יובל שנים חלפו ביעף מאז. לפני חמישים שנה הייתי ילד נמוך וצנום, תכף בן שש אבל משום מה עדיין פוחד להסתפר… אחרי מספר סצנות של בכי וחרדה בכל פעם שמגיעים למספרת משה שהיתה באמצע העלייה הגדולה, עשר דקות מביתנו. הורי לא ידעו מה לעשות. לא יכול להיות, הרי, שהילד יסתובב עם שיער ארוך כמו זה של 'חיפושיות הקצב' שסגן שר החינוך של אז, אהרן ידלין, אמר במפורש במליאת הכנסת שאסור לאשר את ביקורה של להקת החיפושיות הזו בגלל "רמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים, ובכך שהם גורמים להתפרצויות היסטריות המצריכות גיוס כוחות משטרה".
אבל החיפושיות, ג'ון, פול, רינגו וג'ורג' לא היו היחידים שהיו אז עם רעמת שיער, ב'חדשות הספורט' של היום לפני יובל שנים הוזכר ג'ורג' נוסף, קסום גם הוא, שהיה בעל רעמת שיער ארוכה במאמר: "ה'חיפושית' פתחה את העונה". על מאמר זה חתום פרשן 'חדשות הספורט' שכתב:
"ג'ון קונלי, הקיצוני השמאלי הבינלאומי של מנצ'סטר יונייטד, פרת במהירות באגפו. הוא העלה כדור למרכז רחבת שערה של ווסט-ברומויץ. לפתע נראתה שועטת מימין דמותו הזעירה של ג'ורג' בסט, כשרעמתו ה'חיפושית' מתנפנפת ברוח. ג'ורג'י פגש את הכדור בשניה הנכונה והכניע בבעיטה חזקה של [צ"ל "את", מולי] פוטר, שוער ברומויץ. השעון הראה על 45 שניות מבעיטת הפתיחה."
אחרי לא מעט בכי בלא מעט מספרות, לקח אותי אבי יום אחד אל יעקב הספר…
גם הפעם היה עלינו לעלות את העלייה, אפילו יותר למעלה, אפילו יותר רחוק במעלה הכביש הראשי, הולכים יד ביד, גבר ענק וילד קטן צנום, הולכים כי אבא אמר שצריך ללכת ולא אמר לאן. כשעברנו את החנות של משה הספר חשתי הקלה, ואז עברנו לצדו השני של הרחוב וירדנו חמש מדרגות לרחבה ששבילים התעקלו בה בין גינות צמחי קקטוס ואגבה ירוקים כהים שהכרתי מהגינה של סבתא, היישר אל שורת חנויות שאחת מהן היתה חנות צעצועים, לא חנות הצעצועים וכלי הכתיבה שהיתה יותר למטה במחסנון צר וארוך שדלת מתכת מתקפלת ירוקה כהה סגרה עליה כל יום, אלא חנות גדולה יחסית עם דוב ענק בחלון ראווה מצוחצח ובבעלות אישה מטופחת בשם ליאורה שגרה ברחוב שלנו, בבניין ממול.
לפני כמה שנים, ביום חמישי אחד, היה לבתי שיעור בסולפז' לא רחוק משכונת ילדותי. בחצי הראשון של השיעור שמעתי רדיו באוטו, אבל אחר כך נמאס לי והלכתי לשוטט בשכונה. אני גרתי מינקותי ועד לפני כעשרים שנה בשכונה ליד, כך שהמקום היה מוכר לי מזמן ילדותי, אך ארע המקרה ולא הייתי בסביבה הזו, כבר כמה שנים.
אני הולך שם ורואה שורה של בתי קפה ומסעדות נוסח רחוב אבן-גבירול בתל אביב. רואה חנות עטים כשהזול מכולן בחלון הראווה עולה מאתיים ש"ח, רואה חלונות ראווה של מעצבי שיער… ורואה פתאום חלון ראווה שעיצובו מוכר.
אני מתקרב ומגלה שהזמן כאילו קפא: הרי זה חלון הראווה של המספרה בה הסתפרתי כשהייתי ילד… והוא זהה לחלוטין למה שאני זוכר מימי ילדותי ובחרותי.
תבינו, הפעם האחרונה שהייתי בתוך המספרה הזו הייתה בצהרי יום חתונתי… אבל חשוב יותר לדעת שהפעם הראשונה שהייתי בה הייתה בגיל חמש.
אז עמדתי לי בצד השני של המדרכה וראיתי את המספרה. השעה הייתה כבר שבע בערב. בבתי הקפה היו די הרבה אנשים, חנות העטים הייתה סגורה ומסוגרה והיה אור במספרה.
עברתי את הכביש וניגשתי להציץ מבעד לחלון הראווה. בחלון הייתה עדיין התמונה של אותו איש בעל זקן שתמיד איכשהו הזכירה לי הכלאה של פרויד עם פיקסו, וכשהצצתי דרכו הזמן כאילו עצר.
יעקב הספר היה שם. עומד בתנוחה האופיינית נשען על הקיר ומאזין לרדיו. הוא נראה מעט שחוח אבל לא הוא מה שהדהים אותי אלא המספרה עצמה: כאילו שהזמן עצר לחלוטין מהילוכו. אותה תמונה שראיתי בילדותי, בנערותי, בבחרותי, אותה תמונה שחוויתי ביום נישואיי נותרה זהה.
העיצוב הפנימי של המספרה פשוט נותר כשהיה. אותם כסאות ירוקי טורקיז בצבע בית חולים וריפוד שחור. אותם קירות עם אותן זוג תמונות. אותם מכשירים על יד הראי. אותם ספרים על אותו מדף ענק משמאל שראיתי לפני כל כך הרבה שנים. הכול אותו דבר!
הכול כאילו הזמן עצר מהלכו. קפא. כאילו פעם הוא עכשיו. והתחושה הזו התעצמה אפילו יותר לנוכח כל השינויים שחלו ברחוב שגרסת ה"פעם" שלו חיה רק בעיני רוחי.
ונזכרתי…
אבא נתן לי להסתכל כמה דקות בחלון הראווה ואז לקח אותי לחנות האחרונה בשורת החנויות, חלון ראווה ששוליו צבועים ירוק טורקיז ובפנים ישבו אנשים וחיכו בצד האחורי ובצד הקדמי היו שני כסאות ספר…
אבא נכנס אתי, הושיב אותי על הכיסא ואמר לי שאני צריך לחכות כי הוא, אבא שלי, צריך להסתפר. ואני חיכיתי. ואז אבא התיישב על אחד מכיסאות הטורקיז והחל לדבר עם יעקב הספר שסיפר אותו ולא התייחס אלי אפילו במבט.
פתאום שמעתי צעדים מאחורי ולא הבנתי איך יכול להיות הרי מאחורי יש רק קיר. וגם קולות הגיעו פתאום ואני נבהלתי קצת כי מה פתאום הקיר מדבר ועושה קולות של צעדים. ידעתי שזה לא רדיו כי ראיתי ושמעתי את מכשיר הרדיו השחור הגדול על המדף מימין, שעשה קולות של מוסיקה כמו שאבא אהב לשמוע, ונזכרתי איך הוא אבא אמר ש"שוברט ושופן הם רמה בפני עצמה" ולא הבנתי מי ומה אלו ולמה שמים אותם על אופניים של הילדים הגדולים שיש להם רמה.
ושוב היו צעדים מאחורי, וקולות… אבל כשהקשבתי טוב שמתי לב שהם באים מלמעלה. הלכתי ליד אבא, נתתי לו יד, והסתובבתי. בלמעלה של התקרה, מעל איפֹה שישבתי, ראיתי חלון צר וארוך ופתאום הופיעו בו זוג נעלים הולכות.
יעקב הספר חייך אלי, ובלי מילה הצביע על המדף שחציו היה מלא ספרים שהיה צמוד לאדן חלון הראווה ובלי מילים סימן לי לעלות ולשבת עליו… כך יכול הייתי או להצמיד אפי לחלון הראווה ולהסתכל על האנשים שבחוץ מסתכלים עלי, או לשבת, גבי לספרים, ולבהות ברגליים שעוברות בחלון שצמוד לתקרה.
אחרי שאבא סיים, יעקב הפך את הכיסא, כך שלא יסתכל על המראה אלא על הקיר עם החלון העליון וסימן לי, בלי מילים, במבט שואל אם אני רוצה לעלות? כשלא בכיתי אבא הרים אותי בתנופה והושיב אותי על הכיסא, ויעקב החל לסובב אותו כסחרחרה. צחקתי. ואז הוא גחן אלי ולחש: "בכל פעם שתבוא להסתפר, אני מבטיח לך סיבובים בכיסא, גם לפני התספורת וגם אחרי" ובחיוך הוסיף: "זה היה הסיבוב שלפני…"
יעקב הספר מזכיר לי את ג'ורג' בסט. בדיוק כמוהו הוא היה מקצוען קסום. מנסיונו רב השנים הוא ידע בחוש כיצד לגשת לכל אחד, וכיצד לטפל בכל "כדור" שהגיע לעברו – קשה ומסובך ככל שיהיה.
