוך שבועיים וחצי. אל "דאגה", ללבנון עצמה בהחלט הגענו ופגשנו את רוגזה בשנים שאחרי.

האמת היא ששנים חשבתי שהחטיבה שלנו היתה, איך נאמר, "לא מי יודע כמה" חשובה מבחינת הצבא. טובה לביטחון שוטף, אך לא מעבר לכך.  מאוד לתדהמתי, התברר לי מאמירת אגב של מישהו במחקר של אתמול, שהחטיבה הקשישה שלי היתה מתוכננת לא פחות ולא יותר לפלוש במידת הצורך ל… עיראק בזמן מלחמת המפרץ הראשונה.
כנראה שעזרה העובדה שהגדוד שלנו כבר היה מגויס בקו של רמת הגולן בזמן פרוץ המלחמה, אבל יותר חשובה היתה הקביעה שרק טנקי השלל הרוסיים יוכלו לטפס על מתלולים בירדן בדרך לעיראק.

אני ממש-ממש שמח שבסוף התוכניות הללו לא התממשו.

אז ריכזתי לי משך היומיים הללו כל פיסת מידע שיכולתי למצוא, ביליתי שלוש וחצי שעות בצפייה בסרטון של פגישת מחזור של פלוגה מחטיבה 320, ורק אחרי יותר משעה של צפייה בסרטון, הבנתי סופית שזו אכן פלוגה מהגדוד שלי. זה אומר שכעת אני יכול לדעת את מספר הגדוד האבוד 😊

ועדיין, יום הזיכרון הזה ויום העצמאות הזה, היו מלאים הרבה יותר מבשנים קודמות ברוחות העבר הקשורות לעברי הצבאי. אני חושב שגם לקורונה היתה השלכה על כך, מעבר לכך שהשנה האישה שאתי צפתה כל יום הזיכרון בתוכניות הזיכרון, כך שהשנה, היה לי יותר קשה להדחיק את הכאב והזיכרונות.

בשנים עברו הצלחתי לעשות את ה"היפוך" שבין יום הזיכרון ליום העצמאות בקלות יתרה. לא השנה. השנה, כנראה בשל הקורונה ששינתה ושיבשה סדרי עולם, הכאב נמשך גם ביום העצמאות. גם הצפיות החוזרות על עצמן כל שנה ב"גבעת חלפון אינה עונה", ב"הלהקה" ובמיוחד בחידון התנ"ך – שהיה השנה  צל חיוור של עצמו בשל מגבלות הקורונה – לא עזרו להוציא אותי מיום הזיכרון. מקווה שהעבודה תצליח להוציאני ממנו.

הידיעה על התוכנית להגיע לעיראק ערערה אותי. על התוכנית להגיע לצפון לבנון ידעתי כבר ב 1982, כך שהיה לי מספיק שנים לבנות מתלולי חומות נגדה, אבל ההבנה שהיה מי שתכנן שבינואר 1991, אני הייתי אמור להגיע לעירק, עדיין מערערת אותי, למרות שזו היתה תכנית מגירה בלבד.

אנו חיים את חיינו באשליה של שליטה, כאשר לעתים איננו מודעים לכמה דק היה הקו שהשאירנו במסלול זו בחרנו לעומת המסלול האפשרי האחר, "The road not taken".

אז ביום העצמאות הזה לא יצאנו לטבע. במקום זה ראינו סרטונים  מדהימים ביופיים בקבוצת פייסבוק מומלצת ששמה "Colours Of Life".
אז ביום העצמאות הזה לא עשינו על האש, אלא הפקנו שלוש מנות של בולונז סיני על מחבת.
אז ביום העצמאות זה לא ראינו את המטס, במקומו ראינו מטס וירטואלי עם מטוסים צבועים אדום לבן, אולי של מד"א.
אז ביום העצמאות הזה היינו צריכים הודעת ווטסאפ שתספר לנו שהיתה ברחוב שלנו, פחות ממאה מטר מהבית, בימת בידור ניידת של עירית ירושלים כשאנחנו חשבנו לתומנו שאלו השכנים מהבניין ליד ששומעים מוסיקה רעשנית בקול רם.

אז פלא ביום העצמאות הזה, שיום הזיכרון לא מוכן לנטוש?

נ.ב.

1. ק קו קור קורל אלמוגים עם ים תכול וחול לבן ובלי קורונה. נשמע מושלם, לא?