אגדות אלף לילה ולילה (2) – הילדים מאקרון / יונתן שגב

יש לי שאלה אליכם רבותיי. מי יודע כמה תושבים יש באקרון, אוהיו.

אף אחד? גיא? מנחם? מישהו?

אז אגיד לכם. 200,000. כמה נמצאו בתוך חמשת, שלא לומר שלושת הכדורסלנים הטובים בתבל (9 מיליארד), בעונה החולפת? נכון – 2.

אבל, רגע, אני קופץ מהר מידי. בואו נחזור מעט אחורה בזמן –

לפני שנים לא רבות מידי ולא מעטות מידי – לא יודע בדיוק כמה, ישב ג'ק "וורדל" קארי בביתו בוורג'יניה, ביחד עם אישתו – חואניטה, והרהר מה עליו לעשות.

אלו היו שנות הסבנטי'ז המוקדמות, מעט לפני חופשת הקיץ. זהו פרט חשוב מכיוון שלג'ק ולחואניטה היו לא אחד, לא שניים, לא שלושה , לא ארבעה – חמישה ילדים.

מתוך חמשת הילדים היו ארבע בנות ובן אחד. לבן קראו דל. דל קארי.

לשמחתנו (אוהדי הכדורסל) הרבה, ארבע הבנות היו מתעללות באחיהן הקטן על בסיס יום-יומי – על אחת כמה וכמה בחופשת הקיץ, וזה מה שגרם להרהורים של ג'ק.

בסופו של דבר החליט ג'ק להכניס את בנו לעולם הספורט ולהוציא אותו מחוץ לעולם של אחיותיו – ובנה לו "הופ" מחוץ לבית.

 

הסל. (תתעלמו מהאלמוני בתמונה)

 

ג'ק ודל היו נמצאים שעות רבות במגרש – ואף על פי שהם היו רבים על יסודות המשחק ועל מה לא ודל אפילו בכה הרבה מאוד (לא רק בגלל הכדורסל – ספוילר לפסקה הבאה) – שניהם היו מאוד מרוצים מהסידור החדש.

עם זאת, לא הכל היה ורוד בקארילנד, כי גם כשהילד היה נשאר בבית ללא אביו, אחיותיו היו מעיפות אותו החוצה כל בוקר עם כדור ולפעמים היו נותנות לו סנדוויץ' על התנהגות טובה, וכשההורים היו מגיעים הם היו מכניסות אותו וגורמות לכך להיראות שדל בילה איתן בפנים בנעימים בכל הזמן.

דל המשיך להתאמן ובעיקר לזרוק, אם בברירה ואם לאו ובסופו של דבר הפך לשחקן NBA המוכר לכל עכבר ועכבר.

תקופת זמן לא ברורה כל כך אחרי זה – ב-30 בדצמבר 1984 – כנראה כמות שנים שאפשר לספור על יד אחת או שתיים ובמדינה אחרת בארה"ב – אקרון אוהיו – נולד לברון ריימון ג'יימס.

לברון היה ילד לאמא חד הורית – אם אפשר לקרוא לנערה בת 16 "אמא". אביו, אסיר לשעבר, עזב את גלוריה – אמו של לברון – לגדל את הילד שבעתיד יהפוך לאחת משחקני הכדורסל הגדולים בהיסטוריה.

בכל מקרה, בעקבות בעיות כלכליות רציניות, קראו שני דברים במשפחת ג'יימס – ראשית כל, לברון הצעיר פרק את תסכולו בספורט ולמעשה הכיר את שני המשחקים האהובים עליו – בסקטבול ופוטבול. שנית, לברון נאלץ לעבור לגור עם מאמן הפוטבול שלו.

בביתו של זה הוא הכיר את מאמן הכדורסל של אוניברסיטת מישיגן סנטרל לשעבר, קית' דמברות'י. לברון הקים ביחד עם ארבעה חברים נוספים קבוצת כדורסל ששיחקה בטורניר בצפון אוהיו. לברון וקבוצתו השתתפו בשני טורנירים שבהם גילו את המלך ג'יימס. משם, כשהוא בערך בן 14, החל לברון להיות מוקף בלחץ תקשורתי בלתי פוסק כשנחשב לדבר הבא של הכדורסל, ואכן הפך לכזה עם רשימת הישגים הכוללת בחירה ראשונה בדראפט 2003, שלל MVP'S, אליפויות וכולי.

