יש כל כך הרבה סיבות לכך שעלי חוסיין עות'מן הוא מגיבורי ילדותי: כל התקפה שהוא בלם במדי הפועל ירושלים היא אבן בזלת באגדה שנקראת עלי עות'מן. תואר כדורגלן השנה בישראל בשנת 1974, הוא אבן גזית בה. היותו הערבי הראשון שהוזמן ושיחק בנבחרת ישראל הוא  ארמון קיסרי מפואר בראשה. ההגעה משכונת בית צפאפא, האופי והנחישות, כל אלו הן  סיבות מדהימות ומרהיבות שתורמות אף הן לאגדת עלי עות'מן.

ועדיין, כל אלו מתגמדים במוח המוזר, המעוות והמשונה שלי בהשוואה לסיבה העיקרית בעטיה אני, מזה יובל שנים ויותר, עדיין רואה בעלי עו'תמן את גיבור הספורט של ילדותי.

אבל לפני שנדבר על הסיבה העיקרית, בואו נדבר על הגיבור עצמו.

עלי חוסיין עות'מן נולד באוגוסט 1952 בחצי הישראלי של שכונת בית צפאפא שבירושלים. שכונת בית  צפאפא היתה אז הגבול הדרומי של ירושלים כשהגבול עבר במרכזה, כשלושים מטר מבית משפחת עות'מן.

עלי הצטרף לקבוצת הנערים של הפועל ירושלים לאחר שמרדכי כהן, מאמן הנוער האגדי של הפועל ירושלים דאז, ראה אותו בטורניר בו שיחקה קבוצה מהמתנ"ס של בית צפאפא, וכבר בגיל 14 הוא הועלה לקבוצת הנוער.

לצערו לא רבים עשו את המסלול הזה. "אולי זה גם בגלל פוליטיקה" אמר עלי בראיון מקיף שעשו עימו ירון אחיטוב ורוני דיאון במקומון "כל העיר" (21.6.1982), "אבל גם בגלל שהם עצלנים ורוצים קבוצה קרוב לבית".

לבוגרים הוא הצטרף כבר בגיל 17, והשתלב היטב בהפועל ירושלים של אז. הוא שיחק בעמדת הבלם, זכה כאמור בכדורגלן השנה  בישראל בשנת 1974, ובשנת 1975 הזמין אותו המאמן דוביד שוויצר לסגל נבחרת ישראל וכך הפך עלי עות'מן לכדורגלן הערבי הראשון שפתח את המחסום לנבחרת עבור שחקנים ערבים אחרים כשהוזמן לסגל ואף שיחק במדי נבחרת ישראל בשנת 1975.

עלי שיחק כמעט את כל הקריירה שלו במדי הפועל ירושלים. בין 1974 ל 1985 היתה רק עונה אחת בה הוא שיחק במדי מכבי שפרעם, בגיל מבוגר הוא שיחק עוד כמה שנים בליגות הנמוכות יותר ואחרי פרישתו הוא השתלב בעיריית ירושלים כרכז ספורט כדורגל. עות'מן היה כידוע מזוהה עם הפועל ירושלים, אבל בראיון עם אשר גולדברג באתר וואללה הוא סיפר:

"1974/5 הייתה עונה חלשה של בית"ר ירושלים, שנאבקה נגד הירידה. הם חיפשו בלם רכש והזמינו אותי לשיחה כדי לעשות היסטוריה, לעבור אליהם. הכול סוכם, הסכם טוב לחוזה ארוך טווח. הייתה לי רק בקשה אחת מהם – שהפנייה וההצעה למנהלי הפועל ירושלים תיעשה מהם. הם אכן פנו ורצו אותי, אבל בהפועל ירושלים ומרכז הפועל הטילו וטו חד משמעי. אם היה לי אז סוכן כפי שנהוג היום, הייתי מתקדם בנושא של בית"ר ירושלים אחרת".

