כדורסל וגננות / מולי

מגדלים סלים בגן

כדורסל וגננות / מולי

"לגדל", "לטפח", "לפרוח"… כבר מאות ואלפי שנים שאנשים בכל רחבי העולם משתמשים בכל אחד מהפעלים הללו.

הרשו נא לי לנחש שכמעט תמיד, אתה, זה שקורא כעת את המילים שאני מפריח, עושה זאת ביושבך בדירה, דירה הנמצאת בבית משותף עשוי אבן, לבנים או מלט, ובמקרה הטוב בבית פרטי בו אתה מתגורר לבד עם משפחתך כשבמרחק של עשרה או עשרים מטרים יש עוד בית פרטי.

רק מעטים מאיתנו גרים בחווה מבודדת, כשבמרחק של כמה קילומטרים (במקרה הטוב/פחות טוב – מחק את המיותר) נמצא השכן הקרוב ביותר. רק מעטים מאיתנו מתקיימים על תוצרת שאנו מגדלים, תוצרת של גידולי שדה, שיחים ועצים או חיות בית, רובנו –  וזו עובדה – מתקיימים על מה שהחנות או השופרסל שליד ביתנו "מגדלת" עבורנו.

כשאני למדתי בבית הספר, לפני כמה עשרות שנים, הרחק בתהום הנשייה של ירושלים מחולקת באמצעות חומה, היו לנו שיעורי חקלאות.

כשבניתי עם חבריי לשכונה צריף, האמינו או לא אפילו הלכנו וקנינו  שקיות עם כדוריות קטנות בצבעים שונים ודחפנו אותם לחור שעשינו באדמה, ולמרות שכן ידענו שאמור לקרות משהו, הרי שאיני יכול לשכוח את ההפתעה שכן חשתי כאשר כחודשיים מאוחר יותר, חפרנו מן האדמה גזרים ובצלים ירוקים והבאנו אותם הביתה לארוחת הערב.

אני מודה שלמרות האגדות האורבניות (תואר לא מתאים במיוחד במקרה הזה למרות שכן גרנו בשכונה ירושלמית), לא היה מבחינתי שום שוני בטעם בין הגזרים והבצלים שגידלתי לבין אלו שגדלו בחנות. אלו גם אלו היו לא טעימים לדעתי. (גם היום אני לא רואה שום הבדל בטעם בין עץ הלימונים שאני מגדל בזיעת אפי בחצר ביתי לבין הלימונים הגדלים בדוכן שבשוק או אלו הגדלים בדוכן שבסופר).

אבל המילים הללו:  "לפרוח", "לגדל", "לטפח"…  הן עדיין בשימוש. בגיל מסוים רובנו מתחילים לגדל, ולטפח, רובנו פועלים קשה כדי שמי שאנו מגדלים ומטפחים יפרחו, יודעים מה, רובנו רואים בגידול ובטיפוח את מהות חיינו האמיתית.

אז נכון, לרוב לא מדובר בגידול וטיפוח של עצים שיחים ואפילו לא של בצלים ותפוחי אדמה המסתתרים מתחת לאדמה, והמהות עליה אני מדבר אף אינה של גידול וטיפוח חיות (בטח לא חיות שמגדלים למאכל), ולמרות שטוד, כלבי, יוכל להעיד על השקעה ניכרת, אני לא מדבר על טיפוח וגידול חיות בית אלא על גידול ילדים.

אז אנו מגדלים ומטפחים את ילדינו, ומהיותנו חברה שיתופית, אנו מעניקים לעתים את הזכות/הטורח של טיפוח ילדינו לאחרים, למומחים אם תרצו. כאלו הם מורים. כאלו הם מדריכי חוגים. וכאלו הם מאמני הספורט…

המומחים הללו אמורים לקבל מאיתנו חומר גלם, רצוי עם פוטנציאל (תלוי במסגרת) ולגדל ולטפח את חומר הגלם הזה, את ילדינו, כך שהם יפרחו, יגיעו להישגים ויישאו פרי, בעצם רצוי שיישאו לא פרי אלא פירות, והרבה, ובאיכות טובה, ויותר טעימים מאשר אם אנו היינו מגדלים אותם (למרות שכפי שאמרתי, גזר שאתה מגדל – לפחות שאני גידלתי –  לא טעים בדיוק כמו גזר שהמכולת גידלה…).

