פרולוג:

הגרמני הג׳ינג׳י שכמעט שלושים שנה אחר כך עוד יגיע לכלא, בוריס בקר, זכה בשתיים מתוך שלוש המהדורות הקודמות, עוד טרם מלאו לו י״ט שנים. השבדי האלגנטי הגיע לגמר ווימבלדון 1988 אחרי שבעה הפסדים רצופים ליריבו הגדול. אבל דווקא כאן, סטפן אדברג הראה שהוא עשוי מהחומרים של הגדולים ביותר, ואחרי שהפסיד במערכה הראשונה, הוא ניצח את השלוש הבאות בשביל לקחת את הווימבלדון הראשון שלו ולחקוק את שמו בקרב גדולי הטניס של כל הזמנים.

הקדמה 1 – סטנדרטיזציה:

יאניק סינר, איטלקי ג׳ינג׳י עם אופי של פקידת שומה, ניצח בווימבלדון בתחילת החודש ובכך השלים את תואר הגרנד סלאם הרביעי שלו, והראשון שלו שלא על מגרש מהיר. קרלוס אלקרז, יריבו המושבע כבר ניצח גרנד סלאמים על כל שלושת המשטחים הקלאסיים (הדשא של ווימבלדון, החימר של הרולאן גארוס והמגרש המהיר של הפלאשינג מדו).

שלושת הגדולים, כפי שיהיו תמיד ידועים – פדרר, נדאל וג׳וקוביץ׳, ניצחו אף הם בכל שלושת המגרשים. אמת, נדאל היה מומחה החימר האמיתי מביניהם, אבל גם ג׳וקוביץ׳ (שלושה תארים ברולאן גארוס והמון תארים בטורנירי חימר חשובים אחרים), פדרר (תואר אחד ברולאן גארוס) עשו את זה על חימר. נדאל ניצח פעמיים בווימבלדון, גם אם פדרר (8) ונולה (7) ניצחו הרבה יותר. וכל שלושתם ניצחו הרבה מאד על מגרשים מהירים (אם כי לנדאל יש רק שישה תארים מגרנד סלאמים שם). רוב החבר׳ה האלה גם ניצחו על סוג המגרש הרביעי – מגרש רביעי indoor שלו יש מאפיינים קצת שונים. התואר החשוב על המגרש הזה הוא התואר המסיים של העונה (ATP FINALS) שם פדרר ונולה חלקו יותר מתריסר תארים, וגם סינר הספיק לזכות באחד, ורק לשני הספרדים, נדאל ואלקראז לא נשאר.

ולפני שנמשיך, תראו את הוידאו בן ארבע הדקות הבא.

מה שאני מנסה להגיד הוא דבר כזה – באיזשהו שלב, בתחילת שנות האלפיים, קצת לפני שפדרר הפך להיות פדרר – אנשים ב ATP החליטו משום מה, שהדבר הכי נכון שהם יכולים לעשות זה ליצור מגרשים אחידים, בהם החוויה של משחק על משטח אחד, דומה עד כמה שאפשר לחוויה של משחק על משטח אחר. נכון, זה לא מדויק תמיד (ראו את השליטה של נדאל על חימר) אבל זה בטח ובטח מדויק הרבה יותר מאשר פעם. בשנת 2001, ווימבלדון שינתה דרמטית את מבנה הדשא שלה והפכה אותו לאיטי הרבה יותר. בערך באותה תקופה גם ב US OPEN האטו משמעותית את המבנה של המגרשים המהירים (או ה ״לא כל כך מהירים כבר״) שהם, על ידי הוספת רכיבי חול למגרש, וכך הסטנדרטיזציה של המגרשים חלחלה עמוק יותר ויותר עד שבשנת 2009, בוטלו כל הטורנירים של מגרש ״שטיח״ שהיה המגרש המהיר ביותר (אבל גם המסוכן ביותר, שגרם להכי הרבה פציעות). אז כן , חימר עדיין איטי קצת יותר, דשא עדיין מהיר קצת יותר, אבל בגדול – סטנדרטיזציה זה דבר מובהק שקרה. מה גם שבאותו זמן, גם התחילו במגמה של האטת הכדורים, עד שאחרי שנת 2020 זה הפך להיות יותר ויותר מובהק, גם אם עוד קודם, כדורים היו איטיים הרבה יותר מאשר בשנות התשעים. זאת לא רק סטנדרטיזציה אלא גם האטה ברורה של המשחק לעומת מה שהיה פעם.

ועם הסטנדרטיזציה, הגיעו גם מספרים שלא הכרנו קודם. 20+ תארי גרנד סלאם לכל אחד משלושת הגדולים, כשגם אלקראז וסינר בדרך הבטוחה לשם. רק בשנת 2000, סמפראס עשה את הג״ס ה-13 שלו (הוא זכה בעוד אחד ב 2002) בשביל לשבור את השיא בן 35 השנים של האוסטרלי אמרסון. סמפראס מעולם לא עשה גמר בצרפת (חצי גמר פעם אחת). ומומחי חימר, כמו נסטאסה, וילאס, מוסטר, בורגרה ואחרים, הפסידו דרך קבע בסיבובי הדשא הראשונים. בדיוק כפי שמומחי דשא ומגרשים מהירים כמו מקנרו, קונורס או ראפטר הפסידו דרך קבע בסיבובים הראשונים של משחקי חימר. היכולת לקחת יותר מ 6-7 גרנד סלאמים בעידן בו המגרשים לא עברו סטנדרטיזציה היתה מרשימה מאד, ולא רבים עשו את זה, למעשה עד שלושת הגדולים, ובעידן ה״פתוח״ (1968 ואחר כך) רק תשעה שחקנים עשו שישה תארים או יותר

סטפן אדברג (שאגב, עשה גמר ברולאן גארוס פעם, אבל הפסיד לילד בן 17 בשם מייקל צ׳אנג שהפך להיות אנומליה טניסאית רצינית לאורך קריירה טובה מאד) – היה אחד מאותם תשעה.

הקדמה 2 – אריכות חיים

הנה התשעה אגב:

סמפראס – 14 תארי גרנד סלאם, 13 הראשונים נעשו לפני יום הולדת 30, האחרון בגיל 31.

ביורן בורג – 11 'כשהוא פורש למעשה (עשה קאמבקון אחרי זה) בגיל 25…

עם 8 היו קונורס (עד גיל 31), לנדל (עד גיל 30) ואגאסי (עד גיל 33)

עם 7 היו מקנרו (עד גיל 25) וווילאנדר (עד גיל 24)

ועם 6 היו בקר (עד גיל 29, אבל למעשה 5 מתוך השש היו לפני גיל 24) וכאמור סטפן אדברג (עד גיל 26)..

תראו, אריכות חיים ספורטיביים זה משהו שקורה בכל ספורט, ע״ע לברון (ולמען האמת אפילו קווין דוראנט והאכילס או סטף קרי בגיל 37), אבל בטניס זה מאד מובהק. כל השחקנים הגדולים בכל הזמנים עד שהגיעו שלושת הגדולים, סיימו את החלק המשמעותי בקריירה שלהם, כלומר זכייה בתארי גרנד סלאם בערך בגיל 30 כזה.

תקחו את שלושת הגדולים, תסירו מהם את התארים מהמשטחים בהם הם לא היו מנצחים בחיים לפני הסטנדרטיזציה (כלומר, את הרולאן גארוס האחד של פדרר, ולפחות שלושה או ארבעה ככה מששת התארים שלא היו על חימר של נדאל) ואז תגבילו את הקריירה שלהם לגיל 32, ותגלו שלפדרר ולנולה יש במקרה הטוב 16 מתוך 24 או 20 התארים שלהם (ובינינו, נולה לא היה לוקח כל כך הרבה ווימבלדונים על מגרשים מהירים הרבה יותר, כך שזה כנראה אפילו פחות. אבל אצלו בניגוד לנדאל ופדרר אין ״מובהקות״ למשטח כזה או אחר, אז נגיד). משהו כמו 13 תארים לנדאל (מינוס 4 מהמגרשים שהם לא חימר, ומינוס מה שהוא זכה אחרי גיל 32). הם עדיין היו הגדולים בכל הזמנים כנראה, אבל היו מוזכרים בהחלט ביחד ולא לפני סמפראס, לכל הפחות.