עכשיו, בואו נחזור לאירוע שיסתבר כמאוד משמעותי עבור ג'יימס. כשלברון היה בגיל שלוש ועוד קצת, אם תרצו לדייק אז זה יהיה שלוש שנים ו-74 יום, או 1169 יום אם באמת תרצו, באותו בית החולים שבו גלוריה הביאה בעצמה את "המלך" לעולם, נולד סטף וורדל קארי השני.

כשקארי נולד, סבו, ג'ק וורדל, היה בן 58 בקירוב. הנכד הצעיר בקושי הספיק לראות את האיש שעל שמו הוא נקרא, עד שזה נפטר מהתקף לב. ג'ק נפטר כשצפה בחוט המקשר בין שני הוורדלים – דל – ששיחק בשארלוט כנגד הלייקרס.

לאותו הדל היה מאוד קשה עם מות אביו, לכן הוא הלך לעשות את הדבר שקישר בין השניים יותר מכול – לזרוק לטבעת העקומה בביתו של ג'ק. מי שעמד, או יותר נכון ישב, או בעצם שכב, יודעים מה ישן – לצד דל היה וורדל II, שאכל ולגם מאבא כדורסל לצד חלב מאמא.

 

השנים חלפו ובזמן שלברון היה שם הידוע לכל סקאוט המכבד את עצמו, גם קארי ג'וניור ג'וניור, החל לעבוד על משחקו. הוא זרק מכל מקום אפשרי באזור – והכל לסל המצ'וקמק בבית של סבא ג'ק בוורג'יניה.

לאט לאט גם קארי התקדם ועבר בהרבה מאוד מקומות – הוא התחיל בטורונטו בבית ספר יסודי, המשיך בשארלוט בבתיכון וסיים בדיוידסון בקולג'.

אבל יהיה אבֶל לא להזכיר עוד נקודה אחת משמעותית בחייו המוקדמים של אמן השלשות (הייתי יכול להזכיר גם עוד 5, אבל אז האנשים סביב "מדורת האגדה" יעזבו).

בערך 30 שנה אחרי שהוקם – הסל של סבא מצא את עצמו עובר עוד קיץ שבו ילדים בוכים למרגלותיו. לא סתם ילדים, אלא ילדי משפחת קארי.

הפעם, זה לא היה קשור לאחיות מתעללות שלא היו לסטף, אלא שאביו שינה לו את הזריקה לחלוטין. הוא היה היחיד מתלמידי התיכון שמטילים מהחזה, ואבא דאג שלקראת כיתה יא' זה לא יקרה יותר.

אחרי קיץ קשה מאוד הקרי'ז (דל, סטף ולמעשה גם בעקיפין ג'ק) יצרו את הזריקה שכולנו מהללים כיום, ומכאן, פלוס טורניר מכללות נהדר בשנתו השלישית והאחרונה במכללה, קארי יצא ל-NBA.

ההתחלה של הילד מאקרון 2 הייתה צולעת – בעיקר בגלל פציעות בקרסול – עד לפני בערך שלוש שנים, שאז וורדל השני החל לפרוע שטרות.

כל זאת קרה בערך בזמן שלברון עזב את קליבלנד, הבטיח 7 אליפויות וקיים שתיים, וחזר חזרה הביתה לאוהיו.

עכשיו, יש לי שאלה אליכם רבותיי. מי יודע כמה תושבים יש באקרון, אוהיו.

אף אחד? גיא? מנחם? מישהו? (כולכם אמורים לדעת עכשיו…)

אז אגיד לכם. 200,000. כמה כאלו שנולדו במקום נמצאו בתוך חמשת, שלא לומר שלושת הכדורסלנים הטובים בתבל (9 מיליארד), בעונה החולפת? נכון – 2.

לפני שאגש לסיקור קצרצר של הקרב הראשון ובהחלט הלא-אחרון בין שני ילדיה של אקרון, ארצה להתעקב לשנייה על הדמויות שאנו רואים לפנינו.

זה פשוט מדהים כמה קארי ולברון הם פשוט הפכים, יין ויאנג.

מצד אחד קארי, שהגיע מהמעמד הגבוה, שבגיל 6 כבר ישב עם כוכבי על כמיץ' ריצ'מונד. הוא נראה כמו האדם הממוצע. התקשורת ידעה עליו כלום ושום דבר, פרט לכך שהוא הבן החמוד של דל (מי יודע, אולי לריילי מצפה עתיד גדול גם בהופס).

