אהדת קבוצה: משחור-לבן לגוונים של אפור / הגולש לביא שוורצגורן

**************************

זהו מאמרו הראשון של הגולש לביא שוורצגורן בן ה-19, תלמיד ישיבת ההסדר "שיח יצחק" העומד להתגייס עוד 6 חודשים. נקווה שימשיך לענג אותנו עם מאמריו עד לגיוס – ולאחריו!

מנחם לס

**************************

אהדת קבוצה עם ההתבגרות: משחור או לבן לגוונים של אפור

מאת לביא שוורצגורן

ישנה קונספציה הטוענת שילדים הגדלים בהתנחלויות אוהדים מכבי. קונספציה זו גם טוענת שילדים אלו  ימניים ואוהבים את שר הטבעות ומלחמת הכוכבים למרות שרוב העולם כבר התקדם הלאה. ובמילים אחרות- ילדים שמארגנים את העולם כמקום המחולק לטובים ורעים, ואם נדייק- לחזקים וחלשים. הטובים הם החזקים. בהתחלה או בסוף זה לא משנה. גם אם הרוע שולט עכשיו והצד האפל ממלא את הגלקסיה כולה, תמיד יהיה עתיד טוב בו יתברר מי החזק האמתי, מי הטוב. וגם אם אין עתיד, אז יש עבר. זה יכול להיות חלומות רומנטיים על עולם מלא באלפים מהלכים של סם גמג'י או טיעון "52 האליפויות" של אוהדי מכבי. אתה חזק באיזושהי צורה, זה יכול להיות תקווה, עבר או אמונה באידאל, וזה מה שנותן לך הצדקה.

ימי הילדות שלי לא היו ימים טובים להיות בהם אוהד מכבי. סיפורי העבר של השכבות שמעלינו על נס ז'לגיריס על שאראס ואנתוני פארקר, על הדריסה בגמר גביע אירופה ביד אליהו  118:74 על סקיפר בולוניה חלפו ועברו ואנחנו נותרנו עם הפסד לצ'סקא בגמר 2006 ועם איבודי התארים בביצה המקומית לראשונה מאז ימי הדובדבנים בגליל. כל כך רצינו את זה, סיפור משלנו, מעשה גבורה, התעלות ברגע האמת. משהו שנוכל לספר בנונשלנטיות אגבית כשנהיה גדולים. וכמה שזה היה קרוב בגמר של 2011. בלאט על הקווים פארגו על המגרש, דריק שארפ בעונת פרישה, רק תביאו גביע. כלום. הפסד בערב יום הזיכרון שלח את כולנו לשמוע סיפורי גבורה בטקס המקומי על אנשים שנלחמו ונפלו בדרך. "רק שנגיע" סינן לי מישהו. בזכותם, כך סיפרו לנו, הוקמה כאן מדינה. לנו כאוהדים צעירים, עדיין לא היה כלום חוץ ממפלות.

 

והזמן עובר לו. ואדם מתבגר. ופתאום הוא נזכר איך אבא שלו היה לו "לביא תירגע, זה רק ספורט, ואם כבר אז בוא ואספר לך על לארי בירד על כרים עבדול ג'באר". פתאום הוא מגלה שבזמן שהוא התאכזב קווין גארנט לקח אליפות ודירק נוביצקי חקק את שמו בהיסטוריה ושבימים אלו ממש לברון ג'יימס והספרס עובדים במרץ על טרילוגיית "אדם נגד מכונה".

אבל זה לא רק   NBA מול הביצה המקומית. זה התבגרות של נער. פתאום העולם הוא לא שחור ולבן והדברים מורכבים, ועם המורכבות בא הכאב. כאב של אי צדק ובלבול. כל נקיטת עמדה נדמית כעוול , עוול מוסרי במתחים פוליטיים, עוול דתי ביחסים עם הגוף שפתאום קם ובא לו, עוול אנושי ביחס לבני אדם שונים ממך, יחס שעד זמן כה קטן נראה כה טריוויאלי. ובזמנים כאלו הדגל שמונף ביציע או צבע המדים לא משנה כלום והאדם מבקש איכות. לא משנה הסופר לא משנה שנת ההוצאה, רק שהסיפור יהיה טוב. וכבר חשבתי שנגמר וזהו, שתמיד אלך עם תחושה של – ניסיתי, לא הלך, עכשיו מנסה משהו אחר. אבל אז זכיתי להתנערות הגדולה מכבלי האהדה, שחרור הכבלים האולטימטיבי לכל אדם הקשור לספורט הנושא קוף על הגב – אליפות.

עוקב חצי עוקב אחרי עוד עונת נפל של מכבי שמשהו מתחיל פתאום לזוז. מסמנים וי על הגביע, מנצחים כמה ניצחונות גדולים בטופ 16  והנה משחק ראשון של ההצלבה מול מארחת הפיינל פור. שתי דקות לסיום מילאנו עדיין מובילים וכולם מתכוננים לראיונות הסיום ופתאום רצף תמוה של אירועים קורה באופן חסר פשר לחלוטין- חטיפה פה עבירה בלתי ספורטיבית שם, כך או כך הארכה, ניצחון, פיינל פור במילאנו.  חצי הגמר מסורתית מתרחש בשבת, כמה חבר'ה רצים בבוקר לחיילים ומפיצים ברחבי היישוב שגם לנו יש צ'סקא שאכלה אותה. עכשיו רק תביאו גביע. ההמשך הוא גביע, אושר, חוזה לדיוויד בלאט בקליבלנד, ובחור אחד שבקלות רבה השיל מעצמו את גלימת המעודד והתחיל לעקוב אחרי הNBA בנחת רוח. מעתה יש לי סיפור לספר, סיפור מוצלח בלי שום טובים ורעים. אלא סיפור של תשוקה של אנדרדוג של שבירת כל הציפיות. מעתה דברו איתי רק על החבר'ה מארה"ב ואני אלטף את השער של אחי ואומר לו: עזוב חמוד את מכבי, בוא שמע על לברון וסטף קרי.

 

וגם ברמה הקיומית הכול רגוע יותר. גם תמונת עולם מורכבת יכולה להיות בהירה. האדם לא מנסה לכפות על העולם אלא ללכת בו, להתנסות, להיות קשוב לחוויה ולשלל הדעות שמסתובבות במוחו ובקרב האנשים שהוא פוגש. מה הוא צריך את הכאן והעכשיו, את הביצה המקומית שמחייבת לומר אני זה ולא זה, בארצות הברית יש אנשים שמשחקים כדורסל בשביל הכיף ואפשר לבחור איזה קבוצה שבא לי בלי המטענים של כך גדלתי, כך אהדו חברי, כך האידאולוגיה שאני מחזיק בה אומרת.

 

וזה היה הכיוון, הגוף כאן הולך בחצי אדישות והראש שם קורא לומד מתווכח עם אביו מי יותר גדול לארי או מג'יק (כל הקטע עם ג'ורדן זה נחמד והכל אבל אצלנו בבית עדיין תקועים בוויכוחים על  שנות השמונים, שנגיע אליכם נדבר). עולם מושלם.

ואז משהו קורה. זה מתחיל בעין פוזלת לידיעות על הקבוצה בצהוב כחול, התרחשויות, רכש, משחקים. הקבוצה באופן  שיטתי ומרשים מסריחה את הפרקט בזמן שאני לא בעניינים ופתאום אני מתחיל לחוש עצב. ועוד יותר מוזר- ציפייה שמשהו יקרה וישנה את המצב.  האהדה לאט אט חוזרת.

אבל זה שונה הפעם- יחסים מבוגרים יותר רגועים יותר מודעים יותר לעצמם. הייתי שמח להעלות כאן מושג מעולם החסידות והקבלה היהודית- "נסירה". מושג הנסירה מתבסס על קריאותיהם של התנאים בפרשת בראשית. התנאים דורשים כי האדם בתחילה היה יצור כפול פנים, צד אישה צד גבר. עליו נאמר "לא טוב היות האדם לבדו" אדם כפול פנים זה, שרואה בכמה פרספקטיבות ולא מסוגל לבחור בשום כיוון ספציפי, כמו מתבגר מתחבט בנושאים שנראים לו עולם ומלואו, יש בזה כאב ועצבות גדולה. אז אלוהי-ם מבצע נסירה. מהי נסירה? הנסירה היא המעבר מ"אחור באחור" (שהוא גם המצב הקיומי הבסיס בין האדם לאלוהי-ם) דרך פנים באחור ("וראית את אחורי ופני לא יראון") ל"פנים בפנים" מפגש מחודש לאחר תהליך כואב של פירוד.