ואשר גולדברג ממשיך וכותב:
"עלי עותמאן היה השחקן הערבי הראשון בליגה הלאומית (היום ליגת העל) ובנבחרת ישראל, אבל ציון הדרך הזה יכול היה להיות כפול ומכופל, אולי גם כזה שהיה משנה את כנפי ההיסטוריה של עולם הכדורגל הישראלי. "

המשיך עלי וסיפר באותו ראיון עם גולדברג:

"האוהדים של בית"ר ירושלים לא היו אז כמו אלו של היום. כשחקן הייתי מגיע למעוז שלהם בשוק מחנה יהודה, שם 95 אחוז היו אוהדים שרופים שלהם . הם כיבדו אותי, שאלו לשלומי ונתנו חיבוק של כבוד. גם היום ביקור שלי שם זה 'אהלן ומה שלומך'. ברור שבמהלך משחקי הדרבי של ירושלים, הקללות לעברי נשמעו והדהדו לכל עבר. אולי אם המעבר שלי היה מושלם אז, הדברים היום היו נראים ונשמעים אחרת. ההיסטוריה של ערבי ישראלי ראשון בבית"ר הייתה יוצרת אווירה אחרת עד היום".

עות'מן נחשב לשחקן נוקשה, כסחן אפילו, אבל כששאלו אותו על כך הוא אמר בראיון בכל העיר: "אני לא קסח [כך במקור]. אני משחק חזק ועם הנשמה. יש הרבה תיקולים שאני נכנס חזק מאוד לכדור, ויש שם אקשן לא נורמאלי, אבל ב 90 אחוז אני פוגע בכדור." והוא ממשיך:  "מה רוצים? שאני אעמוד על המגרש כמו רמזור ואתן לשחקנים לעבור אותי?"

המצחיק הוא שעלי, שהיה בנוי כמו טנק והתנהג בהתאם על המגרש, היה מחוץ למגרש עם אופי שונה לחלוטין. יצא לי לעבוד משך כמה שנים עם אחיו שהיה אחד האנשים העדינים ביותר שאני מכיר. ואם כבר טנק, עלי מספר בכתבה על הסיפורים הכי מוזרים ומצחיקים בתולדות הכדורגל הירושלמי:
"משחק בקטמון, בעיטת שוער מגיעה לאמצע, אני ופוגל מהפועל כפר סבא מנסים לנגוח ואני נתלה לפוגל על הגב, ממש שק קמח. פוגל עוזב את הכדור ולוקח אותי על הגב עד לרחבת ה־16 של כפר סבא, שם הוא מוריד אותי. הקהל והשחקנים נקרעים מצחוק. זו סצנה שאם היו מצלמים כנראה היתה מגיעה לכל רשת טלוויזיה ורשת חברתית בעולם".

על עלי כתבו איל ויטנברג דוד חרוץ באתר של הפועל קטמון:

"במונחים של אותם ימים, עלי עותמן לא היה שחקן מוכשר במיוחד מבחינת טכניקה. צריך לזכור שמגיני הפועל של שנות ה-70 (המוקדמות) שלטו בכדור הרבה יותר מהחלוצים של היום, ולא רק חלוצי הפועל.
אני זוכר שמרילי (איציק, לא ציון, אחיו הצעיר), אלקובי, ליאון אזולאי וכמובן מהטבי, היו משחקים בחימום שלפני משחק ב"כדור לא יורד לרצפה", והכדור באמת לא ירד.
עלי לא היה חלק מהענין הרכרוכי הזה. עלי היה לוחם אמיתי, וזה בלט במיוחד בהפועל, שלא היתה בדיוק קבוצה קשוחה, בוא נגיד בעדינות.
עלי נראה לנו אז כמו ויקינג. ערבי, אבל ויקינג. עלי היה שליח האוהדים על המגרש. אם יש דבר שאהבנו לראות, חוץ מגולים, זה תיקול בריא של עלי, גליצ' כזה עם הרבה חריף שלימד את היריב מייד מי כאן בעל הבית. ועלי אף פעם לא אכזב.
לאורך שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, ככל שהפועל נחלשה, עלי הפך חשוב יותר ויותר. היו כמה עונות, שהוא פשוט השאיר אותנו בליגה במו רגליו. הפועל היתה גונבת גול, ועלי היה מגן עליו בחירוף נפש, ואני מתכוון בחירוף נפש."

דבר אחד בטוח: לכל מי שראה אותו משחק לא היה ספק בדבר אחד: במחויבות של עלי לקבוצה ובחירוף הנפש בה שיחק. ואלו מובילות אותי לסיבה העיקרית בעטיה הוא היה (ועודנו) גיבור ילדותי.

סיפור שהיה כך היה:

מגרש קטמון של הפועל ירושלים כבר נמכר כדי להפוך בהמשך לשורה של בניני יוקרה, והפועל נאלצה בשנים ההם לשחק במגרש ימק"א של בית"ר. מהיותי נער נמוך ומאחר ותמיד היו מבוגרים שנצמדו לגדר והסתירו לי הכל, נהגתי לזחול בין רגלי המבוגרים העומדים ולהיכנס לתעלה שבין הגדר ובין הרשת בתקווה שלא יגרשו אותי.

