יומן קורונה 6# – 22/03/2020 – מולי

החידוש מתחיל להתפוגג ויותר ויותר חרא מתחיל לצוף על פני המים. יותר ויותר קשה להקים את עצמך מוקדם בבוקר, יותר ויותר קשה להישמר ממשברים, ובעיקר יותר ויותר קשה לשמור על חיוך תמידי. במהדורות החדשות בטלוויזיה כולם רבים עם כולם וכולם יורדים על כולם, לפחות חוץ מאשר על הצוותים הרפואים שכולם -וגם אני – מסירים בפניהם את הכובע.

הטבע האנושי הוא להתרגל. החדש של אתמול הוא ההרגל של היום. מצד שני היו אתמול, כן רק אתמול, כאלפיים הרוגים מהקורונה ברחבי העולם. הטבע האנושי הוא להתרגל, אבל הטבע האנושי הוא גם להתעלם מהעובדות, לא להטמיע לנפשנו פנימה שאנחנו נמצאים כיום (בפוטנציאל) במשבר השני החמור ביותר בהיסטוריה האנושית, משבר שאם יורשה להשתולל ללא שליטה, ניתן יהיה להשוות אליו רק את מגיפת הדבר השחור שכילתה בין שליש לחצי מאוכלוסיית אירופה ו- 35 מיליון איש בסין לבדה לפני כשש מאות ושבעים שנה.

אתמול היה קר פה בירושלים, הרגיש אפילו יותר קר מימי "איום השלג" של לפני חודש. תרמה לכך אולי העובדה שהרוחות שנשבו אתמול גרמו לכך שכדור המשחק של טוד – הכלב שלי – סתם בשעות אחר הצהרים את הניקוז המרכזי של הגג. וכך, מצאתי את עצמי נאלץ לחצות בחושך של אחרי יציאת השבת שלולית ענקית של מים בקור המקפיא. זו, מתברר אחרי שלל זריקות פלצור (לאסו) כושלות וחפצים אחרים, הדרך היחידה לחלץ את הכדור מפי המרזב, ולאפשר לכמות מטורפת של מים להתנקז מן הגג דרך הנעלים והמכנסים שלי ודרך המרזב לביוב שלמטה.

טוד במשחק עם כדור

אתמול, לפחות הצלחתי לקרוא שני ספרים שכמעט ולא ניתן לבחור שניים יותר שונים מהם: האחד ספר בלשים שפיענוחו דורש הבנת שירה (פואטיקה) ורמיזותיה, והשני ספר שנכתב בלשון בוטה של פלמח"ניק למרות שמחברו לא היה בפלמ"ח. המשותף ביניהם הוא דווקא הנחישות וכוח הרצון של הגיבור. אחרי שקראתי אותם חשבתי לעצמי שבעצם, מכל המיומנויות שבעולם, אולי עדיף היה לנו ללמד את בנינו ובנותינו את מיומנויות הנחישות וכוח הרצון. מצד שני, איני בטוח שהמין האנושי היה שורד אילמלא יכולתו להתגמש ולוותר, שעומדים בסתירה לנחישות ולכוח הרצון.

הטבע האנושי הוא גם לקטר. לא להיות מרוצים מהמצב, ואני מוצא את עצמי נאבק כל הזמן "לשמור על המורל". ואולם, מאבק תמידי זה עושה את שלו, ואחרי שבוע וחצי זה הופך להיות קשה מתמיד. אני מחייך כשאני נזכר בפסקה הקודמת ואומר לעצמי שכדי לשמור על המורל צריך גם נחישות וכוח רצון, וגם מידה אדירה של יכולת להתגמש ולוותר בסיר הלחץ שבו אנו חיים כאן בבית. את זה שיש בתכונות הללו סתירה כבר אמרתי?

אני נאבק גם כדי לכתוב את הספר החדש שלי, חוששני שלא בהצלחה מרובה בסוף השבוע שהיה. כתיבה היא עניין משונה, ומתברר (שלי לפחות) קשה לכתוב במקביל שני פרויקטים. אבל עם עוד קצת נחישות ומשמעת עצמית אני יודע שאתגבר, לפחות כל עוד לא אתגמש ואוותר… 🙂

הדרך העיקרית להתגבר על סתימות, כך הרי למדתי אתמול על בשרי, היא להיכנס לשלולית נפשך בלי לפחד שתרטיב את הנעלים והמכנסיים, לדשדש בה עד מקום הסתימה, להיאבק עם הסתימה ולפתוח את צינור המילים.
זכור, כך כל יום מחדש אני מזכיר לעצמי, עשית זאת בעבר ותוכל לעשות זאת גם בעתיד!

