הילדים של שמעון

שבוע טוב,

כעת חיה, לפני שלוש שנים, בי"ז באדר התשע"ב, הלך לעולמו שמעון שנהר.

אבי, שמעון גילור, ספד לו.

אני מביא לפניכם הספד זה.

***

השבוע התבשרנו על פטירתו של שמעון שנהר (שלפנברג) ז"ל בגיל 69 לאחר מאבק במחלת הסרטן.

שמעון שנהר היה בנו של אוטו שלפנברג. שניהם שימשו הן כשחקנים והן כמאמנים במכבי חיפה – ולתקופה קצרה אפילו שמעון שיחק תחת שרביט האימון של אביו. למיטב ידיעתי, אין אף "זוג" אחר שיכול להתהדר ב"ייחוס" שכזה.

שמעון היה שחקן מאוד כשרוני, טכני, בעל מסירות סרגל על 40-50 מטרים ובעל ראיית משחק טובה, אולם הוא לקה מאוד בצד הפיזי, סבל מפציעות רבות ולכן גם נמנע מתיקולים והיה קצת אנמי ביחס ליכולת הטמונה ברגליו.

שמעון שנהר, הן כשחקן ולאחר מכן כמאמן, כמדריך בבית ספר למאמנים וכקצין ספורט בחיל הים, הקפיד תמיד על הופעה חיצונית מכובדת ומסודרת – דבר שיצר אצל חלק מהאנשים רושם מוטעה לגבי אישיותו. בשנותיו כמאמן הוא הנהיג שיטות אימון מתקדמות ומעניינות. הוא לא היסס לשלב צעירים, וכוכבים היו אצלו רק בשמיים. למרות שהתקופה הייתה מהגרועות בתולדות מכבי חיפה (אמצע-סוף שנות ה-70) והתנאים לא דומים בכלום לאלה שקיימים היום, שנהר היה מקצוען בכל רמ"ח איבריו.

הוא לא עשה "הנחות" לאף אחד ולכן קומם עליו את אלה שראו עצמם מקופחים. פעם הגעתי לקרית אליעזר לצפות באימון ולתדהמתי ראיתי את שחקני מכבי חיפה רצים על מסלול האתלטיקה מסביב למגרש כאשר לכל אחד כדור קשור בחבל, והתרגיל: לרוץ תוך כדי הקפצה. אברהם (אמד) אבוקרט שהועלה לבוגרים ע"י שנהר, לא ביצע את התרגיל מספיק טוב. לכן בגמר האימון הוא נתן לו להמשיך ולרוץ עוד ועוד עם הכדור והחבל.

יחד עם זאת, התנהגותו הייתה מכובדת ומאופקת. לא התלהם, לא השתולל, ואם הייתי רוצה להמחיש על-ידי השוואה למישהו מתקופה מאוחרת יותר, הייתי אומר ששמעון שנהר דמה כמאמן לגיורא שפיגל. אנחנו כאוהדים, הערכנו אותו אבל לא אהבנו את התנהגותו שנתפשה בעינינו כסוג של התנשאות.

המאמנים האחרים של אותה תקופה, כמו אורי ויינברג ז"ל וג'וני הרדי יבדל לחיים ארוכים, היו הרבה יותר מוחצנים ועממיים. לכן, נצרבה בתודעתי תובנה ששמעון שנהר הינו אדם קר ומנוכר. עד שהגורל הצליב את דרכינו.

לאחר השירות הצבאי, עברתי להתגורר בחבל ימית והצטרפתי כשחקן לקבוצת הפועל בארי-אשכול. לימים, רציתי לפתוח חוג כדורגל לילדים – משהו שדומה לבתי הספר לכדורגל של ימינו. נרשמתי לקורס מדריכי כדורגל במכון וינגייט וזומנתי למבחני קבלה. המבחן היה מבחן מעשי שמיין את הנרשמים על פי יכולתם הטכנית כשחקנים, ולאחר המבחן נערך גם ראיון קבלה. הבוחנים היו: שלומי אדרעי, זאב זלצר ו… שמעון שנהר.

כשחקן מליגה ג' בלי יסודות – הרי שמעולם לא שיחקתי בקבוצת ילדים, נערים ונוער – לא היה לי שום סיכוי להתמודד עם שחקני הליגות הגבוהות (למשל, יוסי צרפתי ממכבי חיפה). ולכן כשהגעתי לראיון אצל הבוחנים, שלומי אדרעי בישר לי שנמצאתי לא ראוי להתקבל לקורס.

אבל שנהר, דווקא הוא, אמר לאדרעי ולזלצר: "רק רגע, אני לא מוכן לפסול אדם סתם כך על פי מבחן אחד". פנה אליי ואמר: "היכולת שלך במבחן הייתה מתחת לכל ביקורת. נכשלת בכל הפרמטרים למעט כושר גופני. לא יכול להיות שאינך מודע לכך שאתה לא ברמה של האחרים. הסבר לי בבקשה מדוע הגעת לכאן".

והתפתחה שיחה. סיפרתי לו על ההליכה לחבל ימית, על הפינוי הכפוי עקב הסכמי קמפ דייויד, על כך שאנחנו בחבל ארץ מרוחק עם יישובים קטנים ומבודדים והסברתי לו שאף אחד מהנבחנים לא יגיע לפתוח חוג כדורגל לילדי חבל אשכול. זה או אני, או אף אחד.

שנהר הסתכל לי בעיניים ואמר: "אני מקבל אותך לקורס ואין לי ספק שלא תאכזב אותי".

את הקורס סיימתי בהצטיינות וביום 24 ביולי 1986 קיבלתי מידו של שמעון שנהר את תעודת ההסמכה כמדריך כדורגל. כל עשרות ואולי מאות הילדים שזכיתי לאמן מאז חייבים את החוג שלהם לאיש אחד, רגיש, מבין ומיוחד. הם חשבו, ואולי חושבים עד היום, שהם היו ה"ילדים" שלי. במובנים רבים אפשר לומר שהם היו הילדים של שמעון אחר – הם היו הילדים של שמעון שנהר.

יהי זכרו ברוך.

לפוסט הזה יש 24 תגובות

  1. גיא

    8 מרץ 2015 08:00:44

    בתוך הים של הציניות והלעג שאנו מקיפים את עצמנו לאחרונה,
    פוסט יפה ונוגע ללב.

    (אפילו גרמת לי לרוץ ולקרוא את העמוד של שמעון שנהר בוויקיפדיה)
    (הידע שלי בכדורגל שואף ל- 0)

  2. אפלטון

    8 מרץ 2015 08:07:09

    יפה מאוד!
    תמיד היתה לי הערכה רבה לאנשים שיכולים להסתכל מעבר לסטטוס והריבוע שכולנו מוגדרים בתוכו.
    זה מצביע המון על האופי של האדם.
    גם לי אין מושג בכדורגל אבל הספד יפה מאוד ואם השם שנהר היה מוכר לי מאיפשהו אז בטוח שהוא גם היה מישהו רציני בעולם הנחות של הכדורגל 😉

  15. אהרון שדה

    8 מרץ 2015 18:03:30

    מרגש מאד הוא אישיות אני עוד זוכר אותו כילד מאמן בשנות ה 80 נראה לי בב״ש
    האם הוא אימן גם באפריקה לתקופה ?
    בכל מקרה מדהים אותי שדווקא אצלנו במדינת הקומבינה אין אב שאימן את בנו .
    מחו״ל זכורים לי כמה מקרים
    למשל
    1. גורדי ויואן קרויף ברצלונה 95
    2. צאזרה ופאלו מלדיני בנבחרת איטליה ב 98
    ויש עוד מקרים כמו קאנצאק

כתיבת תגובה

סגירת תפריט