עם זאת, יש משהו בהתנהלות שלו שמשדר צניעות, אנושיות והרבה מאוד כבוד ליריביו ולחבריו. בנוסף הוא נראה מעט לא קשור, כמו מישהו שנותן את ההופעה הטובה בעיר כשיש לו פחד במה.

 

מהצד השני יש לנו את לברון – מגיע מפחיה של אקרון, בלי אבא ועם אמא צעירה עד מאוד. לברון הוא מסוג האנשים שיש תחושה שהם נולדו בגובה 2.03, עם קוביות בבטן לא לשכוח. למרות המקום שממנו הוא בא (וכנראה בזכות המפלצתיות הפיזית שלו), ג'יימס התפרסם כבר בגיל בר מצווה והפך לסופרסטאר אמיתי בגיל ח"י.

עם כל עברו, הוא משדר דברים הפוכים מקארי ובכך גם תומכיו הגדולים ביותר יאלצו להודות – הוא שחצן, יש לו אגו בגודל מדינת ישראל, הוא מנהל את ההצגה תמיד (ובלי פחד במה).

על פניו, אם היינו כותבים תסריט לסרט של דיסני אז האגדה הייתה מעט אחרת:

קארי היה דווקא זה שמגיע מהאשפתות ודווקא לברון היה מפורסם מגיל 0. לברון היה הנבל וקארי האיש הטוב שמנצח בסוף.

נראה שכל הפרטים מתיישבים טוב באגדה שלנו פרט לרקע של השניים כפי שציינתי קודם.

בכל מקרה, השנה הם נפגשו בגמר ה-NBA, אחת מזירות הקרב הגדולות ביותר שיש לאנושות להציע בימינו. ה"נבל" ניסה וניסה, אך בסופו של דבר האיש הטוב ניצח, אבל ממש לא לבד כשלעזרתו עמדו עוזרי-גיבור רבים.

עם זאת, כידוע לנו, לכל סרט טוב יש סרט המשך. בסרט ההמשך, הנבל חזור לנקום. האם זה אכן מה שיקרה?

את זה נדע בעתיד.

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  2. מנחם לס

    21 ספט 2015 19:24:03

    רינה אשתי ז"ל ואני לימדנו עברית באקרון משך 4 שנים (1962-1966) בבית הכנסת 'בית-אל'.

    אקרון היא אחלה של עיר, והיא אגב בירת הצמיגים של העולם (גודייר, גודריץ', פיירסטון, ועוד – כולן נמצאות שם). היא ידועה במסעדות המעולות שלה ואנשים נוסעים מקליבלנד (שעה נסיעה) לאכול שם.

  4. גיא

    21 ספט 2015 19:44:02

    אין לי בעיה עם אנשים בעלי אגו בגודל האוקינוס.
    בתנאי שהם מצליחים לגבות במעשים את הנפח בחלל שהאגו שלהם משאיר.
    לברון הוא מסוג האנשים שעובדים קשה מאוד בשביל להוכיח את עצמם.
    לכן "בספר שלי" הוא לא נבל.

    1. jojo

      21 ספט 2015 19:53:59

      זה היה כדי להמחיש את הניגוד בין שני הכוכבים האלו (חוץ מזה, שאתה חייב להודות שהוא הרבה יותר ג'וקר/לקס לות'ור .. 🙂 )
      יונתן, תודה על הפוסט המעניין. אני אשמח לשחזור של הפיינלס גם בעונה הזו עם ניצחון של קליבלנד (עבור בלאט ויקירי לבית סמית' ועם חמישים ושמונה נקודות של קיירי שיהיה אחראי על הניצחון)

  5. למר מנחם היקר

    21 ספט 2015 20:06:52

    ללברון יש שנאה עצומה שלא בצדק, השחקן שתרם הכי הרב לקהילה, בעל נאמן, השחקן המגוון ביותר שדרך על המגרש,סיפור ילדות קורע לב, שחקן שבוחנים אותו בטלסקופ ומחכים לכל טעות שלו.הסיפור של לברון השנה אמור להיות מיוצג כגיבור שחוזר לעיר שלו (מבין שהעיר יותר חשובה מכדורסל) ומנסה להביא לה תואר אחרי 40 שנה, סוחב קבוצה פצועה כל הדרך על הכתפיים שלו עד הגמר ומספק את סדרת הגמר הגדולה ביותר ב50 שנה האחרונות. חוץ מכל זה הוא השחקן הראשון שלא מפחד להביע את דעתו להתערב בפוליטיקה (עולה לו בשונאים).חוץ מהאתלטיות הנדירה שלו הוא שחקן מצוין (משחק פוסט משובח,מוסר ומנהל משחק מצוין,קליעה טובה…). לברון הוא מסוג השחקנים שלא יכולים לאהוב ולא משנה מה יעשה.

