(מוסך המכוניות של ג'יי לנו)

לטור הזה אין כל קשר לכדורסל, אבל לך תדע אם דברים דומים לא קורים בכדורסל, בעיקר במקרה של קובי.

זה קורה בבייסבול.

בששה ימים מטורפים בשבוע שעבר, ארבע קבוצות ב-MLB (הליגה המקצוענית בבייסבול) שפכו – הקשיבו טוב! – 623 מיליון דולארים על ארבעה פיצ'רים: דייויד פרייס (217 מיליון, 7 שנים ברד-סוקס), זאק גרינקי (206 מיליון ל-6 שנים באריזונה), ג'ורדן זימרמן (110 מיליון ל-5 שנים בדטרויט), וג'ף סמרג'יה (90 מיליון, 5 שנים בסן פרנציסקו).

ב-23 העונות שהפיצ'רים האלה יזרקו כדורים (כל משחק רביעי או חמישי; PLENTY OF REST IN BETWEEN,), ישלמו להם 29 מיליון לעונה בממוצע, כשגילם יהיה 32. ז"א ש-23 עונות הם יזרקו מעל גיל 32 במשכורות של 25-35 מיליון לעונה!

אחזור לעניין הגיל עוד כמה דקות.

ספורטס אילוסטרייטד שכתב את הפוסט הקצר על כך מזכיר לכולנו שכבר בשנת 1899 כתב כלכלן בשם ת'ורסטיין וובלן שהעשירים האמיתיים החדשים של אמריקה אוהבים ללקט צעצועים יקרים ביותר לא בגלל שהם טובים או שימושיים אלא ר-ק בגלל שהם יקרים.

אתן לכם דוגמא: כחצי שעה נסיעה מביתי, בעיר היפהפיה אשוויל על צוקי ההרים הגבוהים הנקראים "SMOKEY MOUNTAINS" (שהם המשך שרשרת הרי האפלשים) ישנה אחוזה היושבת על שטח ענק – גבעות שלמות –  בשם BILTMORE (לכו לגוגל ותבינו על מה אני מדבר) שהיום מעריכים את ערכה ב-2 מיליארדי דולארים (בתוך האחוזה נמצאים אביזרי אומנות של טובי הציירים והפסלים בעולם). קשה לתאר את גודלה, יופייה, ותפארתה. האחוזה יכולה להתחרות עם כל ארמון בבריטניה. אפילו בריכת שחייה פנימית של 50 מטר בנו שם, והכל בשנת 1885.

בנה אותה העשיר כקורח וונדרבילט שהיה אז האדם העשיר ביותר בארה"ב שלמעשה גר בניו יורק, והיה מגיע לשם כמה פעמים בשנה לארוחות לכמה מאות אורחים שהגיעו מכל רחבי ארה"ב.

או מכונית הרולס-רויס בת ה-12 צילינדרים שהזמין הקומיקאי ג'יי לנו בהזמנה מיוחדת – היחידה במינה בעולם – שעלתה לו 2.8 מיליון דולארים, ושהיא לעולם לא תידרך על כביש אחד בארה"ב, וכפי שהגיעה מהאונייה, כך היא תירקב במוסך המכוניות שלו, מוסך המכוניות הפרטי הגדול בעולם.

אותו דבר יאכטות ב-100 מיליון דולארים של העשירים ביותר שכל מה שהן עושות זה לעגון במעגני מים עמוקים לשלושה-ארבעה נשפי ערב שנערכים עליהם כל שנה לכל החברים.

למה אני מספר לכם כל זאת?

כי כל הפיצ'רים שהזכרתי היו "צעירים" שהתקרבו לגיל 30 כשהחתימו אותם על החוזים המטורפים הללו ובעלי הקבוצות מחתימים אותם בתקוות שוא שהם יתנו עונה או שתיים טובות, ובשאר הם ישמשו צעצוע יקר של הבעלים שהם גאים שיש להם אותו.

לפני שנתיים התפרסם מחקר שהראה ללא ספק שכל פיצ'ר מתחיל לרדת ביכולתו אחרי גיל 32. כל השחקנים האלה ישתכרו משכורות מטורפות כשעד 75% מהזמן עליהם הוחתמו הם בירידה תלולה.

13 פיצ'רים לפניהם הוחתמו על חוזים של לפחות 120 מיליון. חמישה מהם כבר זורקים מעל גיל 32, וכל החמישה הם כבר 'שרופים' –  BUST. לא מסוגלים יותר לזרוק: ג'סטין וולנדר, ג'ון סנטנה, בארי זיטו, סיסי סבאת'יה, ומייק המפטון בסך הכל של 14 עונות (ס"ה עונות של החמישה אחרי שחתמו על חוזים של למעלה מ-2 מיליון לעונה) הם 88-74 עם ERA מבייש של 4.56!

אתם מבינים? חמישה פיצ'רים מעל גיל 32 שמשלמים להם 20 מיליון לעונה מ-פ-ס-י-ד-י-ם יותר משחקים מאשר הם מנצחים.

היום ידוע בליגה שכמעט אין פיצ'רים המצליחים לשמור על יכולתם אחרי גיל 32. לכן הרד סוקס שמחו לתת את הפיצ'ר 'האס' ג'ון לסטר לקאבס שהחתחמו אותו על 155 מיליון כשהיה בגיל 31, ל-5 שנים. ז"א 155 מיליון לפיצ'ר שיזרוק מגיל 31 עד 36.

אתם יודעים מה קרה בקאבס? משך כל עונת 2015 המצויינת שלהם הם השתמשו בפיצ'רים צעירים בגיל 30 ומטה. ג'ון לסטר עם ה-30 מיליון-פלוס שלו לעונה? נתנו לו לשחק רק 6 משחקים מה-162 משחקים. הוא קיבל עבור 6 המשחקים 31 מיליון דולארים. 6 מיליון למשחק, וברוב המשחקים הוא לא זרק יותר מ-6 עד 7 אינינגים.

מיד אחרי שבוסטון עשתה מפרייס את הפיצ'ר היקר בהסטוריה, אריזונה החליטה שהיא חייבת לשלם יותר ונתנה לגרינקי את ה-206 מיל. לשש שנים. הוא היה נפלא בעונה שהם חתמו על החוזה המטורף כשסיים את העונה עם 1.66 ERA, הרביעי בטיבו בהסטוריה מאז שגבעת הפיצ'ר הונמכה ב-1969.

אריזונה מתפללת שבגיל 37 (הוא  היום בן 31) הוא ימשיך לזרוק ככה, אף על פי שהיא יודעת שאין צ'אנס.

אז רגע, מה הסיפור?

האם בעלי הקבוצות – רובם ככולם מיליארדרים גדולים וכמה מהם בין העשירים הגדולים ביותר בארה"ב מטומטמים? האם הם רוצים לזרוק את כספם ככה סתם, ולהיראות כמטומטמים בשנים הבאות?

(אחוזת בילטמור בעיר אשוויל, חצי שעה מביתי)

ישנן שתי אפשרויות, ושתיהן נכונות:

1. בעלי קבוצות הבייסבול עושים כל כך הרבה כסף שהם לא יודעים מה לעשות איתו.. אולי אפילו הם 'מתביישים'?

בואו ניקח את ה'דיימונדבקס' של אריזונה שעשו את גרינקי לשחקן עם המשכורת הגדולה ביותר בעולם לשש שנים: חודשיים לפני ההחתמה של גרינקי, הם חתמו על חוזה טלוויזיה ל-20 שנה בסך 1.5 מיליארד דולארים. זה יותר מכפליים מהחוזה הקודם שהיה להם.

רווחי בעלי קבוצות הבייסבול (REVENUES) עלו ב-24% ב-5 שנים, ב-56% ב-10 שנים, וב-128% ב-15 שנים.

ההכנסות מה-DVR מ-2,430 משחקי העונה הם ברמות שהקבוצות מתביישות לגלות.

ערך קבוצות הבייסבול הוא מ-3.4 מיליארד (הניו יורק יאנקיס) עד 650 מיליון (טמבה ביי), כשחצי מהקבוצות כבר שוות יותר ממיליארד, ופורבס מגזין מנבא שעד 2020 ערך כל 30 הקבוצות יהיה לפחות מיליארד.

היום ישנה למעשה תחרות ומאבק בין חברות לקבל דקות פרסום בחוזי הטלוויזיה הפרטיים שכל קבוצה חותמת, ובפלייאוף דקת פרסומת עולה הון.

ואז מגיעים לסיבה השנייה, זאת שהכלכלן וולבן דיבר עליה במאה ה-19:

2. האייקונים הללו בבייסבול הופכים לצעצועים יקרים של בעלי הקבוצות שגורמים להם את ההיי שמגה-עשירים מרגישים כשישנם להם פריטים יקרים ביותר, אפילו שהשימוש המעשי בהם לא קיים, או כמעט לא קיים. כמו המכוניות של לנו.

בעלי הקבוצות יודעים שפיצ'רים ענקים ביכולתם בגילאי 28-30 שהם חותמים ל-6 או 7 שנים יזרקו שנה-שנתיים, ואז יתמוטטו. מעט מאד פיצ'רים בכל תולדות הבייסבול היו "ענקים" מעל גיל 36. ממש יחידי סגולה.

אבל לבעל קבוצה גאה כיף להחזיק פיצ'ר כמו גרינקי, או קלייטון קרשאו, או ג'ימי נלסון, או פטריק קורבין הרבה מעבר לשיאו כמין "צעצוע" בעל ערך הסטורי, כריזמטי, סלברטי, ולך תדע מה עוד עושה לבעלי הקבוצות האלה את היום. אני בטוח שג'ון סטיינברנר היה משלם מיליונים לסנדי קופאקס – גדול הפיצ'רים מאז ומעולם – שיחתום אצלו ביאנקיס בגיל 38 או 39, ככה סתם, ששמו יופיע ברוסטר.

זה כמו הרולס רויס עם 12 הצילינדרים במוסך של ג'יי לנו. היא לא שימושית, אבל "היא שם". "יש לו אותה". ככה בעלי הקבוצות: יש להם כוכב-על אגדי בסגל, ולמי איכפת מה הוא עושה או לא עושה.

לך תדע. אולי קובי בריאנט הוא צעצוע כזה שהלייקרס רצתה שיהיה בבעלותה, ולא משנה כמה הוא עולה, אם כי במקרה של הלייקרס הבנים של ג'רי באס אינם עשירים עד כדי כך. בכל זאת, הם היו מוכנים לעצור את התפתחות הקבוצה בכמה שנים טובות כדי ש-"יהיה להם את קובי".