יובל שנים חלפו ביעף  מאז. לפני חמישים שנה הייתי ילד נמוך וצנום, תכף  בן שש אבל כבר יודע (לפחות בערך) מה זה "טוב" ומה זה "רע".

כל מי שגידל ילדים וכלבים, יודע שבמידה רבה גידול ילדים (וברור שגידול כלבים) הוא תהליך של אילוף הדדי: ההורה/המאלף מנסה בשורה התחתונה לגרום לגור/לילד להתנהג כמו שהוא מצפה ממנו.

מה שהמאלף/ההורה פחות שם לב אליו, הוא שעם הזמן האילוף עובד לשני הכיוונים: לא רק שאתה מגלה את מגבלותיך בכפיית דעתך על האחר, אלא שתרצה או לא – ה"מאולף" משנה גם אותך, את ה"מאלף", כך שתתאים לדרכו.

אינני יודע מה עשו הורי ז"ל בהיותי קטן כדי לחנכני, הם נפטרו בהיותי נער רך בשנים כך שלא יכולתי לשמוע מהם את משנתם החינוכית (ואני סקרן לגביה), אבל כנראה שהם עשו משהו טוב, כי בשורה התחתונה יצא להם ילד טוב שהיה אולי "שובב במידה שמצופה מילד טוב" אך בעיקר "ילד טוב" כי איני זוכר שום נזיפות עד אירוע מכונן בכתה ז' (מלבד, כמובן, נזיפות על ריבים עם אחי הקטן –  אבל כנראה שזה באמת בלתי אפשרי ששני אחים שיש ביניהם ארבע שנים הפרש ושגרים תחת קורת בית אחת לא יריבו).

עולם הערכים של הספורט מעניין תמיד. תמיד ישנו מאבק בין האידיאל על פיו הספורט אמור להתנהל ובין המציאות. "מושלי" הספורט מנסים "לאלף" את החוקים כדי שיתאימו לראיית העולם שלהם לגבי איך הספורט אמור להיראות (איך הספורט יתנהל, איך הספורטאי יתנהג, איך הקהל יתנהג, וכדומה) ואילו המציאות מושכת את השמיכה לכיוונים משלה.

היום לפני חמישים שנה, היה ב"חדשות הספורט" מאמר שכותרתו: "סכנה לכדורגל העולמי – מארבע רוחות השמיים: אלימות, מסחור, הגנתיות, התבדלות". כבר מהכותרת ניתן לראות למה המחבר מעדיף להטיף: להיעדר אלימות במשחק, לחובבנות, למשחק אטרקטיבי ולאחדות ואחידות בין לאומית.

בימינו, אם חושבים על כך, אידיאל החובבנות כבר חלף מזמן מן העולם לטובת המסחור, המלחמה נגד האלימות נמשכת בעוז, עדיין ישנו מתח בין משחק יפה למשחק שמביא תוצאות (למרות שלעתים גם משחק יפה מציא תוצאות יפות, ומאחר והעולם כבר מזמן הפך לגלובלי, המטוטלת כבר מתחילה לנוע לכיוון האדרת המקומי, אך במקביל לגלובלי ולא על חשבונו.

את חציה הראשון של כיתה א', למדנו בהתבדלות. בשל בעיית חוסר מקום בסניף מאוד מרוחק מבית הספר, ועוד יותר מרוחק משכונתנו. הריחוק גרם לבידול של שכבת כתות אלף משאר בית הספר, כמו-גם לכך, שלנו הילדים, לא היתה לנו שום ברירה והדרך היחידה שלנו להגיע לבית הספר היתה באמצעות הסעה של אחד ההורים.

להוריי, לא היה רכב, תופעה שהיתה נפוצה בימים ההם הרבה יותר מבימינו,  ולכן היינו ארבעה ילדים שנסעו עם שני הורים שהיה להם רכב. האחריות שלי, כך הוסבר לי, היא להיות עד שבע וחצי בדיוק ליד בניין מס' 14 בו גרו שלושת הילדים האחרים, כי לא יחכו לי אם אאחר.

