היום בבוקר (מוקדם בבוקר), שוחק משחק מס' 1 בסדרה בין השיקגו קאבס וסן פרנסיסקו ג'איינטס.
המשחק נגמר בתוצאה 1 – 0, אבל הוא היה המותח והמעניין ביותר מבין משחקי הלילה.
אז איך מסבירים למי שלא מכיר את משחק הבייסבול, למה זה היה משחק כל כך איכותי ומותח?
נתחיל דווקא עם ה-NBA,
ונציג את את אחד מרגעי השיא של העונה החולפת:
זה ה-NBA במיטבו. משחק 7 של הפיינלס, הדקות האחרונות של המשחק, שוויון.
הקבוצה הטובה בעולם מריצה מתפרצת קלסית, קרי, הרכז הטוב בעולם מוסר מסירת הקפצה מדויקת לאיגודלה, ולברון, השחקן הטוב בעולם עם חסימה "מהסרטים".
כמו ה-NBA –
הקצב, האתלטיות המטורפת, היכולות האישיות יוצאות הדופן.
בידור במיטבו!
ה-NFL:
זה כבר משחק שונה לגמרי. יש כוכבים, יש את הבריידים, ואת הרודג'רסים למיניהם.
אבל רוב שחקני הפוטבול חובשים קסדות, ויוצאים לקרב –
כל פעם זה שחקן אחר, שעושה את המהלך ההגנתי הגדול. ותמיד זה בכל הכוח, הכי חזק שאפשר.
(לא שחלילה אני משווה בין פוטבול לבין מלחמה)
סרט מלחמה קלסי. אינטנסיבי. ברוטלי. מהפנט.
ה-MLB:
וורלד סיריס 2014, משחק 7 .
אחרי 4 אינינגס התוצאה 3 – 2 לג'איינטס, ומדיסון במגרנר עולה בשביל לשמור לג'איינטס על היתרון, ולנסות לנצח עבורם את המשחק.
אינינג תשיעי. ראן אחד יתרון לג'איינטס, במגרנר נגד החובטים של הרויאלס.
כל זריקה יכולה להסתיים בחבטה של הרויילס, כזו שיכולה לנצח עבורם את המשחק. גורלה של עונה שלמה, במאבק אחד על אחד בין במגרנר, הפיצ'ר של הג'איינטס, לבין החובט שמולו.
(סצנת הפתיחה של 'היו זמנים במערב')
לפעמים לא צריך יותר מ-1, 2, או – 3 כדורים בשביל לבנות מתח, וליצור קלסיקה קולנועית.
(אי אפשר בלי השיא של הסרט)
אז נכון, ב-'היו זמנים במערב' אין את האדרנלין המטורף שיש ב-'להציל את טוראי ראיין' או את האפקטים שי ב-'מטריקס',
יש בו הרבה פחות יריות או סצנות אקשן רבות משתתפים.
אבל יש בו אווירה, מתח, דרמה.
כך גם בבייסבול, כשהוא במיטבו (ואנחנו הגענו לפלייאוף. הבייסבול במיטבו!),
גם בו יש אווירה, מתח, דרמה.
כיף של פוסט.
לכל משחק ייחוד משלו.
בבייסבול זה השילוב בין משחק קבוצתי – אסטרטגיות משחק, רצף של חובטים, כמובן עבודת הגנה מתואמת –
לאחד-על-אחד הכי דרמטי שיש. דו-קרב בצהרי היום, פיצ'ר מול באטר. אין משחק על זמן, האחד צריך להכניע את השני. כמו טניס או ענפי הקרב למיניהם, ג'ודו וכו'.
רמות המתח כ"כ גבוהות, אינינגים מכריעים הם כמו דו-קרב פנדלים שפשוט לא נגמר, אסור למצמץ, כל העומס בעולם על זריקה אחת. ועוד אחת. ועוד אחת. עד לסוף הסופי בהחלט. זו אודיסיאה שיוצאים ממנה סחוטים.
זה עתה סיימתי לכתוב בייסבול.
אני כבר יותר מ-50 שנה מנסה להסביר לישראלים בישראל איזה משחק מרתק והורס עצבים הבייסבול יכול להיות (אבל הוא יכול גם להיות משחק משעמם לאללה באמצע חודש יולי כשקבוצה אחת מובילה 0-5 וזה אינינג שביעי, ואנשים מסתובבים ביציעים ומחפשים בירה והוט דוג).
אבל משחק כמא אמש של הקאבס נגד הג'איינטס? 0-1 קטן, אבל משחק להתקפי לב.
אי אפשר להסביר זאת לישראלי שאף פעם לא ראה בייסבול ולא מכיר את העבר, ההסטוריה, והקבוצות.
אהבתי את ההקבלות.
פוטבול זה בהחלט סיפור מלחמה (קישור לג'ורג' קרלין, מישהו?), אבל כזה שמסופר על ידי ווילאם שטנר. "עד שלוש מילים… בכל פעם…".