נ.ב.

  1. היום הוא יום ראשון הראשון של שארית חיינו.
  2. ק קו קור קורקבן!

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" באתר: https://bit.ly/2SdfhwD

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. יומן מעניין, תודה
    רק כדי להכנס לפרופורציות, האבעבועות השחורות הרגו שליש מאוכלוסית אירופה
    קורונה קטלנית לפי ההערכות ל חצי אחוז עד 4 אחוז מהנדבקים, סך המתים מקורונה גם היום באיטליה הוא הרבה פחות מכמה שמתו משפעת בשנה שעברה

    1. מסכים. ולכן כתבתי גם את "בפוטנציאל" וגם "אם יתנו לה להשתולל".
      שהרי 4% משמונה מיליארד זה 320 מיליון, וזה לדעתי יותר מאוכלוסיית העולם כולו במאה ה-14.

            1. ״מה זה ביני ובינך כמה מיליונים״

  2. מולי, אני כל כל זורם אתך במחשבותיך והרגשותיך. כנראה שההבדלים בן גבר בן 30 ו-60 (או 82) הם לא רק פיזיים.. אני מוצא את עצמי עושה דברים שעד עתה דחיתי בכל מיני תרוצים. מארגן דברים בבית, מרכיב מגירות, והיום אני מתחיל עם הפרוייקט הבא – להרכיב ספה חדשה שקנינו הכוללת בשני צידיה שני מושבים נעים – RECLINERS – שהגיעה כקופסה גדולה עם מדריך הוראות של 12 עמודים. החלטתי שהפעם אני עוקב אחרי ההוראות בדיוק מחלט כי תמיד כשאני חושב שאני יודע טוב כמוהם, אני נידפק וצריך לפרק ולהתחיל הכל מחדש. אני חייב להוכיח לגייל ולבנה קני (שהוא מכונאי בעל ידי זהב שיודע הכל, כולל חשמלאות, נפחות, נגרות, וכל מה שתבקש ממנו, אבל תיכון בקושי סיים) שהיה מוכן להגיע מהחווה, 4 שעות נסיעה, לעזור לי. אני עומד להוכיח לכולם שאני מסוגל לעשות כמה דברים מלבד לחזות ולכתוב ספורט. זהו הצ'אלנג' הבא

    1. מנחם, אני מחייך כשאני רואה את חבר של בתי עושה את אותן טעויות שאני עשיתי בגילו. חושב את אותן מחשבות שאני חשבתי.
      זה לא עניין של גיל אלא של ניסיון חיים.
      ואגב, אני מבטיח לך שאם היית צריך להרכיב זוג ספות ולא רק אחת, היית עושה את השנייה בחצי מהזמן.
      מניסיון 🙂

  3. יומן קורונה מהאוטבק.
    אני חיי בקהילה קטנה של 400 משפחות. ביננו יש את העוזרת של הצוות לניהול מגפות במלבורן שהיא אשתו של הנשיא במועדון הטניס, ועוד אחות בבית חולים שהיא גם אמא של סגן אלוף הילדים בעמק שלנו. ביום שבת נפגשנו כולם כי לילדים היה את הגמר הגדול של הטניס. הספורט היחידי שמותר לשחק. עם איזה מליון חוקים לשמירת המרחב האישי. שתי החתומות מעלה הזהירו אותי שמגיפה כזאת לא ראינו פה ולא יהיה תושב אחד שלא יחלה או יכיר משהו שיחלה.
    אני לא בא להיות פה איוב ולהפחיד אנשים, רק לספר את היומן שלי. החותן שלי מרחובות, איש יקר ואהוב. התחיל להשתעל שיעול יבש, היום היה לו קוצר נשימה. בית חולים קפלן שאל כמה שאלות בטלפון אבל הוא לא היה בחו"ל. אז הוא לא זכאי לבדיקה. יש מצב שזה רק צינון. אנחנו פה על הברכיים מתפללים שזה רק צינון.

    1. עידו, למה שלא תחזור לכתוב כמו שצריך, פוסטים מלאים? אני מאוד אוהב את הכתיבה שלך ויש משהו באורך החיים שלך – במקום די שונה ממה שאנחנו מכירים – שמרתק אותי. לכולנו יש עכשיו זמן!

כתיבת תגובה

סגירת תפריט