ניצלתי את נוכחותו של ג'רי ווסט במשחק האפיפות של הווריורס, עבורה הוא משמש "יועץ מיוחד" (שבין השאר הציע לבעל הקבוצה והג'נרל מנג'ר שלה לסרב לטרייד שיביא את ק'ווין לאב עבור קייל ת'ומפסון ודריימונד גרין או אנדרה איגודלה) להכניס מאמר שלי עליו  מהתיבה, מאמר  שהופיע ראשית בחדשות הספורט ואז עבר גילגולים בידיעות ומעריב עד שנחת באתר לרגל בחירתו לאחד מ-50 האגדות!

ג´רי "מיסטר קלאץ´" ווסט

מנחם לס
הזהות שבין ג´רי ווסט והנבא היא כל כך מושלמת שהלוגו של הנבא הוא הדמות המכדררת של ג´רי ווסט בסגנון המיוחד רק לו. "MISTER CLUTCH” האוריגינלי. "מיסטר אינסייד" בקבוצה עם ידידו הקרוב ביותר, "מיסטר אאוטסייד" אלג´ין ביילור. הוא היה אחד השחקנים הקלאסיים ביותר בנבא, אם לא הקלאסי ביותר. הקלעי מרחוק עם הג´אמפ המושלם ביותר.
"THE ZEKE FROM CABIN CREEK”. אולי עד היום לא נברא PURE SHOOTER כמוהו. הוא היה אחד השחקנים האהובים עליי מכולם, למרות שלבש את הגופייה הסגולה-צהובה של הלייקרס!

=================================================
תחילת הדרך
=================================================

שיילן, ווסט וירג´יניה, עיירת כורי פחם ללא רמזור אחד לרפואה. אני לא יכול לחשוב על שחקן לבן אחד – אולי היוצאים מין הכלל הם לארי בירד וכריס מאלין – שגדלו בעוני אליו נולד ב-1938. האב היה כורה פחם שהגיע כל ערב הביתה שחור משחור מאבק הפחם שסיים את חיי הכורים בגלל מחלות ריאה למיניהן כבר בשנות ה-50 לחייהם.

הוא היה הילד החמישי משישה של האם ססיל-סו והאב הווארד סטוארט ווסט. ג´רי היה ילד אינטרוברטי וביישן שהזדקק לזריקות ויטמינים לחסנו מפני המחלות הרבות בהרים הגבוהים והקרים של ווסט וירג´יניה. כשג´רי היה בן 12 – ילד ביישן ונחבא אל הכלים – באה טרגדיה על המשפחה: אחיו הבוגר דויד, האח האהוב ביותר על ג´רי בן ה-12 נהרג במלחמת קוריאה כשהוא בן 22. אל ביתם הגיע רק "איתור גבורה" וארון עם גופת האח האהוב. ג´רי טוען בספר הביוגרפי שלו שללא כדורסל, הוא היה ניכנס לדיכאון קליני שהיה מחסל כל סיכוי להפוך לשחקן כדורסל, שלא לדבר על אחד מעשרת השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק.

בעיירה שיילן לא היה הרבה מה לעשות. אז האבא הרכיב סל כדורסל בשער האורווה, וזאת הפכה מיד להיות האובססיה של הילד – זריקה מרחוק – שנשארה האובססיה שלו משך כל קריירת הכדורסל שלו. בבוץ, בגשם, בשלג, ג´רי ווסט לא הפסיק לזרוק ולזרוק. מאמנו בעממי של איסט האנק מספר שג´רי היה מגיע לאימונים בבית הספר כשידיו מכוסות יבלות וחתכי-קור ממאות הזריקות שזרק יום-יום ללא הפסקה, וכשידיו מלאו דם, הוא הלביש עליהן את הכפפה המפורסמת שלו הנמצאת היום בהיכל התהילה, כפפה שעזרה לו להתגבר על הקור והרטיבות בחורפים הקשים בעיירה שכוחת האל הזאת.