את הסצנה האולטרה מותחת הזו ב"היו זמנים" אנחנו קונים אחרי מעל שעתיים וחצי של הכרת הדמויות, של עלילה ומאבקים קטנים שגדלים עד לנקודה הזו, שבה אנחנו יושבים על קצות הכסאות ומחכים שיקרה משהו. אם כל הסרט היו ה-10 דקות האלו, היינו נהנים כמו מסרט איכות רומנוסלבי על משפחה מפורקת שיושבת שבעה בשתיקה מוחלטת, כל אדם לבד בביתו. צריך יותר בשר במהלך המשחק כדי להרוויח את הדרמה.
ואם אפשר להוסיף – כדורגל זה כמו "גלנגרי גלן רוס". מעולם לא חשבת שכל כך הרבה דברים שיכולים להיות לא מעניינים, כמו פסים באמצע המגרש, או סרט שהוא רק דיבורים, יכולים להיות כל כך מרתקים. אבל כשהם נעשים בצורה נורא מותחת, כשכל פס או מילה יכולים להיות הדבר הכי חשוב בעולם, זה מדהים. וכל כך הרבה קללות. ושחיתות, אסור לשכוח את השחיתות.
"היו זמנים", או אפילו טוב יותר הסצינה מ-"אוקיי קוראל"
משהו שתמיד שעשע אותי בקשר ל"או.קיי קורל" – אתם קוראים לעיירה טומבסטון, ואתם מצפים שלא יהיה שם קרב יריות היסטורי?
1+! (טומבסטון)
הייתי שם לפני כמעט 30 שנה וכבר אז זה היה טוריסט-טראפ באמצע שום מקום. בטח היום זה אותו דבר רק כפול 50.
יאללה טקסס. (למרות שאני מסורתית נגד טקסס, הלונגהורנס מאוסטין שזאת בערך העיר הכי מגניבה בעולם לבני 20-27)
אחלה פוסט גיא. אשמח להציע את האלטרנטיבה שלי:
כדורסל – מה שיפה במשחק הזה זה התהפוכות התכופות שיש בו. One point game, והיתרון עובר מצד לצד בלי שתדע מי הולך לעזאזל לנצח. קצת כמו הסרטים של דיוויד מאמט. שם המשחק (House of Games), Heist או The Spanish Prisoner.
פוטבול – יש הרבה אקשן אבל גם הרבה מאד אסטרטגיה עם הרבה רבדים מתחת, ולפעמים צריך לראות מהלך כמה פעמים כדי להבין מה קרה. קצת כמו הסרטים של כריסטופר נולן. נגיד Inception או ממנטו.
ובייסבול? טוב, חייב לומר שכאן יש הרבה מקריות. בלומר, יש פה איזשהו היגיון פנימי במשחק, אבל אם הכדור עף סנטימטר ימינה או שמאלה, או אם יש חובט אחד או שלושה בבסיסים – זה משנה לגמרי את תוצאת המשחק. לא כזה אוהב את זה, אבל יש מספיק אנשים שכנראה אוהבים את זה. כמות המשחקים בשנה גם מתישה למדי. הייתי משווה את זה אולי לטרילוגיית מפוצלים…
וכמובן ההבדל הגדול: בייסבול משחקים עד שישנה מנצחת. לא עד שהשעון ניגמר.
גם בכדורסל
הכוונה שאין שעון משחק. בכדורסל השעון קובע את זמן הסיום והמנצחת נקבעת על פי המובילה בתום הזמן הזה. בביסבבול משחק לא נגמר עד סוף האינינג ה-9. אין שום הגבלת זמן. כלומר תיאורטית גם יתרון 0-10 עם אאוט אחד לא מבטיח ניצחון.
מעולה והקבלות בול.
אני חושב שכמו כל ספורט, צריך להכיר כדי להבין ולהתעניין.
חוץ מכדורגל. כדורגל זה פשוט משעמם.
אחלה פוסט
אתמול צפיתי בככל חוץ המשחק של הקאבס – ג׳יאנטס
לדעתי בייסבול ענף מדהים בעיקר שאין מצב שקבוצה תנצח ללא הפסקה
גם הפיצר הכי גדול בעולם באינינג נתון יכול להתפרק
זה משחק שיש ואין בו משמעות לסטטיסטיקה והוא מספק רגעים על גבי רגעים וגיבורים חדשים בכל שנה
משהו שאני מאוד אוהב בבייסבול-
נכון שיש 4569 משחקים בעונה הרגילה ובחלקם הם ללא משמעות וכו' אבל.. רק הטובות ביותר עולות לפלייאוף, וגם אז- לאחר הוויילד קארד ישנה סדרה של הטוב מ-5 ורק בגמרי הליגות ובוורלד סירייס זה הטוב מ-7. כמובן שגם זה שמשחקים כמעט מדי יום שומר על טריות.
ב-nba עולות 8 קבוצות מכל קונפרנס ומיד מתחילים בטוב מ-7.
המשך-
הצרה היא שזה קצת נמרח. אני לא מת על הסיבוב הראשון, כמעט ואין הפתעות והוא רק פתח לצרות (למשל הפציעה של קרי).
סרט ארוך בשבדית שביים ברגמן. ככה מרגיש לי הבייסבול.
ברצינות כל הקבוצה צריכה לחבוט שוב? 10 פעמים ….לא מספיק פעמיים???
מלך! אין כמו קישורים בין הספורט לקולנוע כדי להסביר את האהבה שלך 🙂
פןסט משובח 🙂
הקבלות נהדרות. מה יהיה הכדורגל אם כן?