עלה לי הרעיון לכתוב על הקטגוריה הזאת של השחקנים, לאחר שצפינו במשחק בליגה הישראלית ואחד מהחבר'ה שלי צחק על זה שהשחקנים שמשחקים בשכונות בארצות הברית מסוגלים לנצח את הקבוצות האלה בליגת העל, ואז שאלתי את עצמי האם הייתי רוצה לראות שחקנים כאלה בקבוצה שלי, והאם הם נמצאים באן בי איי? בכלל, מה זה שחקן שכונתי? ההגדרה של שחקן שכונתי אינה מדויקת במאה אחוז מפני שתלוי מי מגדיר את השחקן, וכיצד הוא מסתכל על המשחק.

אני אשתדל להגדיר זאת באמצעות שימוש במונחים הסטנדרטים של המשחק (כמובן שחלק לא יסכימו איתי, אבל זה מה שכיף בכתיבה על כדורסל). הדבר הראשון שעולה בראש כשחושבים על שחקן שכונתי הוא שחקן שלוקח יותר מדי קליעות, אחד שממשיך לכדרר עם הכדור ולא מניע את הכדור ואת הקבוצה, שחקן שכונתי הוא אחד שמאמין מאוד בבידודים ותמיד יעדיף לעלות לסל ולקלוע קליעות קשות על מסירה הכדור לשחקן הפנוי לסל קל, ואחד שכמעט תמיד קולע בדאבל פיגרס, ויכריע משחקים בסוף אם זה לטוב או לרע. סביר להניח שהוא יהיה הילד הרע של הקבוצה.

כדורסל הוא משחק מאוד קבוצתי, שמצריך מחשבה גדולה בכל מהלך בהגנה או בהתקפה. הקבוצות (במיוחד האירופאיות) משחקות לפי הספר, כשכל אחד יודע את התפקיד שלו בקשר למשחק, לא רק מבחינת זריקות-חסימה ועלייה לסל מסירה ועוד מסירה, ולכן בקבוצות (במיוחד מזרח אירופאיות) קשה למצוא שחקנים שכונתיים רבים כדי מלמדים שם כדורסל קבוצתי מאוד ומאמני הכדורסל של קבוצות הילדים והנוער הם מאוד מסורתיים בעניין זה, קובי בראיינט דיבר על זה לפני כשנה וציין שבזכות זה לשחקנים האירופאיים יש יסודות טובים יותר.

בארצות הברית למשל, כמעט כולם משחקים בשכונה והאפרו אמריקאים הם שחקנים עם מבנה גוף מאוד אתלטי וחזק, ולכן מן הטבעי שהם יבלטו בספורט. נכון שהם מצורפים לקבוצות כדורסל בבתי הספר מגיל קטן, אבל האימון שם שונה קצת וכן גם משחקים אחד על אחד בשכונה עם החבר'ה, וכל המצב הסוציו-אקונומי של כל אחד מהם לא קל והם מוצאים בכדורסל מפלט כדי לצאת לחיים יותר טובים, אבל קשיי היום וים שלהם משפיעים על צורה המשחק שלהם, והם יהיו יותר מרדנים בשחקם.

לכן ברור ששחקנים מסוג זה ירצו לבלוט יותר במשחק, כלומר לקלוע יותר נקודות. עכשיו נגיע לחלק הבעייתי, כי אני אזכיר שמות שחלק מכם לא יסכימו איתי שהם שחקנים שכונתיים. צורת משחק של כל שחקן נראית לכל אחד מאיתנו באופן שונה, ולכן אתם לא תבינו איך אני מגדיר שחקן כמו ראסל ווסטברוק (שבשנה האחרונה העמיד ממוצעים של טריפל דאבל בחלק מהמשחקים) כשחקן שכונתי, או סטפן מארבורי, אלן אייברסון, סטיב פרנסיס, דניס שרודר ועוד המון שחקנים אחרים הייתי מכניס גם את ווילט צ'מברליין לרשימה הזאת, אבל אני יודע שהדבר הזה יגרור המון וויכוחים. חזרה לנושא, לא חסרים שחקנים שכונתיים בליגה.

צורת המשחק באן בי איי עוזרת מאוד לשחקנים אלה להתבלט, עקב כך שרוב הקבוצות מאוד מסתמכות על בידודים ופיק אנד רול, ולכן כולם נדהמו מאוד משתי האלופות האחרונות-סן אנטוניו 2013/14, שצורת המשחק שלה הייתה פשוט תאווה לעיניים כאשר כולם נוגעים בכדור , וגולדן סטייט ווריורס של 2014/15, ששיחקה בצורה מאוד מאורגנת ובכל התקפה הראתה יותר מחסימה אחת וכמובן תנועה בלתי פוסקת של קרי.

מן הסתם, קארי לא קולע בכל משחק 30 נקודות ומעלה כי הוא מכדרר ומכדרר וזורק ג'אמפ שוטס. האם תרצו שחקן כזה בקבוצה שלכם? מי לא ירצה שחקן שקולע ממוצע של 20 נקודות ומעלה בקבוצה שלו, עם יכולת כדורסל אדירה ויכולת חדירה מרהיבה לעין. הוא אחד שינצח בשבילנו משחקים ויקלע עם הבאזר, אבל העניין הוא ששחקנים כאלה מתאימים מאוד לקבוצות עם שאיפות קטנות ולא לאלופות, אני יודע שאלן אייברסון לקח קבוצה לגמר האן בי איי, אבל עדיין זה לא הספיק לאליפות.

האם שחקן שמשחק בשכונות של ארצות הברית יכול לנצח קבוצות אירופאיות מסודרות ומאומנות היטב? התשובה לא בטוח במאה אחוז, כי זה תלוי באיך השחקן השכונתי יכנס למשחק. קיים תסריט ששחקן זה יתחיל לקלוע ולקלוע ולתפוס יום ענק והקבוצה האירופאית תפסיד, אבל מצד שני גם קבלה ההחלטות הזאת של הקליעות תהווה בעיה, במיוחד ביום קליעות רע, ולכן קבוצתו תפסיד.

בעידן של הכדורסל היום, עם כל הסטטיסטיקה של כל שחקן שנמדדת גם בפריטים הכי קטנים, ויש בכל קבוצה כמה פריקים שמודדים את זה, אז ברור שהעדיפות היא לתת למשחק ללכת לסיכויים הכי טובים לקלוע לסל. לכן נראה שהעדיפות הכללית בקבוצות היא חמישייה יציבה על פני שני אולסטארים. לדוגמה, אטלנטה בשנה שעברה הציגה חמישייה מאוזנת הרבה בזכות קואוץ' באד, מייק בודנהולצר, שהדגיש את החשיבות של משחק קבוצתי עם עוד מסירה לשחקן הפנוי במקום הזריקה.

חובבי הריגוש במשחק לא יאהבו את המאמר הזה, ולמען האמת גם אני מעדיף לראות ג'אמפ שוטס אדירים וסלים יפים לעין שישברו קצת את הקרח במשחק במקום לשחק כמו רובוטים, אבל כדי לנצח צריך לשלב בין שני האפשרויות. כאוהדים, אף פעם לא נוותר על קרוס אובר קטלני ושבירת קרסול כי אנחנו אוהבים את הכדורסל בזכות הדברים האלה, אבל ברמה המקצועית אנחנו לא יכולים להסתמך רק על דברים כאלה בקבוצות.

מג'יק ג'ונסון היה גאון כי הוא ידע לשלב בין שני הדברים האלה. התקפת המעבר של הלייקרס בשנות ה-80 לא הייתה רק ריחופים ומסירות בעין עקומה או מאחורי הגב, היו שם התאמות והקבוצה התאמנה במיוחד להתקפות מסוג זה. מג'יק לא וויתר על התענוג בכדורסל, ותמיד ראו אותו מחייך. זכור במיוחד המשחק הראשון בעונת הרוקי (הלייקרס מול סן דייגו קליפרס, 103-102 ללייקרס) כאשר קארים קלע סל ניצחון עם הבאזר, ומג'יק קפץ עליו וחיבק אותו. קארים אמר לו: "ילד תירגע, זה רק המשחק הראשון של העונה".

אי אפשר להכחיש שבכל קבוצה צריך שחקן כזה שכונתי (במילים אחרות יצירתי), וברגעים שבהם הכל נתקע לשלוח אותו לרבע האחרון כדי שיקלע כמה סלים גדולים. עדיין לא הייתם מהמרים עליו כשחקן מרכזי בקבוצה.

דבר חשוב נוסף בהקשר זה הוא המאמן של הקבוצה. יש מאמנים שפשוט לא מסוגלים לשחק עם שחקנים מהסוג הזה ומשתגעים מכל מהלך ומהלך, במיוחד כאלו שבמתפרצת נוטים לעצור על קו השלוש ולקלוע (אם לא קוראים לך מייק ד'אנטוני תשתגע מזה). שחקנים אלה צריכים ליטוף מיוחד כדי שיצליחו, והכי חשוב חייבים להיכנס לתוך המרקם החברתי של הקבוצה כדי שהדרך שבה הוא עוזר לקבוצה תהיינה יותר חיונית. את מי הייתם מעדיפים-שחקן שקולע 25 נקודות ב-30% מהשדה, או שחקן שקולע עשר נקודות באחוזים יותר טובים ותורם למשחק הקבוצתי.

לכן צריכים להסתכל על שחקן שכונתי בכך שרואים באיזה סיטואציה הוא נמצא, אם היא מתאימה עבורו, או האם הוא בכלל בליגה הנכונה. האוהד הממוצע ייהנה מהמשחק שלהם, ודבר נוסף שאפשר לשים לב אליו הוא שהקריירה של השחקנים בקטגוריה זאת לא נמשכת הרבה והם פורשים בגיל מוקדם יחסית. אתם מוזמנים לדון בתגובות בקשר לעוד שמות, ובכלל אם יש כזה דבר שחקן שכונתי?