ארע המקרה וכולנו הגענו בשעה היעודה וחיכינו להסעה… שלא הגיעה, חיכינו עוד וההסעה לא הגיעה. זוכר אותנו, ארבעה ילדים בכיתה א', עומדים מחכים ולא יודעים מה לעשות. לבסוף, בארבעים דקות איחור, הגיעה הפורד קונטסה הלבנה (לתמונה אין שום קשר אלינו) ואנו הוסענו כלאחר כבוד לבית הספר.

הבעייה היתה שלכיתה הגעתי ביותר מעשרים דקות איחור. אני זוכר את תחושת חוסר הצדק שהשתלהבה בי כאשר המורה חיה (שהערצתי רק כמו שתלמיד כיתה א' יכול להעריץ את מורתו הראשונה), דרשה ממני לעמוד בפינה בשל האיחור.

הכעס, הפגיעה, העלבון ותחושת אי הצדק פגעו בי. אני הרי עמדתי בזמנים, הייתי בשעה שבע וחצי ליד מספר 14, מה אני אשם שאבא של מיכל איחר להגיע להסיע אותנו?

נפגעתי ממה שתפשתי כפעולה אלימה אבל שתקתי. ילד טוב וביישן כמוני. האמת, כבר אז הבנתי שמבחינת המורה חיה אני הגעתי באיחור. היא הרי לא יכולה היתה לדעת שאבא של מיכל הוא זה שאיחר ולא אני. הבנתי שיש חוקים אבל כעסתי שאין צדק, וגם כעסתי שהיא לא שאלה אותי מדוע אחרתי, אלא פשוט קבעה עובדה: "אתה איחרת – ולכן אתה תעמוד בפינה."

הבעיה במלחמה באלימות דומה במידה מסוימת. מישהו לידך או מישהו שקשור אליך – ולא אתה! – מבצע עבירה. הרוחות מתלהטות ו"כוחות הסדר" (נכון שלא חשבתם על כך שהמילה "סדרן" באה מלשון לסדר?) מתערבים כדי "להשליט סדר" (לאלף את ההמונים). הבעייה היא שהם לא בדיוק יודעים מי עשה מה, ולכן הם "משליטים סדר" על האזור וכל מי שבתוכו ללא קשר לסוגיה אם הם עשו רע או לא. סוג של "נזק סביבתי" – אם תרצו.

אז במשאל שערך היומון הצרפתי ל'אקיפ בעקבות מונדיאל 1966 ושמצוטט ב"חדשות הספורט", התברר שהסכנה הראשונה במעלה לכדורגל היא האלימות. מעניין שדווקא האוהדים צוינו לשבח והספורטאים פחות ואני מצטט: "…בצדק צוינה הרוח הספורטיבית שגילו האוהדים הזרים באנגליה – שוייצרים, גרמנים, ברזילאים, איטלקים. אי אפשר לבוא בטענות לקהל האנגלי, אשר גילה לפעמים התלהבות יתרה שגבלה עם לאומנות."

מזכיר בהחלט את הקהל הברזילאי באולימפיאדה שהסתיימה היום לפנות בוקר שעון ישראל, כך שבהחלט ניתן לומר שבהקשר של הקהל: 'מה שהיה הוא שיהיה'.

ואולם גבי הספורטאים, ממשיך המאמר וקובע כי "הקבוצות על המגרש לא היו תמיד מושלמות אך האם קיימים אנשים שהם מלאכים? יצויין כי ההתפרצויות היו בבחינת יוצאים-מן-הכלל ותמיד בא אחריהן מעין תגמול." [של התנהגות טובה, מולי].

וכמו המורה חיה, מספר המאמר, "הפגיעה החמורה ביותר ב'פייר פליי'," [מתי שמענו לאחרונה את המושג הזה? מולי] "נעשתה ע"י אורוגוואי ועל ידי ארגנטינה וצדקה ההתאחדות הבינלאומית כאשר קראה אותן לסדר כפי שעשתה."