וכן, נו, אדברג שכאמור לא זכה באף תואר גרנד סלאם אחרי גיל 26, הוא חלק מזה. תאריכו את הקריירה שלו למחוזות נולה, ותהפכו את כל המגרשים למהירים, והיו לו פי שניים, (מצד שני, סביר להניח שבגבולות הסטנדרטיזציה האיטית של היום, הוא לא היה זוכה אפילו בתואר ג״ס אחד)

אז מי היה סטפן אדברג

קשקשתי על טניס ולא דיברתי בכלל על מושא הכתבה. אבל סטפן אדברג, האלגנטי שבשחקני הטניס בכל הזמנים, עם כל הכבוד לרוג׳ר פדרר – היה ספציאליסט של מגרשים מהירים, שזכה ב 6 תארי גרנד סלאם מהירים. פעמיים באוסטרליה, פעמיים בניו יורק, פעמיים בווימבלדון. וכן, זה אומר שהיום הוא לא היה זוכה ולו בסלאם אחד על המגרשים האיטיים, אבל היי – לא בטוח שסינר או אלקראז היו זוכים במשהו אז…

רוצח:

פעמיים בקריירה, סטפן אדברג גם סיים את חייו של יצור חי במגרש. פעם אחת ממש בתחילת הקריירה, כשכדור תועה שלו פגע במפשעה של שופט קו, שנפל וחבט את ראשו בבטון. בפעם השניה אדברג הרג ציפור במשחק זוגות. (כי הוא לא למד מג׳ינובילי פשוט לתפוס אותה).

ג׳נטלמן

מנגד, סטפן אדברג הוא גם האיש עליו קרוי הפרס השנתי של ה ATP לשחקן הכי ספורטיבי (אדיב, ג׳נטלמן, כלומר שגריר של הספורט). אלגנטי, אדיב תמיד, לעולם לא עצבני, תמיד מכבד ומכובד. אני זוכר משחקים שלו מול אנשים ״חמים״ הרבה יותר כמו מקנרו, בקר או איבנסביץ׳, בהם היריב התעצבן, צעק על עצמו ועל הקהל, שבר מחבטים, ורק אדברג בשלו. מגיש את ה קיק-סרב המפורסם שלו, עולה לרשת, משתמש באינסטיקטים המדהימים שלו באיזור הרשת – ודופק עוד וולי מקסים. פדרר מאז זכה בתואר הספורטיביות יותר פעמים מאשר אדברג (13 לעומת 5), אבל זה גם בגלל שאדברג שיחק הרבה הרבה פחות שנים, ובינינו, הוא היה ממשיך לזכות בתואר עד היום לו הוא היה ממשיך לשחק.

התקפה

בעידן שבו היו מומחי סרב אנד וולי עצומים, כשלצד אדברג, חובה כמובן להזכיר את בקר, סמפראס ומקנרו, וגם במידה מסוימת שחקנים קצת יותר מאוחרים כמו פטריק ראפטר, אדברג בלט דווקא בכך שמהירות הסרב שלו היתה דווקא מאד בינונית (בטח לעומת בקר וסמפראס, שניים מהמגישים הגדולים בהיסטוריה), אבל זה היה קיק-סרב מדויק מאד, שאיפשר לו להגיע לטבעת….. כלומר, לרשת, כל הזמן.

ובתור מישהו עם פורהנד בינוני מינוס, ובקהנד בינוני פלוס (בעצם, בקהנד סביר ומעלה, אבל בואו..), היכולת שלו להגיע לרשת והאינסטינקטים שלו שם, הם אלו שהפכו אותו לא רק לאחד השחקנים האטרקטיביים בעולם אלא גם לאחד מהטובים שבהם. למעשה, אני לא חושב שהיה שחקן אחד עם טאץ׳ טוב יותר ליד הרשת אי פעם, או שחקן שהיה יותר willing להגיע לרשת אי פעם מאשר השוודי. נכון, גם שם לסמפראס (אולי האתלטי שבכוכבי הטניס בכל הזמנים) ולבקר היו יתרונות בכוח, אבל לאדברג היה פשוט טאץ׳ מדהים.

באותה תקופה, טניס (כמו ענפי ספורט אחר) עקבו פחות אמנם אחרי סטטיסטיקות מתקדמות, אבל יש מספיק אינידקציות לכך, שאדברג עלה לרשת, ביותר משישים אחוז מהנקודות אותן הוא שיחק. אני ראיתי את אדברג עשרות פעמים בתחילת שנות התשעים, והתחושה שלי היא שמדובר בערך ב 90 אחוז מנקודות ההגשה שלו, וקצת פחות מחצי מנקודות ההחזרה שלו. אבל אני זוכר בוודאות שכל פעם שהוא החזיר, רק חיכיתי לכך שהיריב ייתן מכה מספיק חלשה או מספיק קרובה, בשביל לאפשר לאדברג להגיע לרשת ולעשות את הנזק שלו (כי כאמור, הוא לא היה כל כך טוב בלעשות נזק מהקו האחורי).