רבע שעה אחר כך, היה גם הסיבוב של האחרי…
שלוש–ארבע שנים מאוחר יותר, כאשר מנצ'סטר יונייטד הפכה לאהובתי בעולם, היו בה שני שחקנים שאהבתי במיוחד: ג'ורג' בסט, הקוסם המופרע וארוך השיער, ובובי צ'רלטון, הקירח האחראי, ובהחלט ניתן לומר שבתוך נשמתי עדיין שוכנים שרידים משניהם.
עמדתי מול המספרה מוצף זיכרונות. מהסס. אך אחרי היסוס קל דפקתי בדלת ונכנסתי.
תוך שנייה יעקב זיהה אותי. "שלום מולי" הוא אמר. כאילו הפעם האחרונה שראה אותי לא הייתה לפני כמה עשרות שנים, ביום חתונתי, כאילו שערי לא הלבין וכאילו קרחתי לא כבשה שמונים אחוז מהשיער השופע של פעם.
ישבנו ודיברנו רבע שעה. דיברנו עד שהגיע בשבע בערב לקוח שדרש את תשומת ליבו. דיברנו על עולמו, על תחושותיי שהמספרה הזו היא שמורת טבע בה קיים העולם של פעם. דיברנו על אבי ז"ל ועל סבי ז"ל, על השינויים שהשכונה עברה.
סיפרתי לו על מה שעברתי משך השנים, על הגירושין וחד ההוריות שלי. על עבודתי, על עולמי. הוא סיפר על ילדיו ובעודו מדבר בחנתי כיצד הוא נראה: כמו המספרה שלו, גם הוא כמעט ולא השתנה משך השנים. מעט אפרורית החלה כעת להגיע לשיערו, מזכירה לי את כתם החלודה בבסיס כיסא הספר עליו ישבתי לפני עשרות שנים בפעם הראשונה.
בתחושה, גם היא וגם הוא נראו קצת שפופים וקצת בודדים, מן נים של עצב על כך שהעולם שמסביב השתנה כל כך, ועם זו גאווה על שגם הוא – הספר, וגם היא – המספרה, השתמרו טוב כל כך לאורך השנים. גאווה במי ומה שהם.
ג'ורג' בסט שיחק במדי מנצ'סטר יונייטד אחת עשרה עונות (1963-74) במהלכן כבש 180 שערים ב-465 הופעות. הוא זכה עם המועדון בשתי אליפויות (1965, 1967) ובגביע אירופה אחד (1968) בעונה בה היה בשיאו וזכה בתארי כדורגלן השנה הן האנגליה והן באירופה. הניגוד ליעקב הספר הוא חי חיים פרועים כפי שהעיד על עצמו: "הוצאתי הרבה כסף על אלכוהול, נשים ומכוניות מהירות, את כל השאר סתם בזבזתי". רבים טוענים כי אלמלא אורח חייו הפרוע הוא היה מגיע להישגים של גדולי השחקנים בהיסטוריה של הכדורגל, הקסם – זה בטוח – נדבק לו היטב לרגליים.
ואז נכנס לקוח, לקוח ותיק, בן חמישים פלוס מקריח חלקית, אולי כי לקוחות חדשים לא נכנסים למספרה שכזו… ויעקב הספר קם ממקומו. ופתאום קומתו כבר לא שחוחה, ופתאום נעלמה התוגה ולא היה זכר לעצב ולנוסטלגיה. פתאום היו רק החיוניות והסקרנות והידיעה, פתאום זה היה כמו פעם…
ברכתי אותו לשלום ואמרתי שמקווה שייקח לי פחות מכמה עשרות שנים עד שאפגוש אותו בפעם הבאה ויצאתי, משאיר מאחורי את יעקב הספר שלפני כחודש חגג את יום הולדתו השבעים וחמישה…
כמעט עשור עבר מאז אותה פגישה עם יעקב הספר. לפני כמה ימים עליתי בנסיעה ברכבי תוך קצת יותר מדקה את העלייה הגדולה והארוכה וכשהגעתי למספרה העפתי מבט… יעקב הספר כבר לא היה שם, גם המספרה לא.