  7. למר מנחם היקר

    21 ספט 2015 20:27:59

    ללברון יש שנאה עצומה שלא בצדק, השחקן שתרם הכי הרב לקהילה, בעל נאמן, השחקן המגוון ביותר שדרך על המגרש,סיפור ילדות קורע לב, שחקן שבוחנים אותו בטלסקופ ומחכים לכל טעות שלו.הסיפור של לברון השנה אמור להיות מיוצג כגיבור שחוזר לעיר שלו (מבין שהעיר יותר חשובה מכדורסל) ומנסה להביא לה תואר אחרי 40 שנה, סוחב קבוצה פצועה כל הדרך על הכתפיים שלו עד הגמר ומספק את סדרת הגמר הגדולה ביותר ב50 שנה האחרונות. חוץ מכל זה הוא השחקן הראשון שלא מפחד להביע את דעתו להתערב בפוליטיקה (עולה לו בשונאים).חוץ מהאתלטיות הנדירה שלו (האיש הצליח להטביע כבר בגיל 12) הוא שחקן מצוין (משחק פוסט משובח,מוסר ומנהל משחק מצוין,קליעה טובה…). לברון הוא מסוג השחקנים שלא יכולים לאהוב ולא משנה מה יעשה. קארי עם כל האהבה אליו גדל על כפית זהו בפה (וכמובן שמגרש כדורסל בבית) לעומת זאת הכדורסל הציל ללברון את החיים.

  11. אופיר נ

    21 ספט 2015 22:10:37

    יונתן, אחלה פוסט!
    אני ממתין למומי, שינחית את הוולה שהרמת לו,
    בתיאור על הרגלי האכילה והשתיה של סטף קרי.

  14. תומש

    21 ספט 2015 23:37:51

    לא רק שלברון אינו הנבל, בעיני הוא אחת מדמויות הספורט המרתקות והחיוביות שהיו מעולם. דוגמה מזהירה ליציאה מהביב. אדם שהוכתר למשיח בגיל קטנות ויכל להגדרה הזו. תורם גדול ומוביל חברתי ואכפתי. פאן גאיי. מצחיק. גאון. לא יודע מה רוצים ממנו, בחיי. הוא הסיפור הכי טוב שיש במונחים שייקספיריים

  15. Ljos

    22 ספט 2015 00:11:44

    כאן מרכלים על לברון עכשיו?
    קודם כל אצטרף למחמאות לכתיבה. פוסט נפלא.
    עכשיו אל מושאי הכתבה. יש לי בעיה אחת עיקרית עם לברון. ההתנהלות הסופר מחושבת שלו. כל צעד כביכול הוחלט וחושב חודשים מראש כדי לשמור על תדמית או כדי להוציא אותו טוב בעיני הציבור. הוא הקורפו-הומאנויד הראשון בהיסטוריה. בגלל התחושה הזו, שאין אדם מתחת למסיכת השרירים, הוא נכנס למעין Uncanny Valley בו נראה שאין דבר שהוא יעשה שיגרום לו להראות כמו אדם אמיתי בעבורי.
    לעומתו, קרי, נראה שמשיג כל מה שלברון רוצה שיחשבו עליו, בלי להתאמץ.
    בקיצור, לברון הוא כמו הילד ההוא שמתעקש שכולם יאהבו אותו ויקראו לו דאלאס, או מק'אוסום, או דרקאר נואר, ובסוף כולם שונאים אותו, לעומת הילד ההוא שכולם פשוט אוהבים.

    2. עגל

      22 ספט 2015 18:58:04

      מגיל אפס הוא באור הזרקורים. הוא יליד המדיה החדשה, נולד עם כפית של טוויטר. דווקא בהליכה למיאמי הוא ויתר על תדמית הנייס גיא על מנת לקחת תארים. גם בדעות הפוליטיות שהוא לא מפחד להשמיע (ע"ע מייקל ג'ורדן)

      1. Ljos

        22 ספט 2015 21:43:04

        מצד אחד אני מסכים עם חלק ממה שאמרת. לברון נולד לתוך מדיה. עוקבים אחריו מגיל צעיר ובודקים כל משפט שיוצא לו מהפה (או המקלדת, אלקטרונית או לא) עם זכוכית מגדלת. כל ההתנהלות שלו היא תוצאה של הסיפור הזה. אבל כמו שאפשר לרדת על גווינית' פאלטרו, או הילדים של וויל סמית' (גאד, כמה שהם קריפיים), על כך שהם איבדו קשר עם המציאות, אפשר גם על לברון.
        בהליכה למיאמי לא נראה לי שהוא ויתר על תדמית הנייס גאי. לפחות לא במודע. חברות גדולות, שעדיין לא עשו טעות וכולם אוהבים אותן, נוטות לחשוב שהן לא מסוגלות לטעות. נדמה לי שהוא חשב שכולם יקבלו בהבנה, ובכל מקרה במכלול החישובים, הוא צריך תואר אליפות, ועדיף כמה שיותר, כדי לבסס מקום בהיסטוריה והדרך בה זה נעשה כבר תשכח או תוגן בצורה כלשהי. מזכיר את הסיפור של אפל, שחשבה שכל דבר שהיא תעשה יתקבל בצורה נפלאה ואז התגלה שיש פרצה בענן שגרם לכמה מפורסמות לחוות הטרדה מינית ציבורית בו זמנית. ובנוסף לכל הצרות, הם תקעו אלבום שלם של U2 שאף אחד לא רצה בכל אייפון חדש.
        בקשר לדעות הפוליטיות, זה בערך מה שנדרש מכוכב בסדר הגודל שלו, או בסדר הגודל שהוא רוצה להיות, היום. קלוני, ג'ולי, ג'ובס, בולדווין, צ'אק נוריס, כולם יוצאים היום בהצהרות פוליטיות. ואם אפשר להשוות את לברון ללברונקורפ פעם נוספת, גם לחברות יש דעה פוליטית. בדיוק היום ראיתי כתבה שמפרידה חברות מפורסמות בין "אדום" ל"כחול" לפי איזו מפלגה הן תרמו יותר (גוגל, אפל, סטארבאקס וקוסטקו הן הכי כחולות, האליברטון, דל, יוניון פסיפיק ואקסון הן הכי אדומות).
        בקיצור, לברון הוא קצת כמו הסיפור של החרגול והנמלה שרצתה להיות חרגול, כאשר החרגול חגג כל הקיץ בעוד הנמלה עבדה בשביל החורף, רק כדי לראות איך כדור שלג טועה הורס לה את כל המצבור שעליו עבדה עונה שלמה.

          2. Ljos

            23 ספט 2015 16:52:51

            קשה להשוות מול ג'ורדן. תקופה אחרת, בה כדי שאדם שחור יוכל להיכנס אל תוך הקונצנזוס הלאומי הוא היה צריך לשדר הכי Wholesome שאפשר כדי להתחבב על כולם ולא לתת לאף אדם הזדמנות לאיזה פתח של מחלוקת כדי להפיל אותו. ובעיקר, לא לסיים כמו אייברסון. אפשר לראות את זה גם בהבדל בין וויל סמית' (הראפר הכי מתחמד שיש, הדמות שלו בנסיך המדליק) ואופרה ווינפרי של שנות ה-90, או אפילו לחזור אחורה אל ביל קוסבי והמשפחה המיוחדת שלו, לעומת סמואל ל. ג'קסון, ויולה דייוויס או אופרה ווינפרי של היום.
            להשוות לשחקנים של היום אפשר. מה שמיאמי עשו אחרי הסיפור של טרייבון מרטין היה יפה, וגם חולצות ה"קשה לי לנשום" שלברון, קובי, דרק רוז ואחרים לבשו. ולידו יש גם את כרמלו אנטוני, העצלן מכפר אגואיסטיקן, שצעד במחאה בבולטימור. יש את התגובה של שחקני הקליפרס להערות הגזעניות של בעליהם לשעבר, חולצות "לוס סאנס" של הפניקס מ-2010. אחרי הסיפור של טרייבון מרטין, לא רק לברון כתב משהו פוליטי על המקרה, גם קובי בריאנט ודייוויד ווסט ואפילו סטיב "ואנילה ת'אנדר" נאש כתב אחרי המקרה בפרגוסון.
            ג'ורדן כיום, דרך אגב, מתחיל לצאת מהבועה הפוליטית שלו. הוא תמך באובמה כבר ב-2004, והשתתף במסיבת גיוס כספים שלו ב-2012. לא מספיק, אבל בשביל אחד שהסתגר שנים מהפוליטיקה בשביל ההצלחה, קשה לקחת סיכון שכזה וזו כבר התחלה.

  16. Ori88

    22 ספט 2015 00:20:10

    תומש, איזו זריזות. לפני שעה קלה ראינו אותך בטקס פרסי אופיר …

    יונתן, פוסט תענוג.
    בגיל 16 לכתוב כך ? נועדת לגדולות

  20. יונתן שגב

    22 ספט 2015 02:00:25

    שתבינו רק, אני לא אמרתי או לפחות לא התכוונתי לומר שלברון הוא הנבל. רק אמרתי, שאם היינו מרכיבים אגדה של דיסני אלו היו הדמויות.

  21. מומי שאוהב חציל בטחינה

    22 ספט 2015 04:06:13

    יונתן , מומי חייב להגיד לך האמת
    וולט דיסני היה אנטישמי גדול והאצ״ל תכנן למלכד לו את הבק דור עם מטען מאולתר שעשוי מחומרי חבלה ושערות מהשפם של יצחק שמיר

    מומי יתן בדוגמות לשחקני הליגה ודמויות מצויירים

    מיני מאוס – כריס בוש
    פיטר פן על שיכוך כאבים – סטיב נאש
    דונלד דק – פאו גאסול
    פו הדוב – שקיל אוניל
    בייבי פו – צ'ארלס בארקלי
    אלאדין – סטפן קארי
    סימבה – קובי ברינאט
    סינדרלה – גרמי לין
    קרואלה דה וויל – לפלופ ג'יימס
    האחיות של סינדרלה – המעודדות של ממפיס , הקונפות בליגה
    אמא של שלגיה – כריס פול
    שלגיה -סוניה קארי
    שבעת הגמדים – מאגסי בוגס , ספאד ווב , אייזה תומאס ב , בראה , אייברסון , ארל בויקינס , נייט רובינסון
    פלוטו -טים דאנקן
    מיקי מאוס – טוני פארקר
    פינוקיו – ג'ף ואן גנדי
    סבא ג׳פטו – פיל ג'קסון
    שולמית ( החתולה השמנה ) – כרמלו
    הזאב הרע – קווין גארנט
    כיפה אדומה – דרק רוז

  23. מתן גילור

    22 ספט 2015 07:48:34

    יופי של פוסט.
    אני דווקא לא חושב שקארי צנוע כלל ועיקר (זה בסדר – מי שלא חושב שהוא בין הטובים בעולם כנראה לעולם לא יגיע לשם). לא פעם הוא מתגרה בקהל אחרי עוד שלשה במשחקי חוץ.

    הצחקת אותי עם "קארי ג'וניור ג'וניור" – נזכרתי בבדיחה מהסדרה חברים שהוא קוראים לאחריין של פיבי פרנק ג'וניור ג'וניור במקום פרנק השלישי.

  24. יניב

    22 ספט 2015 09:24:22

    כתיבה מאוד יפה אבל לי מפריע רק דבר אחד והוא … לברון. סתם סתם. מפריע לי שכולם מתייחסים ללברון ולקארי שנולדו באקרון אבל בעוד שלברון באמת מאקרון ומשם גדל והתפתח למי שהוא לטוב ולרע. קארי היה אורח לרגע באקרון ובמקרה נולד שאין לו זיקה לעיר ואין לו ממש קשר חוץ מהפרט הפיקנטי שהוא במקרה נולד שם

  26. עגל

    22 ספט 2015 19:01:59

    אני מצטרף אל המברכים את יונתן על הטור. שתי הדמויות האלה רק מראות לנו כמה הפסיכולוגיה בגרוש של הוליווד לא שווה כלום. כמה קל להיתפס לסכמות שאין להן שום דבר עם המציאות. לברון וקרי לא הפכים ויש בהם גם הרבה מן המשותף, והם לבטח לא "הטוב" מול "הרע".

כתיבת תגובה

סגירת תפריט