וברמה הלא פילוסופית- כמו גארנט שעוזב את מינסוטה לבוסטון וזוכה באליפות (מישהו אמר קווין דוראנט?), כמו אדם למוד פרידות ואכזבות שמוצא לו אהבה, כמו אוהד שנוטש את האהדה רק כדי לגלות שהוא מעוניין בא שוב.

 

איזה מן האהדה חדשה נוצרת כאן? לא יודע. אבל אני מעוניין ללכת עם זה קצת ולראות, אולי אני אכנס לזה חזק שוב ואולי אחליט שאני לא כל כך בעניין, האם העניין המחודש בקבוצה ייפגש עם החיבה שלי לאיכות? אשתדל לדווח.

[וכאן מקום לומר תודה על האתר הזה שמשלב באופן כל כך מוצלח בין אינטליגנציה לאהבת המשחק. שמרכז כותבים מוכשרים ומגיבים מופלאים. ומעל לכולם לדוק האחד והיחיד ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין שמוביל כאן את הכול. מקווה להשתלב יותר בתגובות ואולי גם  בכתיבה נוספת. סוג של אופי כזה- ביישן נורא עד שמוצא סדק ומאז לא סותם את הפה].

 

 

 

 

מנחם לס

מנהל הופס. הזקן והוותיק מכולם בצוות. מנסה לכתוב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  3. גיא

    28 יונ 2016 11:28:56

    כתוב נהדר, והמסר יפה וברור.
    תמשיך לכתוב!

    אישית, אני קצת מתגעגע לטוטליות של אהדת הנעורים. ולמרות שכנער לא זכיתי לראות את קבוצתי זוכה באליפות,
    יש משהו מזכך בתקווה שנולדת מחדש אחרי הפסד כואב, תקווה נאיבית של – "שנה הבאה".

    (אהדתי את הפועל תל אביב. הייתי נוסע כנער צעיר מנהריה לתל אביב בשביל לצפות במשחקי הקבוצה)

    היום האהדה שלי, קלילה בהרבה, ומלווה ביותר ציניות, מאשר שמחה אמתית.
    אבל היא גם גורמת "לשנוא" פחות, ולהבין יותר.

  4. לביא

    28 יונ 2016 11:35:48

    תודה על התגובה!
    האמת שהפועל תל אביב זה סיפור אחר.
    אבא שלי חזר בתשובה, הגיע ממשפחה "אדומה" בה העולם סבב פחות או יותר סביב הפועל תל אביב. כך שיש לי המון חיבה לקבוצה הזו. היו אנשים שלא הבינו איך אדם אוהד מכבי יכול לרצות שהפועל תל אביב תנצח (חוץ מדרבי כמובן). ניסיתי להסביר להם ולא הצלחתי. ממש אשמח אם יזכו באליפות יום אחד, לאור העשור האחרון זה בהחלט לא בלתי נמנע.

    2. איתי

      28 יונ 2016 12:35:01

      בכדורסל ישראל – מכבי ראשון עם ג'ינו בנקס ואנדריי ספנסר 1991 שם זה התחיל.. אלופים לראשונה בהיסטוריה השנה 🙂
      בכדורסל העולמי – מייקל ושיקאגו כמו גם האדמירל וסן אנטוניו שדבוקה אלי עד היום
      בכדורגל ישראל – נתניה של האחים מנחם אוי לנו ולצרותינו היום – אוהד מרחוק מאוד ורק כשחייבים לומר זאת חחח

    3. המשגיח

      28 יונ 2016 14:26:56

      ברצלונה – ירד לי ממנה לאחר שכולם הצטרפו לחגיגה (ובצדק, אני לא יכול להאשים ילדים קטנים שצופים במסי ולא מתלהבים), ואפילו שמחתי כשהיא הפסידה לאתלטיקו את האליפות.

      מכבי חיפה רגל – הייתי פעם אוהד די מסור, אבל כל ה"מקורבים" וההדלפות גרמו לי לאבד עניין בקבוצה ובכדורגל הישראלי בכלל.
      אני אשמח שהיא תצליח, אבל לא באמת כזה אכפת לי (אלא אם כן מדובר באירופה, שם אני בעד כל הישראליות).

      אינדיאנה – במהלך השנים פיתחתי סימפטיה לסטוקטון, דאנקן ונוביצקי, אבל אינדי עדיין באה קודם.

    4. Mbk

      28 יונ 2016 14:54:10

      לביא להלן תשובותיי –
      בית״ר ירושלים – לא הייתי במשחק של הקבוצה מאז 2009 , אוהד את הקבוצה בליבי לא מתחבר למה שמתרחש במועדון
      מכבי תל אביב כדורסל – בוש ונכלם במועדון שזלזל באוהדים
      הייתי עם מנוי בתיכון כשהקבוצה הייתה פח ולאחר שהשתחררתי ( 99 ) מחיר המנוי קפץ ב 400 אחוז כי הקבוצה הצליחה
      אי אפשר לאהוב , מידי פעם אני הולך למשחקים ולא אכפת לי מזהות המנצחת
      ארגנטינה – הלב נשבר כבר 30 שנה , עדיין עוקב אחרי כמעט כל משחק כשזה מתאפשר
      לייקרס – אוהב ואמשיך לאהוב

      תודה על הפוסט

      1. עידן

        28 יונ 2016 18:34:51

        כדורגל בארץ-הפועל חיפה.היה לי 6 שנים מנוי עד שנת 2000[תקופת רובי שפירא כולל האליפות ההיסטורית ב 98-99 ואז התגייסתי.מאז הלכתי למשחקים בודדים ונהייתי אוהד טלוויזיה וכשלא משודרים אז אוהד אינטרנט.[התחלתי לאהוד אותם בסוף שנות ה 80 שהם עוד היו בליגה השנייה אז קראו לה הליגה הארצית בגלל דוד שלי]
        כדורגל בעולם-ליברפול.סוף שנות השמונים[נולדתי ב81] ערוץ 1 בטלוויזיה ומשחקיים מהליגה האגלית משודרים בערןץ המזרח התיכון .התאהבתי בליברפול של איאן ראש גון בארנס פיטר בירדסלי יאן מלבי.ואז הגיע רוני רוזנטל.בשנות ה90 עם תחילת הכבלים וערוף הספורט הקבוצה הפכה לפחות הישגית אבל נהניתי ממנה אפילו יותר עם אלילי רובי פאולר סטיב מקמנמן גיימי רדנאפ אחר כך גם סטן קולימור בא ובסוף שנות ה90 הצטרפו מייקל אואן וסטיבן גרארד

        כדורסל בארץ-אין לי קבוצה.בשנות השמונים היתה לי סימפטיה להפועל חיפה בעיקר מסיפורים של דוד שלי שהיה במשחקים ומשידורי המשחקים ברדיו אז ברשת ב וגלי צהל.היתה קבוצה טובה עם חיים זלוטיקמן רונלד יוסטון גיא גודס שהיה בן 15 פיני חוזז יוברט רוברט ועוד.גרתי בקריית מוצקין אז בתור נער בשנות ה90 הייתי הולך למשחקים של מכבי מוצקין בליגה השנייה חוץ מעונה אחת שהיינו בליגה הראשונה.עדיין זוכר את החמישייה בעונה בליגה הראשונה-גלעד שמחוני גרמיין גאייס גילי סלע דריק גרווין[אח של גורג גרווין] ואבי קטן

        כדורסל נבא-לייקרס מסוף שנות ה80 של מגיק וורתי איי סי גרין מייקל תומפסון ביירון סקוט רמביס וקארים שהיה בסוף הקריירה שלו.שנות ה90 היו ברובן בינוניות מינוס עם מייק דאנלבי ואחר כך דייל אוואנס על הקווים ושחקנים בינוניים כמו ניק ואן אקסל אדי גונס דיבאץ אלדן קמבל וסדריק סבאלוס עד ששאק עבר לליקרס ושחקן בשם קובי בראיינט הועבר בטרייד בדראפט ומשם ההמשך ידוע.

        עד גיל 17 שיחקתי כדוריד אז הייתי הולך קבוע למשחקים של מכבי מוצקין בכדוריד

    5. Rocky1

      29 יונ 2016 09:11:18

      NBA – סן אנטוניו. עדיין חיה ובועטת. 90% מצריכת שידורי הספורט שלי מוקדשים למועדון הנהדר הזה, אבל אין מה להשוות לאקסטזה שהייתה מלווה לאהדה שלי בגיל ההתבגרות (מרצ׳נדייס וכו׳).