אבל כשניכנס לתיכון הוא היה צימוק בגובה 1.58, רזה כשחיף, והמאמן דוק שייבר אמר לו "SON, לך הביתה. תאכל טוב. תנוח. תגדל. אולי אז נרצה להסתכל עליך ברצינות". אין הרבה אנשים שאני מכיר עם הכבוד העצמי, הגאווה האישית העצמית שיש לג´רי. אתה אומר לו "אתה לא טוב מספיק", והוא יחזור כעבור חצי שנה, יקבור בעצמו את כל קבוצת הפרשמן, ויאמר למאמנו "האם אני מספיק טוב עכשיו?".

שייבר ענה לו: "אתה לא רק טוב מספיק לשחק. אתה טוב מספיק להיות קפטן של הקבוצה". בשנת 1953 הוא פתאום צמח ב-10 סנטימטרים והגיע לגובה 1.83. עד שסיים תיכון ב-1956 הוא כבר צמח לגובה שלו בנבא – 3´6 (1.90). הוא הוביל את בית הספר האזורי הקטנטן ´איסט בנק´ לאליפות ווסט וירג´יניה וזכה בתואר "מיסטר ווסט-וירג´יניה בסקטבול". בכל שנה ששיחק בתיכון (אחרי עונת הפרשמן) הוא ניבחר לאול-סטייט, וב-1956 ניבחר ל-"שחקן התיכונים מספר 1" בארה"ב. הוא סיים את עונת הסניור שלו עם 32.2 נק´ ממוצע ושבר שיאים על גבי שיאים של התיכוניים בווסט וירג´יניה.

=================================================
WEST VIRGINIA MOUNTAINEERS
=================================================

80 מכללות הציעו מלגות לשחקן הלבן החיוור הזה ששמו גדל ככדור שלג ושנאמר עליו "הג´אמפ הטוב בכדורסל, כולל הנבא". כקאונטרי-בוי אוטנטי, הוא בחר בווסט וירג´יניה יוניברסיטי. "המאונטנירס" היו קבוצת חבויה במורגנטאון, ווסט וירג´יניה, אוניברסיטה די ענייה שרוב הסטודנטים בה היו בני כורי פחם. היום "ווסט וירג´יניה" הביא אוניברסיטה יקרתית עם אחד מבתי הספר לרפואה הטובים היותר בארה"ב, עם מחלקה לפיסיקה שזכתה לאותו מעמד של "מחלקה מחוננת" כמו מחלקות הפיסיקה של פרינסטון, MIT, קליפורניה-טק, וסטנפורד.

אבל כשאני ביקרתי שם ב-1962 היא הייתה עדיין אוניברסיטת-שדה עם מחלקות טובות בחקלאות וביולוגיה, וזה היה בערך זה. היום אומרים שג´רי ווסט הביא כזאת יוקרה לאוניברסיטה, שיום אחד אמר נשיאה ד"ר פייטון מונטגומרי: "חייבים להפוך את האוניברסיטה שתהיה ראויה לסטודנט בשם ג´רי ווסט". היום אומרים בשיא הרצינות שג´רי הביא את הלגיטימציה שהאוניברסיטה חיפשה, ומאז היא בעלייה תמידית.

הוא הגיע לעונת הפרשמן שלו כ-HILLBILLY אופטימאלי: בחור שקט, ביישן, לא יודע הרבה על מה הולך מחוץ לרדיוס של 50 ק"מ מביתו, חסר כל סופיסטיקציה, ומדבר במבטא "הילבילי", מבטא בני ההרים שאפילו האמריקאים עצמם החיים בשפלה לא מסוגלים להבין. משהו כמו שפת ה-´קוקני´ של הקאונטרי-בויס של בריטניה. מצד שני, הייתה בו תמיד מין אלגנטיות שקשה להסבירה: שערו תמיד משוח, גופייתו תמיד נקייה, הופעה תמידית למשחק ויהיה זה המשחק הבלתי חשוב ביותר כאילו הוא הולך לתיאטרון. אם אתם זוכרים איזה טיפוס היה טל ברודי, ובכן, הוא חיקה בכל את ג´רי ווסט, כוכב הילדות שלו, כולל הגרב הגבוהה המגיעה עד לברך!

את שנת הפרשמן שלו הוא בילה כמובן עם קבוצת הפרשמנים שסיימה את העונה ברקורד 17-0, וכמובן ניצחונות קבועים על הוורסיטי בכל משחקי האימון משך העונה. בעונתו הראשונה בוורסיטי, ג´רי קלע 17.8 נק´ למשחק בדיוק פנטסטי לגארד הזורק מרחוק – 53%. לקינוח הוא גם קטף 11.1 אשכוליות למשחק. הוא מיד ניבחר לאול-אמריקן, תואר שהחזיק כל שנה משלוש שנות משחקו בוורסיטי. את עונתו הראשונה בוורסיטי הוא הוביל לרקורד של 26-2, אבל עם הפסד למנהטן קולג´ בטורניר ה-NCAA.

בעונתו השנייה, כשהוא כבר ג´וניור, ממוצעו עלה ל-26.6 נק´ עם 12.3 ריבאונד. מאמני קבוצות יריבות ידעו שאי אפשר לעצרו באחד-על –אחד אז הם פיתחו הגנות שכל מטרתן הייתה למנוע מג´רי ווסט לקבל ת´כדור. בעונה זאת (1958-1959) הוא הוביל את כל שחקני טורניר הפלייאוף של ה-NCAA עם 32.0 נק´ למשחק, ובגמר הפלייאוף הוא קלע 28 עם 11 ריב´ במשחק הפסד לאלופה אוניברסיטת קליפורניה 70-71. הוא ניבחר ל-MVP של טורניר הגמר, אחת הפעמים הבודדות שתואר ה-MVP ניתן לשחקן שלא מהקבוצה המנצחת. בסיום העונה הוא ניבחר ל-"ספורטאי השנה" בין הספורטאים החובבים של ארה"ב. באותו קיץ הוא הוביל נבחרת מכללות נהדרת שמחצה את כל יריבותיה וזכתה בזהב במשחקי פאן-אמריקן.

אחת התכונות הפחות ידועות של ג´רי – תכונה שבוודאי ירש בעיירת מכרות הפחם בה גדל – היא היכולת לשחק פצוע ותחת כאב. נגד קנטאקי הוא שבר את אפו ודם רב זרם ממנו, אך הוא ביקש שיחבשו אותו, קלע 32 נק´ (19 בחצי השני) והביא ניצחון גדול לווסט וירג´יניה על קנטאקי. אותה תכונה התבלטה אצלו גם בנבא כשהוא שיחק עם מפרקים נקועים, יד שבורה, לסת שבורה, ועוד מטעמים מסוג זה.

את העונה האחרונה בווסט וירג´יניה הוא סיים עם שיא קריירה לעונה שלמה – 29.3 נק´ (שיא שנישבר ע"י פיט מרביץ´ כמה שנים אחרי) ב-50.5% דיוק, ולא תאמינו – 16.5 ריב´ למשחק – מספר ששם אותו לא רק בראש הקלעים ב-NCAA אלא גם בראש הריבאונדרים שלה כשכל קומתו כולה היא 1.90! שוב, אול אמריקן, MVP, ו-30 דאבל-דאבל משך העונה. הוא עדיין מחזיק ב-12 שיאי WVU עד עצם היום הזה.

בקיץ הוא ניבחר יחד עם אוסקר רוברטסון להיות CO-CAPTAIN של נבחרת ארה"ב לאולימפיאדה ברומא. יחד איתם, ג´רי לוקאס, טרי דישינגר ועוד כוכבי-על של תקופת הזהב במכללות, הם נחשבים עד היום לקבוצה החובבנית הטובה אי-פעם. הם זכו במדליית הזהב במשחקים של 25+ הפרש. המאמן היה ניואל האגדי.

אבל גאוניותו של ג´רי ווסט התגלתה בכל עוצמתה בנבא.

**********************************************
ב-14 שנות משחק בנבא – כולן בלייקרס, דבר נוסף המראה על אישיותו הנאמנה והקביעות באופיו – שמו הפך להיות סינונימי עם מצוינות, עם פרופשונליזם, ועם גדולה. משך כל שנות משחקו לא היה לו ולו משחק רע אחד. משחקו היה מצוין, טוב מאד, ובמקרים נדירות סתם "טוב". הוא היה ´אול-סטאר´ בכל אחת מ-14 שנותיו בלייקרס. כן כן, זה היה ג´רי ווסט.
ווסט הוביל את הלייקרס לגמר הפלייאוף ב-9 מ-14 שנותיו במדים הצהובים-סגולים. הוא הפך לשחקן השלישי בהיסטוריה אחרי וילט צ´מברליין ואוסקר רוברטסון לקלוע 25,000 נקודות.

=================================================
ג´רי ווסט – הלוגו והלב של ה-נבא
=================================================

אולי הנקודה היחידה שיש עליה שאלה בקשר לג´רי ווסט הייתה שהוא הגיע עם הלייקרס לגמר 9 פעמים, אך זכה לטבעת אליפות אחת ויחידה, וזה היה אחרי שוילט צ´מברליין הצטרף לקבוצה. לי אין כל בעיה עם נקודה זאת: הבוסטון סלטיקס היו – פשוט ולעניין – טובים יותר. בוסטון הייתה העצם בגרונה של הלייקרס. רק אחרי שהבוסטון הגדולה התחילה להתפרק, היה מקום לקבוצות אחרות לצייץ.

מה שהרוב לא יודעים על ג´רי ווסט היא העובדה שהוא היה לא רק קלעי החוץ הגדול בהיסטוריה, אלא גם מגן מצוין. הוא נבחר לחמישיית ההגנה של הליגה שלוש פעמים, ותמיד היה המגן על הגארד הנגדי הטוב ביותר מאוסקאר רוברטסון, ועד וולט פרייזר. התמונה של ג´רי בגרביות הגבוהות עד לברך, תמיד נראה מסורק למשעי ומוכן ללכת לחתונה או כנסייה, שומר כבצבת את המגן היריב זכורה לי כאילו ראיתיו אתמול. המיוחדות בקליעתו הייתה שחרור הכדור המהיר שמאז לא נראתה כמוה. הוא מחזיק בשיא קליעות הפלייאוף, ובשיא הדיוק, עד היום. כמובן שהוא ניבחר להיכל התהילה בשנה הראשונה של מועמדותו, ולאחד מ-50 האגדות. אין ספק שהוא שייך לרביעיית הגארדים הגדולה בתולדות הכדורסל עם אוסקאר רוברטסון, מג´יק, ומייקל.

הסטטיסטיקה שלו רק מתחילה לספר את ספור ג´רי ווסט. הוא היה "מיסטר קלאץ´" האמיתי הראשון. ישנם הטוענים שהוא היה "מיסטר קלאץ´" גדול אפילו ממייקל ולארי בירד. איך היו אומרים אז?
"WHEN THE CHIPS ARE DOWN, GIVE THE BALL TO WEST!". קליעת הקלאץ´ הגדולה ביותר שלו שנכנסה להיסטוריית הכדורסל היא הקליעה מ-20 מטר בשנייה האחרונה במשחק הגמר ה-3 נגד הניקס ב-1970.

הוא לא היה מהאתלטים הגדולים ביותר, אך לא היה שחקן בעל מוטיבציה גדולה יותר להצלחה. הוא היה שחקן שבסיום משחק זה או אחר קראה הסטטיסטיקה שלו: 16 מ-17, 12 מ-12 מהקו, 12 ריבאונדים, 12 אסיסטים, 10 גגות. אני לא מגזים. היו לו משחקים כאלה. אבל הוא אף פעם לא הסתפק במה שעשה. אפילו במשחק של 58 נקודות ב-67% קליעה הוא היה אומר לעיתונאי זה או אחר "יכולתי לשחק הגנה יותר טוב מששיחקתי!".
הייתה בו אינטנסיביות אדירה, אבל אינטנסיביות "WITHOUR RUBBING OFF". הוא אף פעם לא העליב. הוא אף פעם לא רב. הוא אף פעם לא התווכח עם שופטים.

הוא תמיד החמיא ליריביו. אפילו במשחקי הפלייאוף החמים ביותר נגד הניקס בשנות ה-70 ו-1973, אף-פעם לא שמעת עליו מילה רעה, וזה מהקהל הקשה של התפוח הגדול. יריבו היה וולט פרייזר ובין השניים התנהלה אז מלחמת גוג ומגוג מהסוג של "מג´יק נגד בירד", וכמו במקרה של האחרונים, תמיד הייתה זו מלחמה הוגנת עם פרגון ליריב שאתה לא רואה היום יותר. אלה היו קרבות כדורסל קלאסיים בין השחקנים הטובים והפקחים בתבל, ולא משנה מי ניצח, תמיד זכית לראות הצגה. אז זה לא היה "לייקרס נגד הניקס" או שנים אח"כ "לייקרס נגד הסלטיקס". זה היה "הערב ב-8 בגארדן ג´רי ווסט נגד וולט פרייזר", או "הערב, ווסט נגד הבליצ´ק. פלייאוף משחק 5", או שנים אח,כ: "מג´יק נגד בירד הערב בגארדן במשחק פלייאוף מס´ 4".

לפני פרייזר יריבו האישי הגדול היה איש קאונטרי כמוהו, לוחם לא פחות אינטנסיבי בשם ג´ון הבליצ´ק. כשהשניים שיחקו אחד נגד השני הרגשת מתח אדיר על הפרקט. הרגשת שהנה סערה עומדת לפרוץ. אבל בתום המשחק השניים תמיד התחבקו. אחד ממשפטי הכדורסל הידועים ביותר היה בסיום משחק הפלייאוף האחרון עם הפסד שובר-לב ממש של הלייקרס ב-1969 למרות ה-40 נקודות ומשחק גדול נוסף של ג´רי ווסט, כשהבליצ´ק ניגש לג´רי, חיבקו, ואמר לו "JERRY, I LOVE YOU!".

הוא לא היה מהיר במיוחד, וניתורו היה די בינוני. אך הוא יותר משכיפר על חסרונות אלה במלחמת חרמה כל משחק. משחקו היה "PURE HUSTLE” מהשנייה הראשונה עד האחרונה עם אף שנישבר 12 פעמים, נקעים, חבורות, פדחת שנפתחה וזבה דם והוא מסרב לרדת מהפארקט. הוא היה מין HILLBILLY שבא ממכרות הפחם, מצא את ביתו בעיר ההוליוודית, אך אופי ההילבילי, איש ההרים מווסט וירג´יניה הענייה, נשאר איתו כשחקן, ואח"כ נשיא הלייקרס כשגם בתפקיד החלונות הגבוהים הוא היה תמיד צעד אחד לפני כולם; טוב יותר מכל נשיא אחר. תמיד מחליט את ההחלטות הנכונות, בזמן הנכון ובמקום הנכון.

=================================================
"מיסטר אינסייד" ו-"מיסטר אאוטסייד"
=================================================

כשהלייקרס בחרו בג´רי ווסט בדראפט של 1960 מיד יצא הלוס אנג´לס טיימס בכינוי "מיסטר אאוטסייד" מצטרף ל-"מיסטר אינסייד". ג´רי ווסט בעמדה אחורית מצטרף לאלג´ין ביילור, בעמדה הקדמית. אין ספק שהם היו צמד ´אחד-שניים´ הטוב ביותר של אז. טוב אפילו מביל ראסל וג´ון הבליצ´ק או אוסקאר רוברטסון וג´רי לוקאס. אך ביילור – שחקן גאון, אין שאלה כלל – שיחק כפאוור-פורוורד ואפילו סנטר כשגופו וצורת משחקו התאימו יותר לעמדת סמול-פורוורד. לכן כשהגיע זמן הפלייאוף העומק של הסלטיקס גבר עליהם שוב ושוב. בספר זיכרונותיו כותב ג´רי שלפעמים הוא היה מעדיף לא להגיע כלל לגמר הפלייאוף מלהגיע לגמר, אבל בלי לשתות את השמפניה.

היה עצוב אז לראות את הלייקרס עם ביילור וווסט, כשלצידם רודי להרוסו, לירוי אליס, דרל אימהוף, ג´ים קינג, ביל מגיל, וג´ין וויילי, מתמודדים נגד הסלטיקס עם בוב קוזי, ביל שרמן, קייסי ג´ונס, סם ג´ונס, תום היינסון, דן נלסון, ביל ראסל, וג´ון הבליצ´ק. רק בשנות ה-70 המוקדמות כשלצד ג´רי ווסט וביילור משחקים צ´מברליין, גייל גודריץ´, האפי הריסטון, פט ריילי, ג´ימי קלמונס, קיט אריקסון, לירוי אליס, וג´ון טראפ הייתה ללייקרס סוף סוף קבוצה (1971-1972) לאליפות. גם את סידרת 1969 הם היו צריכים לנצח. ווסט קלע כל משחק בסביבות 40. במשחק האחרון הוא קלע 41 עם 12 אס´ ו-13 ריב´. אך המאמן בוץ´ ואן ברדה קולף העדיף לשחק ללא וילט צ´מברליין ברבע הרביעי הקריטי, פאשלה הידועה עד היום כאחת מהגדולות מכולן. ג´רי ווסט ניבחר ל-MVP של סידרת הגמר, הפעם הראשונה והאחרונה ששחקן מקבוצה מנוצחת ניבחר ל-MVP של סידרת הגמר.

סידרה זאת ידועה גם בגלל 1000 הבלונים הענקיים שהציב בעל הקבוצה ג´ק קנט קוק מחוץ לאולם לפני המשחק האחרון, כה בטוח היה שהלייקרס מנצחים בקלות. הבליצ´ק כותב בספרו שעד שראה את הדגלים הוא בעצמו חשש שהפעם לסלטיקס לא היה סיכוי. "אבל כשראינו את 1000 הדגלים אמרנו לעצמנו ´מה קורה כאן? הלייקרס השתגעו! אסור לתת להם לנצח! הדגלים היו שווים לפחות 15 נקודות עבורנו!".

אגב, את סידרת הגמר של 1965 בה הפסידה הלייקרס, ג´רי שבר את שיא הקליעות לפלייאוף, 46.3 נק´, שיא העומד עד היום.

הסדרה של 1970 נגד הניקס עם וויליס ריד, ביל בראדלי, דייב דה-בושר, וולט פרייזר ידועה ביותר בגלל וויליס ריד המדדה, עולה על הפארקט כמה שניות לפני תחילת המשחק כשקהל של 19,568 מטורפי ניקס נעמד על רגליו כאילו הגיע המשיח בכבודו ובעצמו לעזור לניקס, שאמנם ניצחו בגלל משחק עילאי של וולט פרייזר שקלע 36 נק´ עם 16 אסיסטים. אבל מעטים זוכרים זאת. העלייה של ריד המדדה היא הדבר הזכור ממשחק זה. ומה שמעטים בלבד יודעים היא העובדה שג´רי ווסט עלה למשחק עם אצבע ידו הקולעת שבורה. הוא עדיין השחיל 9 מ-16 (אחרי שבמשחק השישי קלע 37 נק´ עם 18 אסיסטים). עד היום כולם מדברים על רגלו הנקועה של ריד. אצבעו השבורה של ווסט כמעט ואינה מוזכרת.

ג´רי סיים 14 שנות משחק עם ממוצע קליעות של 27.0 נק´ למשחק ב-48% דיוק (מהקו ממוצעו ל-14 שנות משחק עומד על 82%), עם 6.7 אס´ ו-5.8 ריב´ למשחק. מבין כל השחקנים שבפנסיה, רק וילט צ´מברליין ומייקל ג´ורדן סיימו קריירה עם מעל 27 נק´ למשחק. בפלייאוף ממוצעיו היו טובים יותר: 29.1 נק´ ב-55% דיוק, ממוצע שיכול היה להגיע לסביבות 36 נק´ למשחק פלייאוף ללא עונתו האחרונה בה שותף מעט ותרם רק 4.0 נק´ למשחק פלייאוף, ועונת 1966-1967 בה היה פצוע. רק ה-33.5 נק´ למשחק בקריירת פלייאוף של מייקל ג´ורדן עולה על זאת של ווסט. ב-2008 ה-ESPN בחר בו כשוטינג גארד השלישי בטיבו בכל הזמנים אחרי מייקל ג´ורדן ואוסקאר רוברטסון

=================================================
ג´רי ווסט המאמן. ג´רי ווסט הנשיא
=================================================

בשנת 1976 הוא קיבל את שרביט האימון של הלייקרס. בשלוש שנים הוא השיג רקורד של 145-101 והגיע לגמר אליפות המערב, אך כפי שהוא מגלה בספרו, האימון אף פעם לא היה ייעודו. "הרגשתי תמיד שמשהו חסר לי כשהייתי מאמן הלייקרס אך אף פעם לא הצלחתי לשים אצבע על הבעיה. כל מה שידעתי הוא שזה לא מה שאני מחפש בכדורסל. אולי אחרי 14 שנות משחק התעייפתי מהריחות של חדר ההלבשה ושל מיטות זרות בבתי מלון אחרי טיסות ארוכות".

הוא התפטר ממשרת המאמן והחליט שהוא רוצה לעשות מין "סטאז´" של שלוש שנים כשהפך להיות ה-SCOUT הראשי של הקבוצה, עד שהרגיש מוכן להיות הג´נרל מנג´ר של הקבוצה. שם, בתפקיד זה, הוא מצא את ייעודו.

הוא היה המהנדס שעשה את הדיינסטי של הלייקרס בשנות ה-80 עם ארבע אליפויות בראשות פט ריילי, מג´יק, קארים, וג´יימס וורת´י. אחר כך באה ירידה קלה כשהוא שוכר את דל האריס כמאמן ומביא את ולאדה דיבאץ´ וניק ואן אקסל שהחזירו קצת צבע לקבוצה עד שווסט עשה את שלושת מהלכיו הגאוניים: פיל ג´קסון מאמן. שאקיל או´ניל שחקן חופשי שהוא שכנע לבוא לעיר ההוליוודית, והטרייד של דיבאץ´ שהביא את קובי בריאנט לקבוצה. וכך הוא הביא ל-THREE PEAT של שנות 2000-2002.

כשהרגיש שעשה כל מה שיכול היה לעשות עבור הלייקרס הוא חיפש צ´אלנג´ חדש והפך לג´נרל מנג´ר של הממפיס גריזליס. הוא רצה לראות אם יוכל להפוך קבוצה מפסידה לקבוצה מנצחת. הצלחתו שם לא הייתה בממדים של הצלחתו בלייקרס. כמעט ללא טריידס הוא הפך את פאו גאסול, ג´יימס פוזי וג´ייסון ויליאמס לשחקני-על לגיטימיים, הביא את יובי בראון כמאמן. הוא זכה שוב בתואר EXECUTIVE OF THE YEAR, יובי בראון זכה בתואר מאמן השנה, ואז בגיל 69 הוא החליט שהגיע הזמן לפרוש מכדורסל והעביר את תפקיד המנג´ר של הקבוצה לכריס וולאס.

מושל ווסט וירג´יניה הורה לנשיא האוניברסיטה לשנות את שם הרחוב הראשי במונטגומרי ל-"ג´רי ווסט בולברד". האוניברסיטה הקימה עבורו פסל ברונזה ענק ועליו כתוב: JERRY WEST: A TRUE CHAMPION

ובהיכל התהילה בספרינגפילד כתוב תחת פסל אחד שלו, פסל המראה צללית של כדרורו שהפך ללוגו של הנבא:
WEST: OBSESSIVE PERFECTIONALISM
WEST: UNABASHED CONFIDENCE
UNCOMPROMISING WILL TO WIN WEST:
וכל המוסיף גורע!