למרות שאת מקום המספרות בעולמי תפסה לפני יותר מעשור מכונת גילוח לקרחת, אני… אני עדיין מקווה לפגוש מתישהו את יעקב הספר, את מי שתמיד יהיה הספר שלי.
ו'חדשות הספורט'? הם חזרו לא מזמן לעולמי, לזכור ולהזכיר…
למי שמעוניין, הנה קישור ל"חדשות הספורט" מתאריך 24-08-1966
מתן גילור
24 אוג 2016 07:16:29יפיפה מולי.
"maradona good pele better george best"
הייט אשברי
24 אוג 2016 07:46:30מאמר יפה מאוד . הנוסטלגיה משתלטת עלינו ככל שאנו מתגברים .
פתיחת הלינק ל"חדשות הספורטמזכירה לי שמות נשכחים .
כך דון שולנד , גדול השחיינים עד אז , זוכה 4 מדליות זהב בטוקיו 64 .
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%95%D7%9F_%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%A8
כך קיפצ'וגה קיינו , גדול הרצים לריצות בינוניות בסוף שנות ה-60 , שהגיע לשיאו באולימפיאדות מכסיקו סיטי ומינכן .
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%99%D7%A4%D7%A6%27%D7%95%D7%92%D7%94_%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%A0%D7%95
וכך הפלאשבק שאחז בי כשקראתי על קבוצתי באנגליה אוורטון ( אליה נדבקתי כילד כבר בשנת 1963 ) מנצחת את מחזור הפתיחה בפולהאם , עם אלאן בול במשחק הבכורה שלו אחרי שנרכש חודש קודם לכן בסכום שיא בעקבות הופעתו הסנסציונית בנבחרת אנגליה זוכת הגביע העולמי .
הייט אשברי
24 אוג 2016 07:49:58שולנד = שולנדר
עידן
24 אוג 2016 07:47:57חבל שלא יצא לי לראות את גורגי בסט בזמן אמת.לפי כל הסרטים והסיפורים היה כוכב רוק על המגרש ומחוצה לו
עידן
24 אוג 2016 07:54:31לראות ולחוות.
גיא
24 אוג 2016 08:13:38אין מילים, מולי. סיפור מקסים, שכתוב כל כך יפה.
ממש החזרת אותי למספרה שאליה אני הלכתי בילדותי.
שם הכיסא עליו מסתפרים דומה יותר לכיסא אצל רופא השיניים,
והרדיו בגודל של טלוויזיה.
ימים שבהם במספרה עבד barber, לא hairdresser…
עגל
24 אוג 2016 08:40:21ספר="מעצב שיער"
גנן="מעצב נוף"
עגל
24 אוג 2016 08:39:22מולי איזה סיפור מהקופסא! הנוסטלגיה שבחזרה אל שכונת ילדותך ועוד למספרה של ילדותך, הדברים האלה תמיד נחרתים חזר. גם אצלנו בקיבוץ היה ספר שקרו לו "דוד הספר". הוא היה רזה עם שפם קטן והיתה לו חזות של איש גסטפו אבל כמובן שבעצם הוא היה איש שיחה וכל הרכילות של הקיבות עברה דרכו. הוא היה ספר גברים שעבד בחדרון של 1X2 מ' בעוד שבסמוך לנשים היה אולם חתונות קטן עם ספר משלהן.
היית בא אליו ומבקש תספורת "קצר מאחור ומהצד" או כל בקשה אחרת, הוא היה מהנהן בראשו ומספר אותך איך שהוא רצה. במקרה שלי הוא ניסה לרצות את סבא שלי. אחרי 5 דקות מקסימום הוא היה מתחיל לנקות את שאריות השיער ושולח אותך לדרכך. כמובן שהתספורת היתה בחינם (קיבוץ או לא?) בסוף היום היה אורז תיק קטן ועולה על האוטובוס לטבריה. היתה לו קביעות לכל החיים כמובן.
מזמן הוא פרש לפנסיה והיום ישנה מספרה מאוחדת גברים-נשים עם דור שלא ידע את דוד.
no funny shtuff
24 אוג 2016 09:38:23היה לו לדוד הספר נכד שהיה משחק בהפועל טבריה וכל פעם שהם שיחקו נגדנו הוא היה סופג טראש טוק של ילדים ("סבא שלך מספר עקום" וכו').
