החזרה הביתה
מה זה 'בית'? לרוב האנשים זה המקום בו הם נולדו, אבל לא בהכרח. זה המקום בו הם מרגישים הכי טוב. הכי "בבית". המקום בו הם מעדיפים להיקבר. המקום בו יש להם את השקט הנפשי הגדול ביותר. המקום לשם גולשת ערגתם "להיות בו".
אצלי 'הבית' הוא בת גלים. במקרה גם נולדתי שם, אבל אני מכיר חברים שנולדו ברומניה, אבל 'הבית' שלהם הוא בכפר מל"ל.
בת גלים. שם אשתי תפזר את אפרי על שפת הים, כפי שבקשתי ממנה (היא בטוח תחייה אחרי כי היא חייבת לראות את הלייקרס לוקחת אליפות!). אני עדיין מכיר את הריח של אצות הים ליד הטיילת. אני מכיר כל רחוב. כל בית מעלה בי זכרונות. שם שחיתי, שם דגתי, ושם בניתי רפסודה (שהתפרקה במים) כשהייתי בן 8.
כנראה שלברון מרגיש אותו דבר באקרון, אוהיו. צפון מזרח אוהיו, וה-EXTENSION של אקרון היא קליבלנד. אני מכיר את הסביבה כה טוב: לימדתי עברית שנתיים בבית כנסת באקרון כשלמדתי בקנט סטייט יוניברסיטי לתואר M.A, ומשם הגעתי לכמעט כל משחקי הקליבלנד בראונס. עוד לפני כן – בווסטר – הגעתי למשחקי הבראונס והאינדיאנס, נסיעה קצת יותר ארוכה – שעה ומשהו.
לברון אמר הבוקר ליו אס איי טודיי שהוא חייב היה לחזור 'הביתה' כי רק באקרון/קליבלנד הוא מרגיש 'שייך'. הוא מרגיש שליו ובטוח. הוא יכול להירגע רק שם.
"כשאני קם בבוקר ויודע שילדי הולכים לבית ספר באזור בו אני הלכתי לבי"ס – העובדה הזאת גורמת לי שלווה ונותנת לי בטחון", הוא אמר.
"אשתי מכאן, חברי מכאן, ילדי מכאן, אני מכאן, וכולם בריאים וכולם נהנים מהחיים. מה עוד אדם כמוני צריך לבקש?"
היום הוולקאם ללברון יהיה נצחון אישי. הוא מתכונן לעשות מהחזרה הביתה הצלחה ספורטיבית, "אבל אפילו אם לא אצליח להגיע כאן לאליפות, אף פעם לא אצטער על הצעד שעשיתי".
מצד שני הוא יודע כמה אליפות היא חלומם הרטוב של כל תושבי האזור. "אם ישנם אוהדי כדורסל שמגיעה להם אליפות, אז האוהדים של קליבלנד ואקרון הם האנשים. אעשה הכל למלא את תפילתם!".
הוא אמר זאת כי קליבלנד לא זכתה באף אליפות מאז 1964 כשג'ים בראון לקח את הבראונס בפוטבול כל הדרך לאליפות ה-NFL, וזה היה בדיוק בשנתיים שהייתי שם – 1964 ו-1965 (ב-1962 ו-1963 הייתי בווסטר הקרובה). אני זוכר בפרטי פרטים את הטרוף בעיר כשזה קרה. לברון רוצה להביא אותה מתנה שוב, אבל הפעם בכדורסל.
הערב הוא פוגש בניקס עם כרמלו אנטוני, בבית, כשחקן הקבליירס. רק לפני ארבע שנים הוא חזר הנה לראשונה כשחקן מיאמי והתקבל בשריקות בוז מחרידות. אנשים מחוץ לאולם שרפו את תמונתו וגופייתו. אבל היום הוא יום חדש. הכל הישכח וניסלח.
תקופה חדשה הגיעה: התקופה של "החזרה הביתה".
אני מבין אותו.
נתן
30 אוק 2014 19:20:29מנחם שאלה, איך אפשר להרגיש שלוות נפש ושייכות במקום מסויים ולגור במקום אחר מתוך בחירה? ואם מתוך בחירה מוותרים על מקום, האם הוא באמת בית?
מנחם לס
30 אוק 2014 20:54:38אתה מתכוון אלי?
כבר עניתי פעם על השאלה הזאת אבל לא איכפת לי לענות שוב, אם התכוונת אלי.
שי אבן-צור
30 אוק 2014 22:01:06אשמח אם תענה באופן אישי
מנחם לס
30 אוק 2014 23:23:08הגעתי לארה"ב ללמוד עם אשתי רינה ז"ל. קבלנו PH.D ועמדנו לחזור ארצה (לשנינו כבר היו ג'ובים). ולפתע חלתה בסרטן דם וניפטרה כעבור שנתיים וחצי כשהיא מטופלת בקבוצת מחקר ב-NIH (אחרת היתה הולכת לעולמה תוך חודשיים כי היה לה AML – הסוג האגרסיבי ביותר של סרטן דם). כשהיא ניפטרה נשארתי עם שתי בנות בנות 6.5 ו-3.5 וזה היה נובמבר, כשאני מלמד באדלפי, עם חוב ענק בגלל מחלתה. למזלי פגשתי במרץ את גייל (שהיתה גרושה + 2) ותוך 6 חודשים נישאנו והיא אימצה את בנותי והפכה לאמא נפלאה עד עצם היום הזה.
היא אוהבת את ישראל (ואפילו יש לה דרכון ישראלי כי פעם חשבנו שאולי נוכל לחלק את זמננו בין ישראל וארה"ב, דבר שהיה חלום טפשי שלי), אבל ביתה הוא ארה"ב והיא סירבה לעזוב. , היתה לי ברירה: להתגרש ולעלות ארצה, או להישאר איתה בארה"ב, כאן יש לה היום מהצד שלה 9 נכדים ו-6 נינים. אני אוהב מאד את ישראל, אבל אני אוהב את אשתי יותר. אז כבר 40 שנה אני בא לביקור פעם בשנה, וכמובן שעם כל הרגשת 'הבית' בישראל, אני גם אוהב מאד את חיי בארה"ב.
זה, בקצרה, הסיפור
אחד העם
31 אוק 2014 00:38:08מנחם, זכור לי במעורפל שכתבת על כך בעבר. בכ"מ, סיפור חייך יכול לפרנס טרילוגיית ספרים. מאחל לך בריאות איתנה.
נתן
1 נוב 2014 22:07:13זה הסיפור שאני מכיר, ועל זה אומרים: "Home is where your heart is".
זה מעניין לשמוע ממישהו שחי כל כך הרבה זמן במדינה שלא גדל בה על המניעים שלו, תודה.
איתי
30 אוק 2014 19:42:14מעניינת מאוד העונה של קליבלמד במיוחד הסיפורים האישיים כמו זה של לברון. זה סיכון גדול לקחת על עצמך משימה כזו – לתת תקווה לאזור שלם. צריך לספק קבלות אחרת זה כתם גדול על השושלת שלו.
עגל
30 אוק 2014 19:46:35אני מקווה בשבילו ובשבילם שהוא יצליח לשמח את העיר הזאת, ואיתם אותנו, עכברי ציון.
לנתן – כן, אתה יכול לחיות רחוק מהבית ואז יש לך שני בתים – הבית המקורי והשורשי והבית החדש.
החדש לעולם לא יאפיל על הבית הראשון כמו שאשה שנייה, שלישית, או אנית (מלשון n) לא מאפילה על הראשונה 🙂
אפלטון
30 אוק 2014 20:25:31העניין הוא שלפעמים חוזרים 'הביתה' ואז מגלים שהבית שאליו כל כך התגעגענו היה הרבה יותר טוב בזכרונות שלנו מאשר מה שאנחנו מקבלים בסיבוב השני.
אם להמשיך בהקבלה לנשים- אם התגרשת מאשתך הראשונה, ולאחר כמה שנים שכחת למה ותחזור אליה. תיזכר מהר מאוד למה עזבת מלכתחילה.
מספיקה שנה אחת לא מוצלחת בקליבלנד וכל הלחץ על ה'בן האובד' מהקהל שגם ככה זוכר לו את "הבגידה" וכל החרא יצוף שוב.
אני מאחל רק טוב לקליבלנד, רק בגלל בלאט, אבל מאוד לא אהבתי את הוויתור המהיר על הפרוייקט במיאמי, זה יותר הראה לי על האופי שלו מאשר העזיבה הראשונה את קליבלנד
עגל
30 אוק 2014 21:10:12הוא הבין שבמיאמי מצד אחד הוא מספק את הסחורה על המגרש, ומצד שני הוא לעולם לא יקבל את הקרדיט בגלל שבא לקבוצה של ווייד ואיך שהוא עזב. בקליבלנד הכל שלו לטוב ולרע.
לגבי האישה והאישה לשעבר אתה צודק בגדול. כבר יום אחרי שחזרת אליה אתה נזכר למה עזבת.
רועי ויינברג
30 אוק 2014 21:13:521+
איתי
30 אוק 2014 19:55:191+
שי אבן-צור
30 אוק 2014 22:09:09הסיפור פשוט.
הוא איבד את האמון בצוות המקצועי ולא ראה איך הסגל סביבו יהיה מספיק איכותי לרוץ איתו עד הסוף.
במהלך ארבעת שנות העדרותו, התווספו להם שלוש בחירות דראפט ראשונות והסגל המקצועי התחלף
זה, בנוסף לעובדה שמיאמי הגיעה לסוף דרכה, הביאו אותו לחזור לבית שאותו לא היה עוזב מלכתחילה אלמלא היה כ"כ תקוע וחסר כיוון.