      כדורגל בארץ – מכבי חיפה, עדיין עוקב למרות שנדדתי אל מעבר לים

      כדורגל באירופה:

      אייאקס אמסטרדם – איבדתי עניין אחרי חוק בוסמן

      ארסנל – איבדתי עניין אחרי המעבר לאיצטדיון האמירויות (לא שהייתי הולך למשחקים בהייבורי כל יום ראשון…), הקבוצה מרגישה זרה ומנוכרת, גם מחירי הכרטיסים (הגבוהים באנגליה) לא עוזרים יותר מדי…

      ברצלונה – איבדתי עניין אחרי שהפכה לתופעה תרבותית רחבה מדי, ואחרי שהפכה למנצחת מדי. ובאותו עניין, שאלה לאוהדי מכבי סל בארץ- איך אתם מביאים את עצמכם להתעניין בקבוצה שלוקחת 95% מהאליפויות? משעמם ובזבוז זמן.

  9. amitlahev

    28 יונ 2016 12:33:13

    פוסט מעולה. הזדהיתי עם לא מעט חלקים ממנו ואני בטוח שגם אחרים מצאו בו נקודות משותפות.

    אני מגדיר את עצמי אוהד שחקנים/אוהד קבוצות ישראליות נגד קבוצות מחו"ל. במשחק נתון לעיתים יש לי נטייה לאחת הקבוצות אבל זה די חלש לעומת אהדה.

    יש בי קצת קנאה כלפי אוהדים אמיתיים, בעיקר אלה שנוחלים אכזבות מקבוצותיהם דרך קבע ואז פתאום הכל מתחבר וזוכים באליפות. אני מעריך שאין הרגשה טובה מזו.

    בכל מקרה, גם אם אהדה כיום נראית לי לא רלוונטית אני סבור שחשוב מאוד שיהיה אותה כי זה הבסיס של הספורט.

    2. Ish

      28 יונ 2016 19:50:45

      טוב, תגובה עם תשובה לכמה טובה ההרגשה, אם כי לא צריך להגזים עם המילה אליפות.

      בתור אוהד ליברפול יצא לי לפני קצת יותר מעשור לקחת אתנחתא של כמה ימים משרשרת האכזבות ושברוני הלב שמהווים את החוויה הכללית שלי בתור אוהד(הסאנס וליברפול הן היחידות שאני מושקע בהן מספיק בשביל באמת לסבול כראוי), ההרגשה בהחלט מצויינת במיוחד כשהיא באה כמו בערב ההוא בשלהי מאי 2005, אבל האושר הרגעי הזה שמהול בהרבה מאוד relief בסופו של דבר מתקרב אבל אינו משתווה לרגעי שיא האושר בחיים, אלא אם ממש ממש אין לך שום דבר אחר בחיים, שחווים עם האנשים שהכי קרובים אליך.

      אולי עם אליפות אמיתית החוויה תהיה שונה ודעתי תשתנה(כנראה שלא). בכל מקרה, בינתיים מסתפקים בנצחונות הקטנים של התקופות הטובות בהן משחקים טוב ויפה, וכשסוג של סוגרים חשבונות (פליאוף 2010).

      בסופו של דבר, אם מסתכלים על זה באובייקטיביות יתר כלשהי, מדובר בשקר שאתה מייצר עבור עצמך בשביל שהחיים יהיו קצת יותר מעניינים. אבל כמו בכל הונאה עצמית, אם אתה לא באמת מצליח לשכנע את עצמך אז זה לא באמת יעבוד.

  11. צביקה

    28 יונ 2016 13:22:47

    יופי לביא! אהבתי את הכנסת המושגים הפנימיים. ובכללי כתבה יפה.
    אני ילדי 63. אהדתי הנצחית נתנוה למכבי ת"א, כדורגל וכדורסל. NBA זה בוסטון ובירד.

  12. john

    28 יונ 2016 13:52:47

    כתוב נהדר עם הרבה אבחנות קטנות ויפות. אני מציע שתלמד סוציולוגיה (יש גם סוציולוגיה של הספורט). זה יפתח לך נקודות מבט על החיים ללא צורך להסכים או להזדהות עם אף תיאוריה שתלמד (או שתשלב בין כמה).

  15. ישראל

    28 יונ 2016 16:31:43

    האמת היא שעוד לא קראתי. יפה בעיני שיש כל הזמן גולשים שמתחילים וממשיכים לכתוב כתבות לאתר. פשוט מאוד הצחיק אותי לקרוא את המילים "התבגרות" ו "גיל 19" באותו משפט.
    מצד שני, כשאתה בן 19 אתה באמת חושב שאתה כבר "גדול", ושהיו המון דברים שרצית ולא הספקת וכו' וכו' … כשתהיה "זקן מופלג" בן 45 אני מבטיח לך שתיקרע מצחוק על עצמך.

    1. לביא

      28 יונ 2016 16:41:09

      אוח. אני מאמין שאתה צודק.
      "ההתבגרות" שבכותרת זו הוספה של הדוק. אבל בלי קשר, ההתבגרות המוזכרת כאן קשורה בהרבה לשינוי בכיווני חשיבה והתבגרות גופנית. מה שהעולם מכנה "גיל ההתבגרות".

  16. מנחם לס

    28 יונ 2016 17:28:30

    תודה לכותב ולכל המגיבים.
    האהדה שלי היא כמובן לא מה שהיתה. אילולא האתר כנראה שהאהדה שלי למיאמי, או הפעם כשרציתי שהקאבס תנצח, היו שואפות לכיוון האפס. אפילו את הלייקרס לא הייתי שונא במיוחד – אם לא היה אתר הופס להביע בו את "השנאה", ולקוות שדדי קורא כל מילה על "בריכת הצואה".

    ז"א שהרבה מה"אהדה" היא עניין של PUBLIC RELATION ומין רצון להיות "חלק מהשבט" שיכול להיות קיים רק בתוך POPULATION.

    1. לביא

      28 יונ 2016 19:36:00

      אתה מדייק יפה ד"ר. הייתי מוסיף שלא רק השייכות למרחב הציבורי מאפשרת אהדה כי עם להתכתבות במסגרתו עם גורמים שונים, אוהדים אחרים, הציפיות של עצמך, וכמובן הקבוצה או השחקן שאתה אוהד.
      בנוסף העובדה שיש שלל פרספקטיבות במרחב הציבורי מאפשרת להיות דינמי יותר, לראות את התמונה מכמה כיוונים, לראות את שלל הסיפורים שאירוע אחד מייצר. זה משחרר מאוד והופך את העיסוק בספורט להרבה יותר כיף.

  19. גיא

    29 יונ 2016 01:59:50

    יפה מאוד לביא, אל תסתום את הפה לרגע, אני טיפה מבוגר ממך, ואני זוכר את סקיפר ואת פרקר ואת ויציץ' ( האמיתי לא הסוכן החחלקלק שמסתובב כעת בינותינו)

    אכן ככל שעובר הגיל, העניין פוחת. לא אשכח את הדפיקות לב שהיו לי בגילאי העשרה ממשחחקים זניחים של הממלכה בצהוב כחול. כמה פחחדתי בסתרי ליבי מבאזילה האיום, שהיה מתעלה כל פעם נגד מכבי או ממריו אוסטין המצויין. וג'נקינס המופרע.

    בעונה זאת חזרה ההתרגשות בעקבות רצוני העז לאליפות של לברון. אבל זה ממקום בוגר וביקורתי יותר.

    1. גיא

      29 יונ 2016 02:05:12

      וזה נושא שצריך לתת עליו את הדעת, כמות האוהדים והמתענינים האדירה בעלי כיפות סרוגות בכדורסל.
      גם למכבי
      גם לירושלים
      ואפילו לראשון יש

      למה אין הצלחה ספורטיבית בכלל בין דתיים בכדורסל?? בענפים אחרים כמו סייף יש קצת.
      בצבא הכיפות הסרוגות הם מס" אחד. למה בכדורסל אין לנו, איזה שחקן סרוג משכמו ומעלה?? זה לא רק עניני שמירת שבת, אני לא חושב שזה זה.

      1. לביא

        29 יונ 2016 09:38:19

        לדעתי יש תשובה,
        השקעה בספורט, בטח כדי להתפתח לרמות הגבוהות, דורשת טוטליות.
        בציבור הסרוג כיום, או שאין טוטליות, או שהיא מופנית לסיפור הדתי או לזה האידאולוגי. מאמין שלאור השינויים באופי השקפת העולם יווצר כר "נתון" שעל גביו יוכלו לצמוח ספורטאים.
        (לפני שנה אם אני לא טועה היה נער דתי שתפקד ככוכב הקבוצה של סגנית אלופת ישראל לתיכונים. הבעיה היא מסלול ההמשך, אם אתה לא ספורטאי מחונן אתה בבעיה)
        ונעמה שפיר עשתה קולג'. זה לא דבר פשוט לאדם דתי להיות יום יום בקרב אנשים שאורח חייהם שונה לחלוטין. חבר שלי, בן דוד שלה, סיפר לי כמה עבודה זה היה מסביב כדי שיתאפשר לה לשחק. לא פשוט.