אז זהו. התפקיד הבסיסי ומהותי ביותר של המאמן הוא לגדל ולטפח את הצמח. זה נכון תמיד, גם ברמת בית הספר היסודי והתיכון, ואפילו ברמת מאמן קבוצת האן. בי. איי. שהגיע אליו בדראפט שחקן ירוק, צעיר, בוסרי ובלתי-בשל…

שמתם לב למונחים כאן? "ירוק", כלומר "בוסרי", כלומר "בלתי בשל". תהליך ההבשלה של פרי – לפחות בצורה בה אנו מדברים על כך – זהה לחלוטין לתהליך ההבשלה אצל שחקן צעיר.

אבל האם זו רק השפה?

אני רוצה לטעון שלא. רוצה לטעון שתהליך הפיכת ילד לשחקן מעולה ע"י מאמניו, נושא דימיון מפתיע לתהליכים שכל חקלאי וגנן משתמשים בהם.

נתחיל מלפני היות הילד/צמח. אין זה סוד שכמות השחורים בכדורסל האמריקאי גדולה מעל ומעבר לאחוז השחורים באוכלוסיית ארה"ב. המבנה הגנטי שלהם, כך אומרים לנו המומחים, מתאים לכדורסל מזה של הלבנים. אתלטיות, גובה, כוח מתפרץ, יכולת ניתור… ניסיתם פעם לחשוב מדוע זה כך?

בני דורי זוכרים את הפרסומת ל"תפוזינה", הצירוף בין תפוז ל-… תתפלאו אבל זה טנג'רינה ולא מנדרינה. זוכרים את הופעת האפרשזיף שהוא הכלאה בין אפרסק לשזיף. ומבינים לעתים שהשלב הראשון בהופעת שחקן כדורסל הוא זוג הורים בעלי גובה ויכולת אתלטית. את זה, תודה לאל, לא קובעים המאמנים (עדיין, וברוב הארצות ) אבל מצד שני חשבו על כך: אם את אישה בגובה מטר תשעים, תעדיפי גבר בגובה מטר שבעים או גבר שגובהו מעל שני מטר?

ויש את התמיכה בבית. לא פלא שרבים מהכדורסלנים באן בי איי הם בנים של… או קרובי משפחה של… שחקנים/מאמנים אנשי כדורסל.

כן, גם גנטיקה וגם סביבה משפיעים כפי שיוכל להעיד  אחוז רציני משחקני האן בי איי.

אבל הדימיון לא מסתיים כאן. כדי שעץ יישא פרי יש לו תהליך הכשרה. משקיעים שבע שנים בגידול וטיפוח עץ  לפני שהוא נושא פרי. בדיוק כמו בשחקן.

כדי שעץ יישא הרבה פירות, גוזמים ממנו את הענפים ומכוונים אותו לגדול באופן מסוים.  מטפלים במחלותיו ופציעותיו, מונעים ממנו להתפתח לכיוונים לא רצויים, דואגים לו לתזונה נכונה, נותנים לו חומרי דשן וצמיחה וויטמינים למיניהם. דואגים להרחיק ממנו השפעות רעות (האמינו לי שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לשחקן/עץ צעיר הם המזיקים).

כל הזמן לומדים דרכים חדשות לשפר את התנובה, את התוצרת, את מה שתקבל מהגידול הזה שלך –  יהא זה שיח, עץ או שחקן צעיר.

לעתים, לעתים עליך להגן עליו מהסביבה. כדי שיוכל להתפתח עליך לאפשר לו מרחב התפתחות. מהם החוק הרוסי, ובמיוחד חוק הצעירים  אם לא מרחב התפתחות לשחקן צעיר?

והעצוב ביותר, כפי שכל חקלאי קשיש סב שיער לבוש גופיה על טרקטור ביום גשם חורפי יאמר לך, העצוב ביותר הוא כשמגיע הזמן, ומי שהיה צעיר כבר התבגר וכמעט ולא נותן פרי, ועליך להגיע להחלטה הקשה שאין לך ברירה ועליך לעקור נטוע ולהיפרד מאלו שנתנו לך תנובה כל כך הרבה שנים.

כן, אפילו בכך דומים מאמני הכדורסל לגננים.

 

 

 

 

 

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 22 תגובות

  6. איתי

    3 מרץ 2018 16:19:16

    תודה מולי יופי של טור כמו תמיד, אצלנו במחלקת הנוער הרבה פעמים רואים שתילות לא מוצלחות שנובעות מבורות וחוסר ידע ושלאחר מכן נאלצים לזרוק את התוצרת….

    בנוגע להכלאות אנושיות זה ממש אבל ממש נפוץ ב ארה"ב וגם קורה בקיבוצי ארצנו מדי פעם בפעם… ככה שכישרונות הם אכן תוצאה של השבחה גנטית לא פעם

  7. מנחם לס

    3 מרץ 2018 16:46:04

    נפלא מומי. ההבדל בין מלפפון ושחקן NBA הוא שמלפפון ניתן לשפר בכל מיני חיבורים אגרונומיים עם ירקות אחרים לשיפור גודלו ואיכותו, ואפילו ליצור מלפפון/פלפל ובכדורסל זה לא ניתן לעשייה

  9. אפלטון

    3 מרץ 2018 19:19:57

    נהדר מולי. אין יותר עצוב מלראות שתיל שכמעט הגיע לבגרות ואז נושרים לו העלים ומשהו לו נותן לו להתבגר ולתת פירות. ג'רמי טיילר כזה. איפה הוא בכלל?

  11. עגל

    3 מרץ 2018 20:09:42

    מצוין מולי. מאוד לירי.
    ישנה עוד פעולה שעושים בחקלאות – החקלאי "מכסח" ללא הרף את הגידולים הלא טובים. לדוגמא בבננות זה נקרא בשם הפה "דילול", ובו הולכים וחותכים את השתילים המקדימים מדי/מאחרים מדי/חלשים מדי. ואח"כ מזריקים להם רעל כדי שלא יגדלו שוב (נפט א משהו כזה). בקיצור, כל הזמן מתאכזרים לצמח כדי שהמטע ילך בכיוון שהחקלאי רוצה. חקלאי זה איש קשוח.
    האם הבעיה בנב"א היום היא שלמאמן ולהנהלה אין את הכוח של החקלאי?

  14. Ido

    3 מרץ 2018 22:50:44

    טור מאד מהנה.
    את השתילים אני מדשן בחרא. חותך להם את הענפים המיוצרים. אלו שגדלים עקום אני הורג וזורק לקומפוס שזה כלי אטום ששם הם מתחממים בחמישים מעלות ונרקבים בזמן שתולעים אוכלות אותן.
    שהם כמעט מגיעים להבשלה אני סוגר אותם בכלוב.

    שתוך כדאי יש על השתילים שלי התקפות יום טלילה מהתוכים. הצבאים והנוראים יכל החלזונות

  15. Ido

    3 מרץ 2018 22:53:14

    ההקבלה לכדורסלן ברורה בהחלט.
    הוא אוכל חרא בגיל צעיר.
    הוא משחק באולם של חמישים מעלות.
    האוהדים והמאמן מאיימים שיחתכו אותו
    ושהוא מבשיל כולאים אותו בחוזה

  16. Ido

    3 מרץ 2018 22:54:59

    עגבנייה מנגינה או בצל ירוק ופטרוסילה וסלרי שגדלת על חרא של סוסים וזבל פטריות טעמם עולה בחמישים על כל גידול מסחרי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט