נֶדו נאדי – הסייף הטוב ביותר בהיסטוריה האולימפית / מולי

תמונתו של נדו נדי – מהוויקיפדיה בעברית

במדינת ישראל יש האומרים שהסיף הוא נחלתה של משפחת חתואל מעכו: לידיה חטואל-צוקרמן ואחיה יצחק השתתפו באולימפיאדת לוס אנג'לס (1984) אחיה, חיים חטואל, הוא מאמן סיף שילדיו, דלילה ומאור חטואל, אף הם עוסקים בסיף. דלילה, אגב, ייצגה את ישראל באולימפיאדת בייג'ינג (2008).

אבל באיטליה הסיף משך שנים רבות היה נחלתה של משפחת נאדי (Nadi). ג'וזפה (בֶּפֶּה) נאדי היה סייף ידוע באיטליה משך שנים, וכמוהו שניים מבניו: אלדו, שהיה סייף אולימפי שזכה בשלוש מדליות זהב קבוצתיות ובאחת אישית מכסף באולימפיאדת אנטוורפן  (1920) ונֶדוֹ (Nedo), מושא סיפורנו דהיום.

נדו נאדי נולד בעיר ליבורנו בתשעה ליוני 1894. הוא החל להתאמן בסיף בבית הספר של אביו כבר בגיל שבע.

מקצוע הסיוף מתחלק לרומח (Foil), דקר (Épée) וחרב (Sabre) ואביו של נדו לימד אותו את החרס והרומח אך סירב ללמד אותו את הדקר בטענה שזהו כלי נשק "לא ממושמע" וכך האחים נדו ואלדו לימדו את עצמם את השימוש בדקר.

נדו זכה במדליית כסף בתחרות בוינה כבר  בהיותו בן 14, וזכה במדליית זהב באולימפיאדת  סטוקהולם (1912) כשהיה בן 18.

אבל השיא עבור שני האחים היה באולימפיאדת אנטוורפן  (1920). שני האחים היו חלק מנבחרת איטליה שזכתה במדליית זהב קבוצתית הן ברומח, הן חרב והן בדקר. אלדו זכה כאמור בנוסף-לכך גם במדליית כסף אישית בחרב ,אך נדו התעלה על כולם וזכה בנוסף לשלוש המדליות הקבוצתיות גם בשתי מדליות זהב  אישיות, בחרב וברומח, וקבע בכך שיא של חמש מדליות זהב, מספר מדליות הזהב הגדול ביותר שזכה בו ספורטאי כלשהו באולימפיאדה אחת.

שיא זה החזיק מעמד 52 שנים עד שנשבר ע"י מרק ספיץ שזכה בשבע מדליות זהב באולימפיאדת מינכן (1972), אך בימינו הוא עומד על שמונה מדליות זהב והוא מוחזק, כמובן, ע"י השחיין האמריקני מייקל פלפס.

לאחר פרישתו מהסיף החובבני הפך נדו לסיף מקצוען ואח"כ למאמן סיף בארגנטינה. מאוחר יותר הוא עבר להוליווד, לעבוד בסרטים, ובשנת 1935 חזר לרומא וקיבל עליו את משרת נשיא פדרציית הסיף האיטלקית, משרה בה החזיק עד למותו בינואר 1940.

 

מולי

איש של מילים: כותב סדרתי, עורך, מתרגם ופילוסוף של ספורט. אפשר לראות חלק ממה שפרסמתי כולל קישורים ליומן הקורונה ורשימת פרסומים כמו "על ספורט ומהויותיו", "מסע בעקבות אוהדים", "ליקוטי ספורט" ו- "בלוז של תקוות ומורדות - סיפורי קבוצת הניו אורלינס פליקנס 2015-2017" ורבים אחרים... באתר: https://hamuli4u.wixsite.com/muli4u

לפוסט הזה יש 14 תגובות

  1. אהרון שדה

    9 אוג 2016 11:18:19

    בעניין הסיף
    כמה הערות.
    1. ראיתי שישנם במקצוע הרבה מאד סייפים אלופים אולימפיים יהודים בעיקר מהונגריה ואיטליה.
    לפעמים יהודים הרכיבו נבחרת סייף שלמה (יש בסיף 3 סגנונות חרב ,רומח ודקר).
    2. ואם כבר הזכרנו את משפחת חתואל אז אני חייב לציין שלעיתים איני מבין את הוועד האולימפי הישראלי .
    איני מבין למה בנות כמו בק הגולפאית או בלוף הרוכבת מגיעות לאולימפיאדה ללא הישג של ממש או סיכוי של ממש .
    וכאשר סייפת כמו חתואל משיגה קריטריון בינלאומי היא בחוץ.
    כאן אבקש להבהיר כמה דברים.
    א. לא התלהבתי מחתואל ומכל הבכיות שלה .
    ב. הטענה היא לא נטו כלפיי חתואל הדבר נעשה בעבר לדודי סלע והוא לא הורשה להשתתף באולימפיאדה …למרות שעמד בקריטריון בינלאומי והוכיח דווקא הוא שהוא מתעלה בתחרויות עם דגל ישראל והיה המחבט מספר 1 של ישראל בהישג השיא שלה (חצי גמר דיוויס ).
    דווקא לאולימפיאדת ריו כשסלע הרבה פחות טוב מאולימפיאדות קודמות הוא כן הגיע ואף היווה נקודת האור הבודדת ביומיים הראשונים במשלחת כשניצח יריב בוסני ובהחלט עשה את שלו גם אם יודח עכשיו מול הבלגי מספר 8 בטורניר היום.

    ג. אני כן מקבל את זה שיש קריטריון …ויש תנאים בסיסיים ולכן אני מבין למשל למה מטילת הכידון לא תוכל להשתתף בריו (עם כל הצער והכאב …אני אם הייתי יו"ר הוועד האולימפי הייתי בוכה איתה אך לא שולח אותה ).
    אבל הקריטריון צריך להיות שווה לכולם ולא לתת הטבות מפליגות לכל מיני ענפים או לחליפין לאפשר למרתוניסטים שקבעו פעם אחת קריטריון בינלאומי (נמוך מאד ביחס ללונדון ) לנסוע לאולימפיאדה גם אם היה זה המרתון היחיד בחייהם (לפחות לגבי אחד מהם זה נכון ).
    בעוד בצד השני סייפת שהשיגה קריטריון בינלאומי נשארת בבית.

    1. Berch

      9 אוג 2016 13:23:27

      "לעיתים איני מבין את הוועד האולימפי הישראלי"… המשפט הזה עוד מהדהד בראשי
      "לעיתים…. לעיתים….."
      חבורה של עסקנים דבילים. יכולים להתחרות רק בהתאחדות הישראלית לכדורגל….
      לעיתים רחוקות אני מבין אותם. גם שעון מקולקל מדייק פעמיים ביום.

      ותודה למולי על השיעור בסיף

    2. רובי

      11 אוג 2016 03:01:46

      לדעתי זה כי משפחת לא קידמה את הספורט בישראל אלא רק את עצמה .
      כל המשפחה עשתה מסחרה ורק בני המשפחה מייצגים את ישראל בתחרויות .
      אז פעם אחת ב84 זה היה נחמד וגם דור ההמשך קיבל הזדמנות .
      אבל כשהכל נשאר במשפחה וגם שם זה לא מוצלח אז פה נעוצה הסיבה .

      הגולפאית ורוכבת הסוסים נשלחו הפעם אני לא יודע מה היה פעם שעברה אבל מדובר בענפים שרוצים לפתח אותם ובשביל זה צריך חלוצות בנושא ויש לאפשר להן לרכוש ניסיון .
      אולי בעתיד הן יכשירו דור חדש או יפתחו את הענף בארץ ולא רק במשפחתן .

      סוס דורש השקעה כספית ומאמץ גדול גם מחוץ לאימון.ישנם גם מתקנים שדורשים מאמן או מנהל בנוסף למקצוע האולימפי .

      גולף הוא ענף סופר פופולרי ומצליח וגם הוא דורש השקעה כספית אימונים מחבטים מקצועיים שכירת מגרש או לפחות משרת מאמן במגרש רציני ואז כל העשירים משתפרים מרמתו של המאמן המקצוען .

      סיף דורש ציוד מינימלי מתקן מינימלי והמשפחה הזאת לא פיתחה את הענף אלא רק את עצמם .

      כשבאים העסקנים לבחור הם שואלים את עצמם מה יוצא מזה ?
      את חתואל דור ההמשך הם כבר שלחו היא לא בטופ העולמי לא שווה מדליה וגם לא השג רציני.

      כשהם מסתכלים על ענפים אחרים אז שליחת ספורטאי יכולה לפתח ענף עם פוטנציאל עסקי שיווקי כלכלי פרסומי ואפשרות ליצור שוק חדש וזאת התשובה בשבילך.

  2. עגל

    9 אוג 2016 12:35:56

    מולי תודה, לא ידעתי שישנם שלושה סוגי סייף. כל יום לומדים משהו חדש
    (ועכשיו נראה אותך כותב מעניין על שחיה צורנית!)

  3. off topic

    9 אוג 2016 12:40:04

    כתבה מעניינת.

    טעות קטנה במשפט הסיום.

    בשנת 1965 חזר לרומא וקיבל עליו את משרת נשיא פדרציית הסיף האיטלקית, משרה בה החזיק עד למותו בינואר 1940.

    אני מניח שחזר ב35, או שמת ב70 (חתיאר) הגם שככה זה יותר פיקנטי 🙂

    1. מולי

      9 אוג 2016 14:18:59

      מויקיפדיה:

      בסיוף המודרני, כמו גם בסיוף הקלאסי, קיימים כאמור שלושה סוגי כלי נשק: דקר, סייף (רומח) וחרב. כלי נשק אלו עברו תהליך של תיקנון בסוף המאה ה-19. הרומח, שהוא הכלי הקל יותר, הומצא להיות כלי אימונים לדקר, כדי שהאימון יהיה אפקטיבי יותר, ויוכלו לעבוד על טכניקת קרב.

      סייפים בתחילת דרכם מתחילים לרוב בענף הסייף (רומח), כדי ללמוד את יסודות הסיוף ביתר קלות. בשל משקלו הנמוך, מתאים הרומח גם לילדים. בעבר יכלו נשים להתחרות רק בענף הרומח, בשנות השמונים הצטרפו הנשים לענף הדקר הפופולרי ואף לענף החרב.

      ****
      רומח

      הרומח הוא כלי דקירה, כלומר הפגיעות צריכות להתבצע במגע של חוד הלהב ביריב.

      אזור הפגיעה החוקי בסייף (רומח) הוא רק אזור הגו והמפשעה, המכוסה בביגוד החשמלי של היריב. הראש, הזרועות והרגליים אינם אזורי פגיעה חוקיים.

      הסייף (רומח) או פלורט התפתח מהחרב הקלה (Rapier) של ימי הביניים. יש לו להב דק וגמיש ומגן יד דמוי פעמון. בגלל משקלו הנמוך, הסתיים דו-קרב אמיתי ברומח לא פעם בפגיעות קטלניות. כתוצאה מכך, הפסיק הרומח לשמש בדו-קרב של ממש ושימש עוד רק ככלי לאימון בסיוף.

      קצה הלהב בסייף (רומח) הספורטיבי הוא קהה. המפסק החשמלי שמותקן בו צריך להילחץ על ידי משקל של 500 גרם כדי שתירשם פגיעה חוקית. פגיעות עדינות יותר אינן נקלטות בציוד החשמלי. ללהב חתך מלבני והוא הולך ומתעבה בקרבת מגן היד. מגן היד העגול דומה לפעמון או לצלחת ומשמש להגנת כף היד. לידו נמצא שקע חשמלי לחיבור כבל החשמל של ציוד המדידה.

      לידית האחיזה של הסייף (רומח) שלושה סגנונות שונים:

      ידית אחיזה צרפתית – מוט ארוך וחלק, בעל עיקול לאחיזה נוחה.
      ידית אחיזה איטלקית – קצרה יותר מהידית הצרפתית וישרה לגמרי. אורכה הסטנדרטי הוא 8 ס"מ אך קיימות וריאציות שונות.
      ידית אחיזה אורתופדית או דמוית אקדח – ידית מעוצבת לאחיזה צמודה של כף היד (נחשב גם כהשכיח והאפקטיבי ביותר בסייף המודרני).

