יובל שנים חלפו ביעף  מאז. לפני חמישים שנה הייתי ילד נמוך וצנום, תכף  בן שש,  תכף יעשו לי יומולדת שש,  סבתא וסבא וסבתא יבואו אלינו הביתה ואחי הפעוט יפטפט ויצחיק, ומי יודע, אולי אפילו דוד איתן יגיע במיוחד מהקיבוץ (לא יודע מה זה- אבל יודע שזה משהו רחוק, אפילו יותר רחוק מהאוטובוס לבית של סבתא בקצה השני של ירושלים).  ובטוח שתבוא, כמו כל שנה, השאלה שנהגו לשאול אותי בכל יום הולדת "אז מה מולי? מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"

האמת, בכלל לא רציתי להיות גדול. הייתי ילד קטן (תרתי)  והיה לי מספיק טוב להיות כמו שאני.  אבל השאלה הזו היתה באמת מוזרה לי: "מה אני רוצה להיות?" אני רוצה להיות אני. אף פעם לא רציתי להיות עופר או איל או משה. בעצם, למה שמישהו בכלל ירצה להיות מישהו אחר? לא הבנתי את השאלה.

ואז שמעתי את עופר עונה על השאלה הזו לאחד מדודיו, ועופר אמר שהוא רוצה להיות שוטר. "זה לא מה שהוא רוצה להיות", חשבתי לעצמי, זה מה שהוא רוצה לעשות… טוב, שוטר? גם אני וגם משה וגם עופר התחפשנו לשוטרים בפורים הקודם בגן ציפקה, זה היה נחמד ליום אחד, אבל למזלי לא קראו לי באותו יום בו הייתי שוטר להכריח אף ילד לגמור את הארוחה, וזה הרי הדבר העיקרי שידעתי ששוטרים עושים. בעצם הם גם משחקים תופסת עם גנבים. להכריח ילדים לאכול ולרוץ כל יום אחרי גנבים? זה בהחלט לא נשמע לי אז כמו כייף גדול. ובכלל, למה שארצה לעשות משהו כמו להיות שוטר כשאפשר פשוט להיות שמח בחלקך וללכת כל יום  בבוקר עם חברים לגן שבמעלה המדרגות שבצדו השני של הרחוב?

אז המון שנים אחר כך, עד כיתה דלת אפילו, לא ידעתי מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדול. עד… עד שכבש אותי הכדורגל…

כששיחקתי כדורגל  הייתי לעתים השוער, לרוב המגן. תמיד הייתי היחיד שנשאר מאחור כדי למנוע גולים של  "ההם" במתפרצת, כשכל שאר השחקנים רצו סביב הכדור… אבל האמת היא שלמרות זאת אני הייתי גם סגן מלך השערים של הכיתה, שני רק לדני שהיה הכדורגלן הטוב ביותר שראיתי בחיי, טוב יותר אפילו מיוסי מהכיתה ליד, ששיחק כבר אז בילדים של הפועל והמשיך אחר כך ככדורגלן במשרה מליאה. הייתי סגן מלך השערים של הכתה אבל כמעט את כל השערים כבשתי בעזרת ראשי, בנגיחות, בעיקר מקרנות. נכון, זה די משונה לאור העובדה שהייתי אז הנמוך בכתה, אבל עם ניתורים ועובדות אי אפשר להתווכח ולכן החלטתי שמאחר ו"ראש הזהב" נתפש על-ידי נחום סטלמך האגדי, אני אבקש מכולם לכנות אותי 'ראש הפלטינה'…

אז בכיתה דלת החלטתי שאני רוצה להיות כדורגלן, אבל מה בעצם זה אומר להיות כדורגלן? בעיניי, פירוש הדבר היה לשחק פעם בשבוע, בשבת, בליגה וזהו. בעצם לפעמים צריך לשחק גם בנבחרת אבל זה באמת זהו…

אז עדיין לא ידעתי אימונים מהם, על חדר כושר לא שמעתי מעודי, ריצות היו רק במגרש הקטן של הבית הספר, ומקצוענות היתה "מחלה מסוכנת שעומדת בניגוד לערכי הספורט".

עוד אז, כלומר היום, לפני חמישים שנה, בעיתון חדשות הספורט, היתה כתבה של יואל כץ. כותרת המשנה שמעל הכותרת הראשית היתה: "יואל כץ התידד עם הכוכב המקצועני מדניה, פלמינג נילס:" [הטעות בשם במקור. מולי] והכותרת הראשית היתה: "לפעמים נדמה לי שאני בבית-סוהר".

במאמר מספר יואל כץ  על ידידותו עם פלמינג נילסן, כדורגלן נבחרת דנמרק שעבר לשחק ככדורגלן מקצועני באיטליה, וויתר בשל כך על יכולתו לשחק במדי נבחרת דנמרק. כותב כץ:

"אך מיהו פלמינג נילסן? כדורגלן דני זה בן ה- 31, עלה לגדולה בארצו, שיחק 27 פעמים בנבחרת בעיקר בתפקיד רץ [הכוונה לקשר, מולי], ולאחר שהגיע לפיסגה, החליט להמיר את מדי הנבחרת בלירטות איטלקיות."

והוא ממשיך וכותב: "כשישבתי באחד הערבים בארכיון של העתון הדני הנפוץ 'פוליטיקן' ודפדפתי בעתונים ישנים מלפני כמה שנים, מצאתי רשימות ומאמרים על הבן האבוד ואהוב הקהל הדני פלמינג שעזב את ארצו למען הכסף באיטליה ונזכרתי בישראלים שלנו שאף הם המירו חולצת תכלת לבן עבור כסף אוסטרלי או דרום אפריקני."