מעניינת הסיבה שנותן המאמר לסכנת הנטייה הגוברת למסחור: "סכנה זו היא אולי החמורה ביותר. צדקו המרואיינים שהדגישו את אחריותם של העסקנים, המתייחסים אל הכדורגל כאל עסק ולא כאל ספורט."

וממשיך המאמר וקובע: "רוח של הגינות ויושר חברתי חייבת לנשב בכדורגל שאם לא כן, עלול הוא להידרדר למדרון מסוכן, כבר ב- 1970."

יושר חברתי וכדורגל? הכדורגל הוא אכן דמוקרטי מטבעו, קבוצת ילדים, ארבע אבנים וכדור אחד שבימינו עולה כמו ארבע ככרות לחם. לריצה לא זקוקים אפילו לכדור, סתם לזוג רגליים ומהירות טבעית, לא פלא שהספורט מהווה אמצעי למוביליות חברתית  (עלייה בסולם הדרגות החברתי) בכל רחבי העולם.  ועדיין, יושר חברתי? בדקתי והמונח הזה לא מופיע אפילו פעם אחת בויקיפדיה בעברית.  במידה מסוימת יושר חברתי עומד אפילו בניגוד לתחרותיות, מזכיר יותר אפלייה מתקנת…

ואז מגיעים לשאלת ההתבדלות… המאמר כותב: "משחקי הגביע העולמי הביאו לגילוי סכנה שהיא רצינית לדעתנו: סכנת הקרע בין דרום-אמריקה לאירופה בכל הקשור לשיטות המשחק, לשיפוט ולמוסר." המאמר ממשיך וקובע: "נכון אמנם שיש להסביר לדרום אמריקניים שעליהם לכבד רוח ספורטיבית אוניברסלית, אך לעומת זאת, עלינו להשתדל להבין את שיטת המשחק שלהן [טעויות במקור, מולי] והשקפותיהן על כדורגל. יש להימנע מראייה אירופית גרידא של ספורט זה, שאם לא כן, יתפתחו שני סוגי כדורגל, סוג אחד לכל אחד משני עברי האוקיאנוס."

לי קביעה זו מזכירה את מה שהצהרתי לגבי הורים/מאמנים וילדים/גורים, המאמר מתמקד בעיקר הנושא השיפוט האחיד, סוגייה חשובה וחשודה במיוחד באוליפיאדה זו בה הודחו שופטים עקב שיפוט מוטה לצד אחד בצורה לא הגיונית, ויש האשמות לכאורה של חשד שהסיבות לשיפוט המוטה לא היו מתום לב בלבד… והרי כבר אמר המשורר הסטירי הרומי דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס: ? Quis custodiant ipsos custodes' משפט שפירושו: "ומי ישמור על השומרים?"…

באותו יום חזרתי הביתה בהסעה. איני זוכר אם היה זה אבא של מיכל שהסיע אותנו או הורה אחר. מעולם לא סיפרתי לאבא של מיכל על האיחור, סביר גם שלא סיפרתי אפילו לאמי על כך שהעמידו אותי בפינה. למורה חיה שהיתה המחנכת שלי משך שלוש שנים מחלתי מזמן על חטא אי בדיקת האשמה.

ועדיין, תחושת אי הצדק של ילד בן שש וקצת, התחושה שעשו לי עוול מבלי שאשמתי, ליוו ומלווים אותי מאז, ומחדירים בי תחושת צדק שעומדת, כמובן, בניגוד מוחלט למהלכם ה"נורמלי" של החיים המודרניים.

"אם אינכם רוצים בצדק," קבעתי פעם באחת מאמרותיי, "אל תטיפו לו ואל תלמדו אותו…". אם ברצונכם ספורט טהור, יפה, מעוטר בכתרי החובבנות, ההגינות ואפילו היושר-חברתי, חפשו אותו בחלומות באספמיא (ספרד) ולא במציאות.

ולמי שמעוניין, הנה קישור ל"חדשות הספורט" מתאריך 22-08-1966