פעם, כשהייתי ילד ושחקתי כדורגל / הגולש יהודה גזבר

 

********************

יהודה גזבר הוא עורך ספרותי בן 28 וזהו מאמרו הראשון להופס

****************

הנה הסתיים אתמול היורו במין סאגה עצובה שמחה שכזו, והיו בו מפסידים ומנצחים, ואני נזכרתי איך כדורגל היה, בשנות הילדות שלי, כמו שחרור האויר מסיר הלחץ. איך, עם השמע הצלצול במנגינה חסידית דלת תוים, היינו נורים מתוך הכיתה בדהרה, מציבים שערים, זורקים כדור והופ, צוללים לתוך רבע שעה קסומה שבה שלושים ילד מתרוצצים על המגרש הקטן בסערת רגשות, בועטים ובועטים ויוצרים מין המולה שכזו, כמו עמוד טורנדו שנע בתוך המגרש וסוחף ופולט סביבו את ילדי כיתה ה1, עד שסוף סוף הוא מתקרב אל השער. לפעמים היה נורה כדור מתוך הטורנדו הזה, וההגנה עם השוער – תמיד היו אלה החולמניים יותר, חסרי האנרגיות, אלה שבעצם מה שרצו לעשות בהפסקה היה לעמוד בצל ולדבר עם חברים – היו מתעוררים משוויון הנפש שלהם ומנסים לעצור אותו.

אחרי רבע שעה שוב היה נשמע הצלצול, והמנהל היה יוצא לעמוד בפתח תלמוד התורה כשהוא שם את הידיים מאחורי הגב ומתנהל לאיטו על רחבת הכניסה, ושלושים הילדים היו חוזרים ונבלעים בדלתות ועולים אל הכיתה אדומים וסוערים ומתווכחים אם היה גול או לא, ומי יודע להפסיד ומי לא, ושרים 'הגביע הוא שלנו' מול 'הגביע הוא שלכם, גביע מקרטון – ולנו הניצחון', שזה ניסוח די פואטי בשביל היסודי, והדי הויכוחים היו נשמעים בלחישות עוד שעה ארוכה לתוך שיעור המשנה (בהוצאת אשכול), עד ההפסקה הבאה.

תמיד חשבתי על זה כמו אויר שיוצא משסתום לחץ. מין החזקה קפודה בתלמידים שהם ילדים, בסך הכל, שמשתחררת עם ההפסקה וחוזרת ונאצרת עם סיומה, אבל עכשיו אני חושב על זה הפוך, כאילו כל השיעורים לא היו אלא הפסקות ארוכות – ארוכות מדי – בין משחק אחד למשנהו. אחרי שעשינו קבוצות ותלינו אותן על הלוח הכיתתי, הפכו כל המשחקים להיות משחק ארוך, רצוף וחלומי, מין ליגה שמתחילה בתחילת שנת הלימודים ומסתיימת באותו שיעור חופשי מפואר שהרב לנביא נותן לנו בהסכמה שבשתיקה אחרי שסיים ללמד את החומר.

ככלל, חלק ניכר משנות הילדות שלי ניכר לי, כרגע ובמבט לאחור, כמו השתתפות ארוכה בסאגה הזאת, שנקראת כדורגל, שכוללת בתוכה את דיסק הניצחון של בית"ר ב97 ואת משחקי הפיפ"א הגנובים עם השכנים החרדיים שלי, ואת ההערצה לרונאלדו הברזילאי ולאלי אוחנה הירושלמי, ואת החילונים ששחקו בכל שבת במגרש של הבית ספר ואת משחקי הכדורגל במקום פעולת יום שלישי ואפילו קריאת כל מיני ספרי כדורגל ('בעט אלון, בעט!' ודברים מופרכים אחרים).

וזה הגיוני, כי לימודים הם עניין של מבוגרים אבל משחקים הם עניין של ילדים, מין השעיה רגעית של העולם הממשי ומעבר לאיזה עולם אחר, שבו אסור להחזיק את הכדור ביד ויש לבעוט בו עד שהוא נכנס בין שני קונוסים שלקחנו מהמורה לספורט, ושם, במקום ההוא עם החוקים האחרים, מותר להתרוצץ ולצעוק ולהוציא אנרגיות ולהאדים ולירוק על הרצפה בפאתוס שאין כמוהו. דברים שאסור לעשות לא בתלמוד התורה ולא בבית ולא ברחוב ואפילו לא, מסתבר, בתנועת הנוער. כלומר, שם, בתוך גבולות המגרש שנקבעו באופן שרירותי בהחלט, שם מותר להיות ילד.

וכולם יודעים את זה. גם המבוגרים שמשחקים, שפיתחו משהו שקוראים לו 'כבוד ספורטיבי' ו'התנהגות ספורטיבית', ועיקרם – הכרה בכך שזה משחק, ורק משחק, ולכן אסור להוציא בו כעסים בצורה שחורגת מחוקי המשחק. ואותם המבוגרים יודעים שיריבויות על המגרש יכולות להיות חברויות אמיצות בחיים האמיתיים. ותמיד יש את אותו ילד (לואיס סוארס, למשל) שלא הבין שזה משחק, והוא לוקח את זה צעד קדימה וחייב לנצח בכל מחיר, ומהסיבה הזאת אנחנו מעריצים אותו ומוקיעים אותו בו זמנית.

ולכן ישבתי אתמול וצפיתי בגמר היורו. לא בגלל שעניין אותי מי תנצח, צרפת או פורטוגל, ולא בגלל שאני מעריץ או אוהד מישהו מהשחקנים, או חושב שהם מייצגים אותי, או אפילו חושב שזה סיפור טוב. אלא מפני שכשאני צופה או משחק כדורגל, לכמה רגעים אני צולל חזרה לתוך אותו עולם שבו אסור למסור לשחקן אם אין שחקן יריב בינו ובין השוער, ושבו מוציאים כדור מהקרן עם הרגל אבל כדור מהחוץ עם היד, ולרגע אחד אין מלחמות או רעב או צרות בעולם, אלא רק ילד אחד שצופה בעשרים ושניים שחקנים המתרוצצים על פני כדור ארץ אחר, ותו לא.

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 16 תגובות

  5. אלעד אייל

    11 יול 2016 17:04:59

    תודה יהודה. לכל אחד אני מאמין יש גרסה משלו לסיפור הזה. הצלחת לחבר אותי לסיפור שלך ולתת הצצה לחוויות ילדות.

  9. מנחם לס

    11 יול 2016 18:13:57

    לכל אחד ישנה הנוסטלגיה שלו. אני כתבתי כאן פעם סיפור על היותי בכיתה ד' ויום אחד הילדים של כיתות ז' ח' הכניסו אותי למשחק חשוב מאד והבקעתי שער. את ההרגשה שהיתה לי אז, לפני 70 שנה כמעט, אני מסוגל לשחזר עד היום.

  15. עגל

    12 יול 2016 07:40:20

    מצוין ונוסטלגי, מתחבר לכולנו. זו הגדולה של כדורגל, וגם התמונה שבחרת מצוינת וממחישה למה המשחק כל כך פופולרי

כתיבת תגובה

סגירת תפריט