הקדמה –

גביע המדינה 1981 – הדרמה שלא תחזור

זה היה, בוודאות, משחק הכדורגל הגדול ביותר ששוחק אי פעם על אדמת ארץ הקודש. הוא מגמד את "משחק השרוכים" ואפילו את "נס בולוניה" של אגף הכדורסל. מי שהתמזל מזלו והיה במגרש (הטחוב) בטבריה בעשירי במאי 1981 לא ישכח את החוויה עד סוף ימיו.
הסיכויים שמכל הקבוצות דווקא אליצור טבריה האלמונית תעפיל לגמר הגביע נמוכים יותר מהסיכוי למצוא שווארמה ראויה לשמה מחוץ לחיפה. אמנם את הקבוצה הפלמונית אימן כוכב העבר חיים בן גוז'י (לשעבר שמשון תל אביב יחד עם גידי דמתי) אבל כאז כן היום, בקבוצה שמשחקת בליגה ג' אתה פוגש רק שחקנים חובבים, מה שמספיק בקושי לליגה ג'.
בדרך לא דרך פילסה לה טבריה את דרכה במעלה מפעל גביע המדינה, תוך שהיא מניסה שמות שהולכים ונהיים גדולים: בהתחלה הפועל מרמורק, אחר כך מכבי עכו, ופתאום רמת עמידר מודחת בפנדלים, ואז פתאום הפועל ירושלים – ואליצור טבריה בחצי הגמר.
אליצור מי?
זה מה ששאלו אוהדי הספורט במדינה כאשר אחזו בעיתון שסיקר את ההפסד הטכני של ירושלים (הקבוצה פוזרה בשל חוב למע"מ). לפתע פתאום, במציאות הקשה של התקופה, כולם נזכרו בטבריה. היהלום המנומנם ליד הכינרת, שאתה עובר דרכו בדרך לחופים. כתבי הרדיו נשלחו לדווח וראיינו דייגים. בטלויזיה ביקשו תוספת כדי לשנע ציוד צילום למקום הרחוק ובצד השני היתה מכבי תל אביב הגדולה, שלא האמינה למראה עיניה.
הדרך של מכבי לגמר היתה הרבה יותר משכנעת. רבע גמר מותח מול בית"ר עם שלישיה של בני טבק. חצי גמר היסטורי מול נתניה (גד מכנס יצא בכרטיס אדום, ויסוקר הדף שני פנדלים). כל מה שאפשר לבקש מכדורגל.
גם במכבי ת"א שאלו "אליצור מי?"

• • •
לטבריה, קבוצה בליגה ג' אחרי הכל, לא היה גרעין אוהדים חזק. אבל מי שכן השתתף בעידוד היה מקצועי ומאוד ומסור למועדון. למעשה, לאוהדים של טבריה יצא באותו איזור שם חזק של "שרופים" ובעיקר נודע שהם ערוכים לכל סוג של תקיפת סמל. כלומר – שיש להם תשובה לכל קמע של הקבוצה היריבה. לדוגמא: אם המשחק היה נגד בית שאן שהיו מביאים תרנגול, הטבריינים שמו מולו מושט באורך מטר. אם קבוצה מהמגזר (כבש) –"באלה" מלאה בהרבה נסיכת הנילוס קטנים.
במגרש של אליצור טבריה היה שביל מהמחסנים עד לטריבונה הקדמית. שמעון ירושלמי, האוהד מס' 1, היה מביא טרקטוריסט שלפני כל משחק בית דואג לשים מול ספסל האורחים רוטופלסט חתוך באמצע וממלא אותו בשני קוב מים. אחר כך היו מביאים את החיות עצמם, לפי "הזמנה מיוחדת" שהיו מוציאים לדייגים. שוב – לפי החלטת זהות היריבה.
ה"תותח" הכי גדול בארסנל של האוהדים היה דג לוקוס גמדי. דג נדיר עם סגולות רבות, שאנשי טבריה האמינו כי הוא יכול לנצח כל קמע וכל קללה. בכל תולדות הקבוצה בליגות הנמוכות, רק פעמיים הצליחו להביא להם למשחק חשוב לוקוס גמדי. בשתי הפעמים הם ניצחו אבל גם היום אף אחד לא זוכר באיזה משחקים מדובר, בליגות הנמוכות של אז.
ברגע שנודע שאליצור טבריה בגמר יצאה הוראה לכל מי שיש לו חכה ורשת ברדיוס של עשרים קילומטר – להביא לוקוס גמדי. שמעון ירושלמי, כראש מועצת הפועלים, שיחרר כמעט מאה איש מענף המלונאות ואת כל עובדי העיריה וכולם הצטרפו למאמץ. באימונים, על המגרש כבר חימם בן גוז'י את השחקנים שגם הם ראו בהפתעה כיצד במקום הרוטופלסט הקבוע השחור בונים אקווריום ממש בגודל שש מטר, שקוף, מפרספקס. נשאר רק להביא את הלוקוס הגמדי.
גם בקיבוצים נזכרו פתאום בשכנים מטבריה והוציאו סירות מגינוסר ועין גב, העיקר להביא את הדג הנדיר שינצח את מכבי תל אביב הגדולה. כמובן שידעו שמי שיביא את ה"אוצר" יזכה גם במקום חינם ביציע המרכזי, מה שהוסיף למוטיבציה הכללית.
ובאותו זמן, במכבי ת"א השאננה, עוד שאלו "אליצור מי"?

• • •
בבוקר המשחק עוד היה שמעון ירושלמי, האוהד הראשי והקמב"ץ, באילת. שם עשה בבית מלון יחד עם נוער שוליים שיצא לקורסי העשרה. הוא היה עצבני כי הדג החשוב עוד לא עלה באף חכה. פריון העבודה של כל דייגי הצפון עלה והכינרת רוקנה מחצי מהדגה, אבל לוקוס גמדי אף אחד עוד לא העלה. בשנת 1981 טלפון סלולרי לא היה בנמצא, כך שירושלמי היה צריך להיות דבוק למכשיר הישן, הקווי, והתקשה לחלק את זמנו בין מה שקורה לטבריה לפעילות העשרה של הנוער שוליים.
בצהרים הגיעה סוף סוף הבשורה: מצאו!
ירושלמי עלה על מטוס לשדה דב ומשם במונית ספיישל לטבריה לסגור את כל ההכנות. האוהדים עשו את שלהם. עכשיו נשאר לקבוצה לדבר על המגרש.
• • •
שחקני אליצור טבריה האמינו שהבלתי אפשרי – אפשרי. היתה להם תחושה חזקה מהטורניר עד כה, וגם הביטחון העצמי התחזק הודות לנצחונות. מהמגרש הטחוב שנמצא מאחורי תחנת "אגד" המרכזית אי אפשר לראות את הכינרת. אין מקום להסחות דעת. באותו אחר הצהריים כבר היה חם והטריבונות המעטות (1,600 צופים) התמלאו במהירות.
לאוהדי מכבי נשמר גרם מדרגות בודד והעיתונאים ואנשי הטלויזיה והרדיו שידרו מהקווים ממש. בקושי נמצא מקום למצלמה הראשית של הטלויזיה, על קו החצי מעל הטריבונות. הפיתרון נמצא באמצעות מכולה גדולה שנגררה למקום ועליה בנו הטכנאים עמדת מצלמה. ניידת השידור עצמה לא יכלה לחנות ליד המגרש ומצאה מקום בכניסה לתחנה המרכזית, ליד הכניסה לרציף 843.
המשטרה הביאה כוחות גדולים לאבטח את בוא הנשיא. יחד עם הקהל, השחקנים והסגל של שתי הקבוצות, העסקונה המקומית והתקשורת, המקום איכלס בשעה חמש אחר הצהריים בערך 3,000 איש. בערך כפול ממה שנועד במקור.
בשעה חמש דקות לחמש יוסי ירושלמי (אח של שמעון וראש אגף שפ"ע בעיריה) נתן הוראה להסיר את הלוט מהאקווריום והגיש את המיקרופון לראש העיר בני לוי. ראש העיר פירגן לקפטן איתן זילבר ולמאמן בן גוז'י ואז הציג את הדג הלוקוס הגמדי ש"לפי המסורת הוא צריך לתת לנו את המשחק ואת הגביע". פירגנו גם לדייג שהביא אותו ואז נכנס נשיא המדינה מר יצחק נבון והתחיל גם השידור הישיר בטלויזיה לכל בית ישראל.
• • •
במחצית הראשונה שמרה מכבי על שער נקי ולא פסקה להתקיף את השער של הטבריינים האומללים. פער הכוחות נגלה לעין מיד: אתה לא שם את זילבר על הבינלאומי ויקי פרץ. אם אבי כהן (ליברפול) תוקף את הרחבה מימין – כאן לא יעזרו אפרג'ון האלמוני ונגריאל הפלמוני. בסופו של דבר האמת צפה על פני המים. וכנראה שנגזר על אליצור טבריה לגמור את הסיפור בשידור חי למול כל פני האומה.
אבל בהפסקה גילו האחים ירושלמי למה מכנים אותם "ירושלמי פתרונות": מסתבר שמבנה הפרספקס שהכינו לדג הקמע הושם בכלל על פלטפורמה של גלגלים. בהפסקה התחילו למשוך את כל המבנה לאורך קו המגרש עד נקודת הקרן, ומשם בחזרה לקרן השניה. הקהל קיבל מוטיבציה משופרת ופתאום אפילו שחקני טבריה נראו כמי שחזר הצבע ללחייהם. "עוד לא הכל אבוד" היה מי שצעק. הקפטן זילבר ניגש לשוער צעירי והחליף עימו כמה מילים. בצד השני, מתחת לאוהדים שלהם והנשיא, ישבה מכבי ושחקניה החליפו צחוקים עם אנשי הסגל. השופט שרק להתכונן למחצית השניה אך במאי הטלויזיה הודיע לו שיש לעכב אותה עד לסיום מהדורת החדשות שמשודרת באותו זמן. לאחר שגם שהות זו הסתיימה, חודש המשחק.
האגדה מספרת שכל מה שקרה בהמשך הדרמטי נזקף לזכות קמע משלהם, שהחזיקו אוהדי מכבי תל אביב שהיו באצטדיון (כל המאה שקיבלו כרטיסים). אף אחד לא הסכים לדבר על זה אחר כך "און דה רקורד" אבל כנראה שהיה מדובר שם בהחלטה נגדית מול הקמע הטברייני החזק. רק אחרי שנים, בראיון לרדיו העמק, גילה דוביד שוייצר שכל אחד מהם קיבל להחזיק בכיס קופסה פשוטה של שפרוטים, מתנת ויליגר שהיה מאוהדי הקבוצה.
כמובן שבזמן אמיתי איש לא ידע על הנשק הסודי והשקט של מכבי. חשוב להזכיר שבאותו ראיון גם פסק דוביד עצמו שלדעתו האישית כל העניין היה בגדר "אמונות טפלות". אבל עם יד על הלב – איך יכול היה להיווצר צירוף מקרים כזה, שנתן בסוף את הניצחון למכבי, ללא התערבות של כוח עליון כלשהו?
• • •

נחזור למשחק. שחקני אליצור כאילו נכנס דם חדש בעורקיהם. לפתע הם כבר לא היו חבורה עלובה של מגינים על שערם בתצורת "בונקר" אלא יוזמים ומתלהבים, שולחים כדורים ארוכים פנימה ומוצאים חלוץ פנוי על קו ה-16. פתאום זה כבר לא מכבי הגדולה והמאיימת נגד עכבר הכפר המבוייש. פתאום יש משחק.
האוהדים של טבריה קולטים את שינוי המוממנטום ומתחילים להפעיל עוד לחץ. הטרקטוריסט רותם את פלטפורמת האקווריום לנגרר מתחיל להסיע אותו לקו הקרן של מכבי (מאחור כמובן, בשביל הסלול). וכשהוא מגיע לנקודת הקרן, במקום לחזור אחורה הוא פונה ב-90 מעלות ועובר מאחורי שוער מכבי גואל פורת ההמום. מאחורי העגלה רצים האחים ירושלמי ואחד מהם אף מסמן לשוער מכבי פורת בתנועה מתגרה ביותר. אבל התהלוכה ממשיכה וכך הלוקוס הגמדי ממש מקיף את המגרש כאילו היה זה יהושע בן נון מקיף בשופרות את חומת יריחו.
על השעון נשארו פחות מעשרים דקות לשחק ועדיין אין הכרעה. לפתע מסע האקווריום עוצר. נגמר הדלק בטרקטור. מיקו בלו לא מתרשם מדעת הקהל באצטדיון שמוסחת לכיוון שולי המגרש, ומוציא כדור מהיר לכוכב הצעיר איציק זוהר. זה מחזיר לו בכדור גובה ופתאום בלו, יחד עם אשכנזי, וייס ודקל, בתוך הרחבה.
אברהם נגריאל, המגן היחיד שנשאר לשמור על הבית, מצליח לעצור את הבליץ בהשטחות הירואית בין שני תוקפים. ברגלו הימנית הוא מצליח להפיל את דקל. אבל את בני טבק, שפתאום מגיע אחרי שהשתחרר מהמגן שלו, הוא יכול להוריד רק עם הכתף. טבק נופל, השופט מצביע על הנקודה הלבנה, דממה במגרש.
ההלם כך כך גדול, עד שאף אחד לא מסתכל בכלל על מופע האימים של דג ה"לוקוס הגמדי" שרק קודם היה שיא האטרקציה. גם הנשיא נבון מתרומם כנשוך נחש מכסאו, מוריד את משקפיו ומנגבם בפליאה. הרי הכל ציפו למשחק חד צדדי ופתאום – דרמה שכזו.
בני טבק, החלוץ שהוכשל, מקבל את הכבוד לבעוט את הפנדל. בין האוהדים של מכבי אפשר לראות את אבא שלו, אצן העבר אברהם טבק, כשהוא מכוסס את צפורניו בעצבנות. טבק מרים בידיו את הכדור מהנקודה הלבנה, מסובב אותו ומחזירו למקומו. השופט, הבינלאומי עובדיה בן יצחק, מתקרב למקום, מתבונן על הכדור ומאשר בשריקה קצרה שאפשר לבעוט.
• • •
ברחבי האצטדיון משתרר שקט של בית קברות. השוער הטברייני אריה שמחיוף, למרות היום החם, שם כפפות. השמועה אומרת שהאיש הזה, בכל חייו, לא עצר אפילו פנדל אחד. הקהל כנראה יודע את זה ומגיב בעצבנות. רק נס יכול להציל כאן את הקבוצה המקומית מתבוסה.
טבק מתרחק לאט לאט מכדור כדי לצבור תנופה בבעיטה. הוא הולך אחורה לאט ובשקט עד כמעט חצי מגרש, מה שמכניס את הקהל לתזזית של עצבים כבושים ומוצדקים. פתאום נשמע מאחורי הספסל של טבריה קול חירחור של מנוע. עובד שפ"ע מילא כל הזמן הזה חזרה דלק בטרקטור ועכשיו הוא שוב פועל. וכמטה קסם הוא גם מתחיל לזוז ואיתו מיכל הפרספקס הענק ובו הדג הלוקוס הגמדי.
הקהל באטרף. טבק מתחיל לרוץ לכיוון הכדור אבל השקט המתוח הופך באחת לקונצרט מחריש אוזניים של שריקות, צעקות וקללות. בכלל זה גם דברים לא ראויים בעליל. וטבק – הוא בשלו. מתקרב אל הכדור בתאוצה הולכת וגוברת, ובתזמון מדוייק מגיע לנקודה הלבנה כשרגל ימין שלו מתארת חצי עיגול באוויר.
זוכרים את הטיל מחצי מגרש שרפעת טורק הרים נגד אוסטרליה באצטדיון רמת גן? מומחי בליסטיקה טוענים שהבעיטה ההיא שקולה לירי של מא"ג בכינון ישיר. את הבעיטות מהסוג הזה המציא בני טבק. לא סתם לקח השוער שמחיוף כפפות. פצצה של בני טבק יכולה לשבור לך את הזרועות.
כל הכוח והאנרגיה הקינטית שצבר טבק בזמן הריצה נכנסים לתוך הבעיטה הזו. בדיוק כשהאקווריום עם הלוקוס הגמדי נכנס לטווח הראייה שלו ועושה לו בתוך הראש סמאטוחה לא צפויה. כתוצאה מכך טבק לא מוציא מתחת רגליו את הכדור הקשתי שתיכנן אלא דווקא פס ישר. עקום בעצם, לצד הנגדי של השער. השוער שמחיוף שהימר נכון זינק לצד ימין עליון. אבל הכדור המתעתע הולך שמאלה ולמטה, אחת אפס למכבי.
• • •
בעשר הדקות האחרונות השכילה האלופה לשמור על שער ריק בלי בעיה. בקרוב יתפנו מכאן כל צוותי הטלויזיה ופמליית הנשיא, והמועדון הקטן יחזור לשולי ההיסטוריה, לשם הוא שייך. הדרמה הענקית שהתחוללה כאן תתפוגג בקרוב ותישמר רק בזכרונם של ברי המזל שהיו באצטדיון באותו יום. ואולי גם אצל חלק ממי שצפו במשחק בטלויזיה.
נס כזה, שקבוצה פלמונית תצליח להגיע למעמד העליון ולספוג רק אחת אפס, איש לא העלה על דעתו. עד היום, בחמארות של טבריה איפה שכרישי כדורגל מתווכחים על משחקים מיתולוגים, זוכרים את היום ההוא.
מכבי הניפה את הגביע ה-23 בתולדותיה (מני רבים שעוד יבואו בעתיד). הזכרונות הוכנסו לקופסא ונותרה רק תמיהה אחת – מה עלה בגורלו של אותו דג "לוקוס גמדי", שלרגע אחד שיגע מדינה שלמה.