אותו יום גירשו אותי שלוש פעמים עד שזיהיתי חור קטן והשתחלתי, בערך בקו השש עשרה של השער שלנו  במחצית השנייה.

את המחצית הראשונה, אגב, לא ראיתי. בבית פשוט לא היה כסף, בטח לא למותרות כמו כדורגל, ואני, יחד עם כמה אלפי אנשים היינו צובאים על השערים, מסתובבים סביב המגרש ומנסים לקבל כל פיסת מידע מבפנים, הולכים סביב סביב עד פתיחת השערים כפי שהיה נהוג אז – באזור הדקה השבעים.

אז כשאני צמוד לגדר שלוש דקות לפני שריקת הסיום, כשהפועל ירושלים הובילה במפתיע משחק בהפרש של שער מאז אמצע המחצית הראשונה, וכמובן שכמו כל הקבוצות שנאבקות על חייהן ומצליחות להבקיע שער ולהוביל, היא נתקעה עמוק בהגנה בתקווה לשמור על היתרון.

דווקא אז, באמצע הבונקר העמוק עמוק, ראיתי את המבצע היפה, הנהדר המופלא והמדהים ביותר שהיה אי פעם בכדורגל, וכמובן שמי שביצע אותו היה לא אחר מעלי עות'מן.

היריב, פתאום יש בי זיכרון מעומעם שזה הפועל פתח תקווה או שמשון ת"א כי הם שיחקו בחולצות כחולות, היריב החל התקפה במרכז המגרש אחרי עוד הרחקה סתמית של ההגנה שלנו. הם מסרו את הכדור שמאלה לאזור הרחבה. אחד השחקנים שלהם הצליח לעבור את הקשר הימני שלנו, עשה מסירה כפולה עם המגן השמאלי והתקדם עם הכדור למרחק של חמישה מטר מהשער, ואז הוא עבר את השוער תובל שיצא אליו, והגיע למרחק של פחות ממטר מהשער. מה זה מטר? מקסימום ששים סנטימטר, ממש צמוד לקורה הימנית של תובל, וכל שהיה עליו לעשות, הוא לגלגל את הכדור פנימה כשאין איש מולו.

ואז, נשבע לכם שעד היום אין לי מושג איך, נכנס למשוואה עלי עו'תמן, מי שעד לפני שנייה עמד במרכז השער וכעת ביצע את הזינוק המופלא ביותר שראיתי בחיי, מאוזן לאדמה בגובה של עשרה סנטימטר, ועלי עות'מן

נ ג ח , כן הוא פשוט נגח

את הכדור מרגלו של החלוץ לקרן.

אז ראיתי בחיי המון מהלכי ספורט מדהימים. ראיתי בשידור חי את הסיבסובים של מייקל ג'ורדן מחד ושל מאראדונה מאידך, ראיתי את הקפיצה לגובה של דיק פוסברי ואת הקפיצה לרוחק של בוב בימון באולימפיאדת מקסיקו, ראיתי את הבעיטות המוטרפות מחמישים מטר לחיבורים של הארי האן ההולנדי במונדיאל 1978, את המספרת של מרקו ון באסטן ועוד ועוד ועוד.

אבל מעודי לא ראיתי מבצע ספורט עם רמת מחייבות שגובלת בסכנת חיים פשוטו כמשמעו. מעודי לא ראיתי זינוק שכזה של מגן, זינוק שכל שוער היה קונה את עולמו אם היה מצליח לבצע, מעודי לא ראיתי מבצע כדורגל שכל כולו שלמות כמו המבצע הזה.

והעובדה שעד היום נתקע לי עמוק בראש הפריים הזה שכולל ריבוע של חצי מטר על חצי מטר ובו – משמאל לימין – הנעל של החלוץ, הכדור, והראש המתולתל של עלי עות'מן, הפריים הזה בתוספת לכל שאר הסיבות שמניתי, הוא הוא גורד השחקים שבראשו זרקור אדום לבן שחור שמתנשא בשיא האגדה ששמה עלי עות'מן, והפריים הזה הוא הוא הסיבה העיקרית שעלי עות'מן היה ועודנו מגיבורי ילדותי בספורט.