אגב, דוד הספר הועזב בגלל פרשיה מאוד לא נעימה של הטרדה מינית של בת כיתתי (היינו אז בכיתה ז' או ח') אבל זה כבר לא שייך לפה..
עגל
25 אוג 2016 07:48:53את זה לא ידעתי, זכרתי שהוא עזב כי כבר היה זקן. ספר לי בהזדמנות כשנפגש
אפלטון
24 אוג 2016 09:11:09נהדר מולי
ספרים זה עם מיוחד ומשום מה הם נחרטים בזיכרון.
לנו היה את הספר שהיינו נוסעים אליו במיוחד לטבריה. הסכמתי שרק הוא יספר אותי, בתחילה כי שכנעו אותי כי הוא דודו מפרפר נחמד ואחר כך כי רק הוא ידע לעשות לי 'תספורת מקגייוור' כמו שרציתי ומבלי להסתכל עלי בפרצוף עקום כמו הספרית בקיבוץ.
Mbk
24 אוג 2016 09:52:00מולי !
אתה כמו ערוץ הגולד של הופס
תודה
אלעד אייל
24 אוג 2016 09:53:41אני מכיר את התמונה הזו. מולי המספרה הזו היא בעמק רפאים בירושלים נכון?
הייתי מסתובב המון בילדותי ברחוב הזה כשבאתי לבקר את סבא וסבתא שלי ז"ל.
היו שם כמה מספרות. אני הייתי מסתפר אצל מיכה המתולתל והשותף שלו שהיה נראה לי בתור ילד קצת פוזל ומפחיד, ולכן הסכמתי להסתפר רק אצל מיכה. אחרי שנים הם נפרדו ומיכה פתח מספרה נפרדת.
כמה שהאזור הזה השתנה עם השנים. משכונה צדדית ומוזנחת זו הפכה להיות שכונת יוקרה עם מסעדות ובארים.
תודה מולי החזרת אותי בבת אחת שנים רבות אחורה
אלעד אייל
24 אוג 2016 10:35:00טעות שלי. עכשיו אני רואה שזה ברחוב עזה בירושלים. משום מה נדמה היה לי שזה בעמק רפאים. בכל אופן אני זוכר את חזית המספרה הזו
צביקה
24 אוג 2016 10:01:37סיפור אדיר מולי. והציטוט של בסט – גדול:
"הוצאתי הרבה כסף על אלכוהול, נשים ומכוניות מהירות, את כל השאר סתם בזבזתי".
פומה
24 אוג 2016 10:30:59שברתי את הראש איפה יש עליות בשרון …
אז בסוף מדובר באתר הסקי הלאומי יורשליים של טדי קולק ?
אפרופו גורגי בסט ….היה באמת אחד הטובים לדעתי היה יותר טוב אפילו מקיש רומנו….אולי ?
דליה מאיה אלון
24 אוג 2016 10:53:51מקסים ונוגע ללב!
פאקו
24 אוג 2016 12:24:46נהדר מולי. איזה יופי.
איכשהו ספרים זה דברים שאתה הולך איתם באש ובמים. אולי בגלל שלוקח זמן עד שסומכים על מישהו שייגע לך ככה בראש.
אופיר נ
24 אוג 2016 13:38:50מולי,
סיפור וטור נהדרים.
החזיר אותי כמעט 40 שנה אחורה, למספרה הקטנה ברח' שילה בשכונת נחלאות בירושלים, (אני חושב ששמו היה יעקב), מרכז העולם מבחינתי: דקה הליכה ומביתה של סבתי ז"ל, משוק מחנה יהודה, ומפלאפל "שלום".
עם מספריים, מסרק ובקבוק מים עם מתז לריכוך התלתלים,
ותער רב פעמי.
בלי חופפת, בלי מרכך ובלי בבל"ת.
ושוב, יופי של טור.
אלעד אייל
24 אוג 2016 13:46:42אופיר אחלה תמונה!
תומפסון אחד הזרים המדהימים ששיחקו כאן
ido
24 אוג 2016 14:24:26Thanks muli . Very nicely written
מנחם לס
24 אוג 2016 17:44:00נפלא מולי!
הברון מקריית אקרון
29 אוג 2016 08:22:29איזה יופי. מולי תעקוב אחרי הקבוצה של מנצ'סטר השנה, נראה שהקסם חוזר לשנים הטובות, עם כדורגל התקפי ושליטה מלאה במגרש ב3 משחקים הראשונים.. הקבוצה האהובה עליי בעולם!