  21. אלעד אייל

    29 יונ 2016 09:55:33

    נפלא לביא.
    מאד נהניתי לקרוא ולהתחבר ללבטים ולתחושות.
    גדלתי כאוהד מכבי בעיקר בגלל ימי חמישי, אבל מאד אהבתי את גליל עליון המקורית לא החיקוי העלוב שלקח אליפות וירד ליגה בשם גלבוע גליל.
    מאז עדי גורדון אוהד ירושלים מיוסר בד"כ.
    בכדורגל גדלתי על נבחרת הולנד הגדולה של 88, ואהבתי את מילאן של הטריו ההולנדי. יש לי סימפטיה גדולה גם לליברפול שדואגת לאכזב שוב ושוב.
    באן בי איי בזכות מנחם נחשפתי ליריבות בין הלייקרס של מג'יק לסלטיקס של בירד, ובחרתי בצד הסגול צהוב. כיום נראה לי שהייתי בוחר הפוך.

      1. אלעד אייל

        29 יונ 2016 12:44:03

        אבל בסופו של דבר רגעי הקסם גם של ליברפול ובעיקר שהולנד נתנה לי היו שווים גם שנים של אכזבות גדולות. נראה לי שתסכים איתי שזה עדיף על בינוניות מתמשכת.

        אגב אני כאדם דתי מזדהה עם תחושת המתח בכל פיינל פור, כשרסיסי שמועות מתחילות לזרום מהאחרים להכניס את השבת או מהחיילים המתארחים.

  22. Rocky1

    29 יונ 2016 10:16:33

    אין על האהדה שיש לך בתור ילד/מתבגר. אח״כ, בדיוק כמו שלביא כתב, אתה מבין שהעולם הוא מקום מורכב, וששום דבר הוא לא כמו שחשבת שהוא.

    אני זוכר את השמחה המתפרצת כשסן אנטוניו לקחו את האליפות הראשונה ב-99. יכולתי לחיות על השמחה הזו שבועות, זאת הייתה אחת מפסגות השנה שלי בכיתה י״א.

    באליפות של 2007, מצד שני, כאדם בוגר, לא יכולתי שלא לראות את העוול שנעשה לפיניקס סאנס (למי שלא מכיר את הסיפור, הפרטים אצל גיא), ולא שמחתי באותה מידה.

  24. אלעד אייל

    29 יונ 2016 14:23:10

    אגב לא נעים לי לבאס לביא, אבל נס מילאנו ואחריו הניצחון הנהדר על צסקא הם כאין וכאפס לעומת נס זלגיריס, שאי אפשר להסביר אותו רק במונחים של ספורט. נס זלגיריס נכלל בקטגוריה של אירועים שהמילים נעתקות כמו המהפך ב99 של מנצסטר מול באיירן בגמר ליגת האלופות.

    במקרים האלה כבר לא מספיק הסבר ספורטיבי של התעלות מצד אחד וקריסה או שאננות מצד שני. זה כבר שייך לתחום אחר של צירוף אירועים קוסמי כלשהו, ואני לא מתכוון לכוח אלוקי דווקא אלא לתחושה הסובייקטיבית אמנם, אבל כזו שהקיפה רבים מאד, שמשהו שנוגד את חוקי ההיגיון, הפסיכולוגיה, וההתנהלות ההגיונית של משחק ספורטיבי קרה כאן.

    כל מי שראה את באיירן מפרקת את היונייטד במשך 87 דקות, ושולטת ללא עוררין במשחק כולל משקוף בדקה 80 ומשהו, ואת לותר מתיאוס יורד מהמגרש כדי לקבל תשואות מהקהל שהגיעו לו, לא יכול להבין את המהפך שהיה שם.
    גם בנס זלגיריס מי שראה את הקהל מתחיל לזרום לכיוון היציאה כשברור שהפער בלתי ניתן לסגירה, ואת שאראס שיצא בחמש עבירות אחרי פארקר, לוחץ את היד למאמן הליטאי ומאחל לו הצלחה כשמכבי תיעדר מהפיינל פור הביתי, מבין שקרה פה צירוף בלתי סביר של אירועים. בכל אופן גם נס מילאנו היה לא רע בכלל 🙂

כתיבת תגובה

סגירת תפריט