באוסטרליה 1993 (טורניר בו הפסיד בגמר לג׳ים קורייר), סטפן אדברג לראשונה חש בכאבי גב. הגב הזה עוד יעשה לו הרבה בעיות בקריירה. אם זה היה קורה היום, סביר להניח שהוא היה נח כמה חודשים, היו מתקנים לו את הגב ובגיל 27 הוא היה חוזר כמו גדול למגרשים. אבל 1993 היה לפני 32 שנה, ואז כנראה לא עשו דברים כאלה. אדברג עוד שיחק כמה שנים בסבב אבל לעולם לא חזר להיות מי שהוא היה עד 1992. הוא עדיין היה טוב, אבל רחוק מלהיות אחד הטובים, ובסופו של דבר, הוא פרש ב 1996 ממשחק פעיל

מה שכן נכון לטניס, בהיותו משחק יחסית פשוט סטטיסטית (רק שני שחקנים על המגרש ויש גבול לכמה סוגים של דברים הם יכולים לעשות, בניגוד לכדורסל), הוא שכן יש כמה אתרי טניס סטטיסטיים מאד מרשימים. הטוב שבהם Ultimate Tennis Statistics אמנם לא סופר כניסות לרשת, אבל כן מצאתי את האתר הזה שעושה עבודת קודש סטטיסטית אחרת. אם כי לא על מדגם מלא של משחקי השחקנים, והנה המספרים של אדברג (ממדגם חלקי כאמור, מול מדגמים חלקיים אחרים):

ראשון בכל הזמנים בנקודות ששוחקו על הרשת (כצפוי) עם 48% מהנקודות שלו, לפני מקנרו (46.5 אחוז) והרבה לפני בקר (35 אחוז) וסמפראס (33 אחוז) ועם 66% הוא גם ניצח את רוב הנקודות האלה, אם כי חובה לציין שסמפראס, בקר ואינסיביץ׳ ניצחו טיפה יותר שם, אבל הוא ניצח יותר ממקנרו)

רביעי בכל הזמנים בכדורי רשת כמגיש (סרב אנד וולי) עם 78% מההגשות שלו (אחרי ראפטר, קרייצ׳ק ועוד איזה קרסי אלמוני)

ויצוין שגם הבקהנד שלו מדורג שם בין 15 הטובים בכל הזמנים, ברמת אחוזי הניצחון, אבל זאת היתה תקופה קצת אחרת.

בקיצור, נדמה לי שהבנתם. היו הרבה שחקני טניס בהיסטוריה, היו הרבה שחקני טניס התקפיים בהיסטוריה, אבל יש מצב שאדברג הוא שחקן הטניס ההתקפי הכי מובהק בכל הזמנים, בטח ובטח יחסית לעובדה שהוא היה עצמתי קצת פחות מהתחרות העיקרית שלו.

רשימת ההישגים המדהימה שלו כללה:

• דורג ראשון בעולם במשך 72 שבועות בקריירה, ופעמיים גם סיים כשחקן מס׳ 1 בעולם בדירוגי סוף השנה
• מהבודדים שהגיעו לגמר בכל אחד מארבעת הסלאמים, כשאמור הוא זוכה בשלוש מהם. הוא גם זכה בזהב אולימפי, שהוא כאמור מחזה נדיר במיוחד בטניס. למעשה, רק ג׳וקוביץ׳, נדאל ואגאסי זכו גם בשלושה סלאמים שונים וגם בזהב אולימפי. הוא היה הראשון שעשה את זה.
• זכה קודם באוסטרליה פעמיים (על הדשא המהיר), ואז בווימבלדון פעמיים ואז בארה״ב פעמיים. אני זוכר את הגמרים שלו מול בוריס בקר בווימבלדון במה שהיתה אחת היריבויות הגדולות בכל הזמנים בטניס (בקר אמנם מוביל בקלות, אבל אדברג דווקא ניצח יותר במשחקים החשובים בסלאמים)
• ואיזה הבדל היה זה בין היו.אס. אופן שלו ב 1991, וזה שב 1992. בשניהם ראיתי נדמה לי את רוב המשחקים שלו בלייב. בעוד ב 1991 הוא פתח לכל היריבים את הצורה כשהחל משמינית הגמר הוא היה בגוד-מוד בו הוא לא הפסיד אף מערכה, ואף הביס את קורייר בגמר עם 18 משחקונים מול שישה בלבד. הרי שב 1992 קרה בדיוק ההיפך כשבשמינית, ברבע ובחצי הוא מנצח בקושי בחמש מערכות את קרייצ׳ק, לנדל וצ׳אנג, ורק בגמר הוא מנצח את סמפראס בלי להזדקק למערכה חמישית, ועדיין, אני זוכר היטב את רכבת ההרים הרגשית שחוויתי באותו טורניר עצום.
• כאמור, בין 1988 ל 1990 הוא שיחק שלושה גמרים רצופים עם בקר בווימבלדון, השוודי ניצח את הראשון ואת השלישי שבהם, במה שכאמור היתה יריבות עצומה במיוחד.
• דווקא לקח גרנד סלאם (כל ארבעת הטורנירים החשובים בו זמנית), והוא היחיד אי פעם שעשה את זה פרט לרוד לייבר ב 1962. אממה – אצלו זה היה רק בסבב הנוער ולא בסבב האמיתי (1983)
• אחד משני השחקנים היחידים בכל הזמנים, לצד ג׳ון מקנרו, שהיה במקום הראשון בעולם הן ביחידים והן בזוגות. למי שמכיר טניס מאז שנות התשעים ברור שיש הפרדה מובהקת. בין השניים, אבל פעם ההפרדה היתה הרבה פחות מובהקת. ג׳ון מקנרו, הוא בוודאי הטו-וויי טניס פלייר הטוב בכל הזמנים, אבל יש מצב שאדברג הוא מס׳ 2.
• לא שזוגות זה באמת טניס…
• הפרס על שם ג׳רי ווסט, בו נעשה שימוש בצללית שלו בשביל לייצג ענף ספורט במדינה. במקרה שלו, רק נבחרת הגברים השבדית בטניס וגם זה כבר לא נכון מאז 2016, אבל שיהיה

דירוג בכל הזמנים

בשקלול ההישגים, אפשר בהחלט לומר שסטפן אדברג נמצא הוא בין 11-15 השחקנים הטובים בכל הזמנים. Ultimate Tennis Statistics והאלגוריתם המופלא שלו שם אותו במקום ה-12 בעידן הפתוח, וגם אם נשים שחקנים כמו רוד לייבר או פנצ׳ו גונזלס ששיחקו בעיקר לפני העידן הפתוח (לייבר היה גם וגם), לפניו, די ברור שהוא עדיין מהגדולים ביותר ששיחקו את המשחק. בסופו של דבר, רק עשרה שחקנים עשו יותר גרנד סלאמים, רק 17 זכו ביותר תארים', רק עשרה היו במקום הראשון בעולם יותר זמן ממנו, ואף אחד כמעט לא היה התקפי כמוהו או שחקן זוגות כמוהו. הוא אולי לא GOAT ואולי אפילו לא בראשמור, אבל הוא נמצא רגע אחד לפני.

ורק אציין שלמרות שבקר דורג במקום הראשון פחות שבועות מאדברג, ולעולם לא סיים עונה במקום הראשון בעולם, נדמה שבכל זאת יש קונצנזוס לכך שבקר מדורג מקום אחד או שניים מעל השוודי בכל הזמנים. ככה זה כשאתה זוכה בהרבה יותר תארים ולאורך יותר שנים.

אפילוג

ביוני 1996 הגיעו לגמר על הדשא בלונדון שני אירופאיים בלונדיניים. נכון, הדשא לא היה זה של ווימבלדון אלא זה של קווינס, ושני הבלונדיניים שפעם היו במקום הראשון בעולם, וחלקו את אחת היריבויות הגדולות בתולדות הספורט הלבן כבר לא היו מה שהיו פעם. בוריס בקר שהיה צעיר מאדברג בכמעט שנתיים, זכה מוקדם יותר בעונה בג״ס האחרון שלו באוסטרליה ודורג רביעי בעולם. סטפן אדברג שיפרוש קצת מאוחר יותר באותה שנה, דורג רק במקום ה 26 בעולם. זה היה הגמר האחרון ביניהם, הגרנד פינאלה. הפעם אדברג לא יכול היה לשבור רצף בן שבעה נצחונות של יריבו עליו, ובמקום לזכות בפעם האחרונה על הדשא הבריטי, היה זה בקר שעשה את השמיני הרצוף. והאחרון.