בהמשך הוא מנתח את המצב כשכותב: "עזיבתו של נילסן סימלה בזמנו את המשבר העמוק אליו הגיע הכדורגל הדני, אותו מצב של חוסר אפשרות לתת לכדורגלן החובב את האפשרות לקיום הוגן והצלחה לעתיד. ראיתי אם כן דמיון רב בין הבעיות של הכדורגל הדני והישראלי. ראשית – החובבות. דניה היא ארץ של כדורגל חובבני מובהק. הכדורגלן הדני המופיע במדי הנבחרת מקבל תמלוגים על איבוד זמן, אך התמלוגים הם כה נמוכים שהכדורגלן מפסיד מכספו ורק אם מקום העבודה מתחשב בו הוא יכול למנוע הפסד. אין לשחקן הדני כל טובות הנאה ממשחקו בקבוצתו."

מאוחר יותר במאמר הוא מספר על ביקור בחדרי ההלבשה שנראים סבירים כי הכדורגלנים עצמם מימנו את הקמתם ושיפוצם וזאת בתוספת לדמי חבר שהם שילמו למועדון.

היום לא כך המצב. הכדורגל הוא מקצועני כמעט בכל העולם כולו.  לפחות הכדורגל המוסדר. נכון, ישנם מקומות כמו ליגות למקומות עבודה שבהם אינך אמור לקבל שכר, אבל אתה בהחלט מבוטח בהם. בימינו הכסף מדבר לפחות כמו האגו, אם לא יותר.

הנבחרת כיום היא בעיקר מקפצה לחוץ לארץ, מקפצה לתהילת עולם שמתבטאת ביורו, בהרבה יורו, רצוי במיליוני יורו. לפני עשור, לפחות כך היתה בי אז התחושה שבימינו כבר עברה, ההורים רצו שילדם יהיה כדורגלן, אפילו יותר מאשר  רופא או עורך דין. את הילדים עצמם לא היה צריך כלל לשאול, להם ברור היה היטב מהיכן ולהיכן נבעטת תהילת העולם…

אבל הילדים בימינו הבינו ומבינים את מה שאני בתפישתי הרומנטית לא הבנתי אז. הם הבינו ומבינים מה פירוש להיות כדורגלן, הם הטמיעו את הצורך בהשקעה, באימונים, בחדרי כושר, ובהחלט מבינים את המשמעות הכספית והפרסומית של היותך כדורגלן.

הילדים של ימינו מבינים גם שרק מעטים מגיעים לכדורגל המקצועי, ויותר מכך, הם מבינים שגם זמנו של הכדורגלן המקצועני מוקצב לעשור או עשור וחצי לכל היותר.  כתוצאה מכך,  יותר ויותר מהם מחפשים לעצמם מקצוע נוסף במקביל. הם עושים בגרות, לומדים באוניברסיטאות ומכללות, נכנסים כשותפים לעסקים, עושים קורסי מאמנים  ומנסים למצוא תעסוקה נוספת לשנים שאחרי הכדורגל.

אך אם לחזור למאמר, יואל כץ שואל את נילסן: "אם כל כך טוב לך כשחקן מקצועני למה עזבת את איטליה [ו]עברת לסקוטלנד הקרירה…?" שאלה שעליה עונה נילסן: "נחנקתי, לא יכולתי יותר. כדורגל מקצועי עבור שחקן זה כמו בית סוהר. השחקן איננו אלא צעצוע יקר בעיני מנהלי הקבוצה, בידי אוהדיה ומממניה.  אין לו חיים פרטיים. משום שהוא נחשב לרכושה של הקבוצה, היא משלמת עבורו ודווקא מחיר יקר. יומיים בשבוע יכול היה נילסן לראות את משפחתו שהשתכנה בעיירה החמודה ברגמו שבאיטליה, ויתר הימים היה במחנה סגור, באימונים ומנוחה…"

כשקראתי זאת לא יכולתי שלא לחשוב על הסאגה שהיתה בחודש האחרון בין אלי טביב ועומר אצילי, כמו גם על מאמר שפרסמתי לפני שנתיים ושלושה ימים בהופס  במסגרת הסדרה שלי "על מהויותיו של הספורט" שכותרתו היתה: "עבדים שחלקם מיליונרים" ובו כתבתי בין השאר:

"לכאורה, ספורטאי מקצועי הוא שכיר במקום עבודה. יש ביניהם חוזה עבודה, משכורת, מקום העבודה אפילו משלם עליו מס מעסיק. אבל באיזה מקום נוסף חוץ מהספורט יכול המעסיק  למכור מי מעובדיו למעסיק אחר? אני מדגיש: לא למכור את שירותיו אלא להכריח את העובד ללכת לעבוד אצל מעסיק אחר, לעתים נדירות באותה עיר, לרוב בעיר אחרת, ולפעמים אפילו בארץ אחרת."

אז כמעט יובל שנים חלפו מאותו יום הולדת ומאותה שאלה, והאמת היא שאני עדיין איני יודע מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. אני כבר אבא מזה יותר משני עשורים. למדתי ולימדתי באוניברסיטה, עסקתי בזוויות שונות של תחום המחשוב, תרגמתי ספרים, כתבתי אחרים, ויודעים מה, יודעים מה אני באמת רוצה להיות כשאהיה גדול?

כשאהיה גדול אני רוצה להיות מולי, ואולי, אם אפשר, אני רוצה להיות כמה שרק ניתן מולי מאושר…

למי שמעוניין, הנה קישור לחדשות הספורט מתאריך 21-08-1966.