      בגלל עקרון זכות ההתקפה, היוזמה בקרב הסייף (רומח) משתלמת, היריבים בתנועה מתמדת, ולרוב מתקבלת פגיעה חוקית בתוך פחות ממחצית הדקה.

      ***דקר

      הדקר הוא יורשו של הדקר ששימש לדו-קרב במאה ה-19. הוא יציב וכבד יותר מהרומח, ובעל מגן יד גדול יותר. גם הדקר, כמו הרומח, הוא כלי דקירה. זהו הכלי הפופולרי ביותר כיום, ובגביעי עולם ישנם לרוב למעלה מ-200 סייפים.

      אזור הפגיעה החוקי בדקר הוא הגוף כולו, כולל הראש והרגליים. הכלל הוא "כל פגיעה נחשבת". לפיכך תיתכנה פגיעות כפולות (פגיעות של היריבים זה בזה בתוך 40 אלפיות השנייה) וכלל "זכות ההתקפה" אינו קיים.

      בשל כללים אלה, מתרכז קרב הדקר לרוב בפגיעה בזרוע ובכף היד של היריב ובהגנת הזרוע של המתחרה עצמו, ואופי הקרב הוא טקטי יותר, ולכן "יחפשו" המתחרים את ההזדמנות המתאימה ויהיו זהירים יותר.

      חלקי הדקר דומים בעיקרם לאלו של הרומח. המשקל שיש להפעיל על חוד הלהב לרישום פגיעה הוא 750 גרם, ואורך הדקירה של לפחות מילימטר שלם. ללהב חתך הדומה מעט לאות V.

      הדקר הוא הענף הנפוץ מבין השלושה, בין היתר בזכות הנייטרליות של שופט הקרב. כמו כן, הדקר הוא אחד המקצועות האישיים שמספר המשתתפים בהם הוא מהגדולים ביותר בענפי ספורט אולימפיים.

      ישנם 2 סוגי אחיזה עיקריים, המתחלקים לעיצובים שונים:

      ידית. צורת האחיזה הקלאסית, מתחלקת לרוב ל2 סוגים, ידית צרפתית וידית אטלקית.
      אקדח. צורת אחיזה יותר מודרנית. מתחלק לרוב לעיצובים שונים בעלי יתרונות שונים. צורות האקדחים העיקריים הם – אקדח איטלקי, אקדח רוסי, אקדח גרמני ועוד.

      ****חרב

      החרב התפתחה מהחרב הצבאית של הפרשים הקלים של המאה ה-17. הלהב שטוח וקל. החרב היא כלי דקירה והצלפה, כלומר הפגיעות יכולות להיעשות בכל חלקי הלהב. אזור הפגיעה החוקי הוא כל פלג הגוף העליון, לרבות הראש והידיים. להבדיל מברומח, אזור המפשעה אינו חוקי, וגבול אזור הפגיעה הוא קו אופקי מתחת לאזור הבטן בקו המותניים.

      קרב החרב הוא על פי רוב מהיר יותר מקרב הרומח. הפגיעות מתרחשות לרוב לאחר שניות מעטות. כמו ברומח, תקף כלל זכות ההתקפה. פגיעות לא חוקיות אינן מוצגות, והקרב אינו מופסק בגינן.

      החרב בנויה בדומה לכלי הנשק שלעיל, אבל בקצה הלהב אין חיישן פגיעה. החתך של להב החרב הוא כמעט מלבני. אין בו חריץ לכבל החשמל, שכן הלהב כולו מוליך חשמל, כדי לנטר גם את פגיעות ההצלפה.

      מגן היד של החרב הוא בעל צורה אחרת משל הרומח והדקר. הוא דומה יותר לחצי כדור, ומכסה את כף היד גם בצידה. ידית האחיזה של החרב היא רק בסגנון הצרפתי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט